טיוטה:נוריין-י ניירין
 |
 | |
| |
| שיחה | |
 | |
| לידה |
1835 איספהאן |
|---|---|
| הוצאה להורג |
1879 (בגיל 44 בערך) איספהאן |
| מדינה | איראן |
| מקום קבורה | בית העלמין תח'ת פולאד |
| כינויים נוספים | אהוב השהידים |
| |
| לידה |
1837 איספהאן |
|---|---|
| הוצאה להורג |
1879 (בגיל 42 בערך) איספהאן |
| מדינה | איראן |
| מקום קבורה | בית העלמין תח'ת פולאד |
| כינויים נוספים | מלך השהידים |
| בת זוג | פאטימה בגום |
| צאצאים | מירזא עבד אל-חסין, מירזא ג'לאל |
נוריין-י ניירין (בערבית: نورين نيران, "שני המאורות המאירים") הם שני אחים שהיו מחסידיו של בהאא אללה, מייסד הדת הבהאית, דת עולמית ממוצא פרסי. השניים הוצאו להורג בעריפת ראש בשנת 1879 בשל היותם בהאיים[1]. מכתבים ולוחות נכתבו עבורם על ידי בהאא אללה, שהעניק להם את הכינויים הידועים שלהם: "אהוב השהידים" ו-"מלך השהידים"[2].
האח הבכור היה מירזא מוחמד-חסין (1835-1879) שזכה לכינוי "מחבוב א-שהדאא" (אהוב השהידים). אחיו היה מירזא מוחמד-חסן (1837-1879) שזכה לכינוי "סולטאן א- שהדאא" (מלך השהידים), והוא היה אחד מתוך תשעה עשר שליחיו של בהאא אללה. השניים פגשו את הבאב והתוודעו להכרזה שלו בשנת 1844. השניים היו ילידי איספהאן, עשירים ובעלי חוש מסחרי מפותח. הם הוצאו להורג בעריפת ראש בשנת 1879 בגלל שלושה אנשים: מיר מוחמד חסין- האימאם של מסגד יום השישי באיספהאן, השייח' מוחמד באקיר- איש דת מוסלמי משפיע באיספהאן וסולטאן מסעוד מירזא- בנו של נאסר א-דין שאה קאג'אר שהיה המושל של איספהאן באותה התקופה[3].
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אביהם של האחים, מירזא אבראהים, מונה על ידי האימאם של מסגד יום השישי, מיר מוחמד חסין, להיות המארח של הבאב ולספק לו את כל צרכיו. מירזא אבראהים הזמין את הבאב לארוחת ערב עם מיר מוחמד חסין, מיר מוחמד עלי (אחיו של מירזא אבראהים) ואחרים. "אהוב השהידים" ו-"מלך השהידים" היו בערך בני 11 ו-9 בהתאמה. הם שירתו את הבאב והוא העניק להם תשומת לב רבה. בשלב זה מירזא אבראהים לא היה באבי[4].
האחים הלכו בעקבות אביהם ובמשך שנים הם עזרו לאימאם של מסגד יום השישי לנהל את ענייניו ואף הלוו לו כסף לטובת עסקאות שהוציא לפועל. ההלוואות הללו הפכו לימים סכום גדול ומשמעותי ששוויו 18 אלף טומאן[5].
האחים היו סוחרים והשתתפו ברשת מסחר עם ה-"אפנאן" (קרובי משפחה של הבאב), שהייתה להם רשת מסחר גדולה ורווחית שהשתרעה מהונג קונג ועד הקווקז, כמו גם עם הסוחר ההולנדי יוהאן קוליגן שהיה שותף ברשת המסחר עמם. שני האחים היו ידועים כאנשים בלתי אנוכיים, ישרים ואדיבים. מה שתרם להצלחה שלהם כסוחרים הייתה רשימה ארוכה של עסקאות הוגנות[6].
בעת שביקשו מהאימאם את הכסף שהוא חייב להם, הוא השתהה, והחל למצוא דרכים להתחמק מן התשלום. האימאם נפגש עם השייח' מוחמד באקיר, מנהיג מוסלמי משפיע אחר, והם רקמו תכנית משותפת להרוס את שני האחים. הם ניגשו לסולטאן מסעוד מירזא, מושל איספהאן, וזה מיהר להסכים להשליך את האחים לכלא בתואנה שהם בהאיים[7].
מות קדושים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שני האחים עונו, ושחרורם הובטח להם בתנאי שיחזרו בהם מאמונתם ויקללו את מנהיגיהם-דבר שהם מעולם לא עשו. משתפי הפעולה כתבו מכתב לשאה בטהראן ויידעו אותו כי הם "דואגים לביטחון השליט", בכך שהם עצרו ואסרו שני בהאיים וביקשו את רשותו להמיתם. השאה סירב לבקשה ובמקום זאת ביקש לשלוח אותם כאסירים לטהראן[8].
לאחר מכן, העולמא קבעו כי סביר שהאחים ישוחררו בשל חפותם לכן החליטו להבטיח את מותם לפני יציאתם מטהראן. הם ניצלו את כוחם כמנהיגים דתיים כדי לעודד יותר מ-50 משפיעים דתיים אחרים, כל אחד עם קהל התומכים שלו, ללכת לבית המושל ולדרוש את מותם של האחים כשהם קוראים: "הו למען הדת שלנו!"[9]. המושל התווכח עם העולמא כי שני האחים לא היו אשמים בפעולה כלשהי של בגידה וכי לא השתתפו בפעילות עוינת כנגד המדינה. המושל סירב להורות על הוצאתם להורג לכן אחד מן העולמא הציע להרוג את האחים במו ידיו. סכום גדול של כסף הוצע למושל כשוחד שאותו הוא קיבל[10].
ישנן עדויות סותרות בדבר הוצאת האחים להורג. לפי חלק מהמקורות ביניהם "האיגרת אל בן הזאב"[11] ואתר האינטרנט "Bahai Chronicles: A Journy To The Past And Present"- האחים הוצאו להורג בעריפת ראש. באתר מתואר כי כל אחד מהאחים התחנן להיות מוצא להורג ראשון. בסופו של דבר, האח הצעיר, מלך השהידים, הוצא להורג ראשון ואחיו הגדול מיד אחריו. רגליהם היו קשורות וגופותיהם נגררו ברחבי הרחובות. מאוחר יותר, אחיהם הצעיר מירזא חסן קבר אותם בחשאי[12].
בספר "Eminent Bahais: In The Time of Bahaullah" מסופר כי לפני הוצאת הצווים של מושל איספהאן לפועל, קהל גדול פרץ לבית הכלא וגרר את האחים לרחוב שם שיסעו את גופותיהם. חבלים היו מהודקים לגוויות וגררו אותן מסביב לעיר עד שהשליכו אותן ליד הגרדום, שם אנשים המשיכו לזרוק עליהם אבנים. בסוף היום גופותיהם נלקחו למעבר דרכים בצורת קשת שהופל עליהם ומחצם. התאריך היה ה-17 במרץ 1879. לבסוף הם נקברו בבית העלמין תח'ת-פולאד באיספהאן[13].
כתשע שנים מאוחר יותר, בתחילת 1888, המזרחן הבריטי אדוארד גרנוויל בראון הגיע לאיספהאן. בחיבורו- "שנה בקרב הפרסים" הוא מספר על כך שאחרי חודשים של צפייה וחיפושים הוא פגש בחסידיו של בהאא אללה. בהיותו באיספהאן, בראון ביקר את מה שאמור להיות קבריהם של שני האחים בבית העלמין העצום תח'ת פולאד. בחיבורו, מתוארת הגעתו לבית העלמין ואת נסיבות מותם כפי ששמע מאקא ג'ואד, סוחר מאיספהאן, ולאחר מכן מהבהאים בשיראז[14].
התוצאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהאא אללה כתב מס' לוחות על אובדן שני האחים וגינה את הבגידה שגרמה לרצח[15]. לוח אחד (לוח-י בורהאן) נשלח לשייח' מוחמד באקיר תחת השם "הזאב"[16]. לוח נוסף נשלח למוחמד חסין, אימאם יום השישי, תחת הכותרת "הנחש". השניים הללו יחד עם המושל של איספהאן היו שלושת הקושרים העיקריים נגד האחים[17].
בהאא אללה כתב איגרת לבנו של מוחמד באקיר בשם "האיגרת אל בן הזאב". להלן, קטע מתוך האיגרת:
"הו שייח'! האנשים הללו חלפו מעבר למצוקות הצרות של השמות, והותירו את אוהליהם על חופי ים הוויתור. הם היו מוכנים לוותר בחפץ לב על חיים רבים, מאשר לנשום את המילה הנחשקת על ידי אויביהם. הם דבקו בדבר אלוהים, והם מנותקים לחלוטין ומשוחררים מן הדברים הנוגעים לגברים. הם העדיפו שראשיהם יערפו מאשר לומר מילה אחת לא נכונה. תהרהר על כך בליבך. סבורני שהם לגמו את מילוי אוקיינוס הוויתור. החיים של העולם הנוכחי לא הצליחו למנוע מהם את ייסורי מות הקדושים בדרך האלוהים"[18].
.
מירזא מוחמד חסן הותיר אחריו אלמנה בשם פאטימה בגום ובן בשם מירזא עבד אל-חסין. בהאא אללה הורה לאחרונים להגיע לעכו כדי לקבל פיצוי על מה שעברו. עבד אל-חסין נפטר בעיר[19]. הבת השלישית מתוך ארבע בנותיו של עבד אל-בהאא', רוחא ח'אנום, התחתנה עם מירזא ג'לאל, בן נוסף של מירזא מוחמד חסן, ולשניים היו ארבעה ילדים: מרים, מוניב, זהראא וחסן. ח'אנום התירה לבנה מוניב להתחתן בטקס חתונה מוסלמי עם סירין אל-חוסייני, בתו של ג'מאל אל-חוסייני, אחיינו של אמין אל-חוסייני, שהיה המופתי הגדול של ירושלים דאז. כתוצאה מכך, בשנת 1944 שוגי אפנדי אמר בעניין: "מעשה בוגדני של ברית עם אויבי האמונה ראוי לגינוי בכל רחבי העולם הבהאי". ח'אנום וילדיה נטשו את הדת הבהאית במהלך שנות ה-40[20].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ https://bahaichronicles.org/mirza-muhammad-husayn-and-mirza-muhammad-hasan/
- ^ Baháʼuʼlláh."Epistle To the Son of The Wolf". Wilmette, Ill : Baháʼí Pub. Trust ; 1988. P.72
- ^ Balyuzi, H. M. "Eminent Bahais: In The Time of Bahaullah". Oxford : George Roland ; 1985. P.33-40
- ^ https://bahaichronicles.org/mirza-muhammad-husayn-and-mirza-muhammad-hasan/
- ^ Balyuzi, H. M. "Eminent Bahais: In The Time of Bahaullah". Oxford : George Roland ; 1985. P.35
- ^ https://bahaichronicles.org/mirza-muhammad-husayn-and-mirza-muhammad-hasan/
- ^ Balyuzi, H. M. "Eminent Bahais: In The Time of Bahaullah". Oxford : George Roland ; 1985. P.35-36
- ^ Balyuzi, H. M. "Eminent Bahais: In The Time of Bahaullah". Oxford : George Roland ; 1985. P.37-38
- ^ Balyuzi, H. M. "Eminent Bahais: In The Time of Bahaullah". Oxford : George Roland ; 1985. P.38
- ^ Balyuzi, H. M. "Eminent Bahais: In The Time of Bahaullah". Oxford : George Roland ; 1985. P.38-39
- ^ Baháʼuʼlláh."Epistle To The Son of The Wolf". Wilmette, Ill : Baháʼí Pub. Trust ; 1988. P.74
- ^ https://bahaichronicles.org/mirza-muhammad-husayn-and-mirza-muhammad-hasan/
- ^ Balyuzi, H. M. "Eminent Bahais: In The Time of Bahaullah". Oxford : George Roland ; 1985. P.38-40
- ^ Balyuzi, H. M. "Eminent Bahais: In The Time of Bahaullah". Oxford : George Roland ; 1985. P.40-41
- ^ http://reference.bahai.org/en/t/se/GPB/gpb-13.html#pg200 p.200-201.
- ^ https://bahaichronicles.org/mirza-muhammad-husayn-and-mirza-muhammad-hasan/
- ^ https://bahaichronicles.org/mirza-muhammad-husayn-and-mirza-muhammad-hasan/
- ^ Baháʼuʼlláh."Epistle To The Son of The Wolf". Wilmette, Ill : Baháʼí Pub. Trust ; 1988. P.74
- ^ https://www.bahai.org/library/authoritative-texts/abdul-baha/memorials-faithful/1#170236090 p.67-68
- ^ https://bahaipedia.org/R%C3%BAh%C3%A1_Kh%C3%A1num