מילים מאובנות רבות הן מילים יחידאיות. בעבר, בעקבות הנוהג לשתול כהרמזים צירופים מהמקרא כמות שהם, מספר המילים היחידאיות שהיו אף מאובנות היה רב יותר, אך הן זכו לחיים משל עצמן. בין המילים שנותרו מאובנות מהמקרא:
אבחה, כבצירוף אבחת חרב.
אווה, כבצירוף אוות נפשו.
בבה, כבצירוף בבת עין.
בוהו, כבצירוף תוהו ובוהו.
בול, כבצירוף בול עץ.
בוקה, כבצירוף בוקה ומבוקה ומבולקה.
הכביר, כבצירופים הכביר במילים, או למכביר.
הרקיע, כבצירוף הרקיע שחקים.
זלעף, כבצירוף גשם זלעפות.
זרא, כביצורופים היה לו לזרא, או עד זרא.
חיווה, כבצירוף חיווה דעתו.
חף, כבצירוף חף מפשע.
חרף, כבצירוף חרף נפשו (בהנחה כי אין זה אותו "חרף" שמשמעו "גידף").
העברית ירשה מילים מאובנות גם ברבדים מאוחרים יותר. בחלקן המילים הופיעו בשימוש חופשי קודם שהתאבנו, באחרות המילה הגיעה כבר מאובנת. ביניהן יש גם צירופים שנשאלו מלועזית, ואחת המילים הזרות נשארה כמות שהיא. ביניהם ניתן למצוא:
אטלולא, כבצירוף חוכא ואטלולא. המילה חוכא גם היא מאובנת בעברית החדשה, אך בלשון חז"ל נעשה בה שימוש חופשי.
אמוק, כבצירוף ריצת אמוק.
בסמטי, כבצירוף אורז בסמטי.
דנדש, כבצירוף חדש דנדש. (המילה נוצרה לצורך החריזה.)
