טיוטה:יום אידם

יום אידם הוא כינוי בספרות חז"ל ליום חג של אומות העולם. במסכת עבודה זרה נמנו מספר ימים שנחשבו בזמנם כ'יום אידם' ונתבארו לגביהם דינים שונים.

מקור

מקור הכינוי הוא במשנה הראשונה ממסכת עבודה זרה, שם מובא כי חז"ל אסרו לעשות את הגויים כל סוג של משא ומתן החל משלושה ימים קודם יום חגם:

לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם

— משנה, מסכת עבודה זרה, פרק א', משנה א'

. בתלמוד נחלקו האם יותר לגרוס במשנה 'יום אידם' ב'אל"ף' כפי שנראה מהפסוק ”[לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם] כי קרוב יום אידם” (ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק ל"ה), או שמא הכוונה היא ל'יום עידם' מלשון הנאמר בפסוק :”יוצרי פסל כולם תוהו וחמודיהם בל יועילו ועידיהם המה” מלשון עדות, שהעבודה זרה תעיד עליהם לעתיד לבוא כי עבדו לה.

דיניו

כאמור במשנה מבואר כי שלושה ימים קודם ליום החג אין לעשות עם הגויים מסחר, וכן אין להלוות להם כסף או ללוות מהם, אין להשאיל להם חפצים ואין לשאול מהם.

בתלמוד הסתפקו מהו הטעם שדברים אלו נאסרו: האם משום איסור לפני עוור שמכשיל את הגוי בעבודה זרה בכך שמוכר לו חפצים שיעבוד בהם לעבודה זרה, או שמלווה כסף שעל ידו יוכל לקנות חפצים לעבודה זרה. או שמא החשש הוא שמא הגוי שיהנה מאותו הלואה או קנייה ילך ויודה לעבודה זרה בכך שעזר לו, ובכך יעבוד היהודי על האמור בתורה 'ושם אלוהים אחרים לא ישמע על פיך' שעניינו הוא לא לעשות מעשה שיביא את הגוי לעבוד עבודה זרה.

במסכת כלה רבתי הסתפקו האם מותר לשאול את הגויים לשלומם ביום אידם מפני דרכי שלום או שהדבר אסור. (מסכתות קטנות, מסכת כלה רבתי, פרק ג, הלכה א)

במשנה נחלקו האם נאסר המסחר ביום אידם ולפניו או גם לאחריו: ”רבי ישמעאל אומר שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם אסור וחכ"א לפני אידיהן אסור לאחר אידיהן מותר” (משנה, מסכת עבודה זרה, פרק א', משנה ב'). לדעת רבי נחום המדי נאסר רק יום אחד לפני יום אידם בלבד. כמו כן נחלקו בתלמוד באדם שסחר באיסור בימים שאסרו חז"ל האם הדמים נאסרו בשימוש או לא.

ימי החגים הנזכרים בחז"ל

בחז"ל ציינו ארבעה ימים הנחשבים כיום אידם:"קלנדא, וסטרנורא, וקרטיסים, ויום גנוסיא של מלכיהם, ויום הלידה (של המלך) ויום המיתה". משנה, מסכת עבודה זרה, פרק א', משנה ג'

חג המולד הושפע במקור ממסורות מחגים אליליים עתיקים באירופה, בכללם החגים המוזכרים במשנה קלנדא וסאטורנליה, שנחגגו לקראת בוא החורף בסוף דצמבר ותחילת ינואר. הנצרות מילאה את החגים העממיים הללו בתוכן דתי נוצרי כדי למשוך את המוני העם לדת החדשה.

בדורות מאוחרים

בראשונים

בתלמוד מובא בשם האמורא שמואל כי דברי המשנה נאמרו רק לתושבי ארץ ישראל, אך בשאר המקומות אסור המסחר רק ביום אידם עצמו אבל לא קודם ולא לאחר מכן. לדעת רש"י הסיבה היא משום שאם אינם אדוקים בעבודת כוכבים, או משום שאנחנו יראים מהם ולכך הקילו בדין זה.

בעלי התוספות התקשו מדוע בימיהם אנשים לא הקפידו על איסור זה וסחרו עם גויי המקום. ביישוב הדבר כתבו התוספות שהדבר הותר משום 'חנופה'. או משום שהגויים בזמן הזה אינם עובדים עבודה זרה באמת, אלא ממשיכים את מעשה אבותיהם, והכיחו שפשוט שבמקום שידוע שהגוים שם אינם עובדים עבודה זרה לא נאסר לסחור איתם אפילו ביום אידם עצמו. הסבר נוסף כתבו בתוספות על פי דעת רבינו תם שלא נאסר המסחר באופן כללי, אלא רק בחפצים המשמשים לעבודה זרה.

רבינו גרשום מתייחס למה שנשאל שנהגו היהודים בתקופתו למכור בגדים לכומרים שהשתמשו בהם לעבודה זרה:

אבל בישראל נהגו לישא וליתן באידיהן של גוים ואין לנו לאסור עליהן. מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, לפי שפרנסתם תלויה בסחורתם ורוב ימות השנה יום אידם הם, כמו ששנינו אלו אידיהן... ונמצאת פרנסתם כלה אם לא ישאו ולא יתנו ביום אידם, והיו עוברין ונושאין [ונותנין] במזיד... אבל הכא דפרנסתן כלה אתו למעבד... אלא הנח להן לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, לא שנא דאורייתא ולא שנא דרבנן... סבר לה כי הא דאמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן גויים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ואנן בחוצה לארץ, וכיון דאין עובדין עבודה זרה אין לנו לאסור שלא לישא וליתן ביום אידם וכן נמי משמשי עבודה זרה אין לנו לאוסרן, שמשמשי עבודה זרה אינן אסורין עד שיעבדו כיון דגויים שבחוצה לארץ אינן עובדין עבודה זרה אע"פ שעובדין אותה אינה נחשבת עבודה זרה

— תשובות רבינו גרשום סימן כא

נוצרים

בהקשר לכך התקיים דיון בספרות ההלכתית, בשאלה האם יש להתייחס למאמינים הנוצרים כעובדי עבודה זרה, ומחמת כן יש לאסור לסחור איתם בימי חגיהם. בעניין זה מופיע המקור הקדום ביותר לכינוי "ניטל", במאה ה-13 אצל רבי מאיר הכהן מרוטנבורג: "ופירש רבינו שמואל בשם רבינו שלמה זקנו (רש"י), דמן הדין אינו אסור (לסחור) אלא ביום האיד שעושין בשביל ישו הנוצרי, כגון ניטל וקינה, אבל שאר איד שלהן אין תופשין בו ממשות". ברוב הדפוסים הושמט אזכור זה ואלו שבאו אחריו על ידי הצנזורה או מטעמי צנזורה עצמית.

בעניין זה נשאל אף רבי ישראל איסרלן (1390-1460) האם טוב הדבר ש"בכמה עיירות נוהגים היהודים לשלוח דורונות לכומרים ולשלטונים ביום שמיני לניתל כשמתחדשין להם השנה".

פרשן המשנה רבי עובדיה מברטנורא (1515–1445) כתב אודות יום זה כי "אסור לשאת ולתת עם הנוצרים בכל יום ראשון, וכן בכל יום איד שלהן שעושין אותו כגון נט"ל ופשקוו"ה, אבל שאר ימי אידם שעושים לשם הקדושים שלהם שאין תופסין בהם שם אלהות מותר".

הערות שוליים

לאורך הדורות מיהרו משומדים אחדים לנצל מנהג זה כדי להבאיש את ריח היהודים בסביבתם החדשה. בשנת 1616 העיד על המנהג המשומד האנטישמי דיטריך שוואב, בספרו הפולמוסי "המסווה היהודי" (Jüdischer Deckmantel): "בזמן שאנו הנוצרים לפי מנהגנו הקדום והיפה חוגגים בכבוד רב, עם פעמונים מצלצלים, בתפילה, בשירה ובהודאה... והיהודים שומעים את הפעמונים מצלצלים הם אומרים דברי גידוף... "כעת הממזר זוחל בין הכיסאות והאשפתות, דהיינו שהוא חייב לזחול דרך כל בתי השימוש. ומטעם זה שומעים דפיקות בבית". ואחר כך הם אומרים, "הוא כאן", כדי להכניס פחד בלבם של הילדים ושאר בני הבית, עד כי אין ברצונם ללכת לבית השימוש אלא אם יש להם צורך גדול בכך... כמו כן אין הם מתירים לעצמם ללמוד או להתפלל בזמן ליל חג המולד, שאותו הם מכנים ניט"ל, זאת אומרת חג הנטלה. והסיבה לכך היא שהם מאמינים שבליל זה ישו בצער נורא ועל ידי כך שמונעים מלימוד ותפלה לא תהיה לו מנוחה ושלוה. על כך מעדיפים הם לשבת לבטלה ולקלל ולחרף אותו".