טיוטה:הנעלה בעת העתיקה - יהדות וממלכות אשור מצרים
הנעלה באשור ובמצרים העתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי ממצאים ארכאולוגיים, מלכים בעת העתיקה נעלו "סנדלי אצבע" על סוליית עור שטוחה, חלקם עשויים מקנה פפירוס דמוי נעל מוקסין פתוחה בעלת סוליה משופעת. ב״סנדלי האצבע״ שולבה רצועה מרכזית היוצאת מן הרווח שבין הבוהן הגדולה לשאר הבהונות ורצועה קטנה העוטפת את הבוהן - כמקובל בסנדלים הודים קלאסיים.[1]
מהסנדלים הקדומים התפתחו בהמשך נעלי אריג. ממצאים מהשנים 1550-1070 לפנה״ס מציגים נעל חזקה עשויה מאריג, העוטפת את הרגל מצדדיה. לנעל קצה קדמי מחודד ועקב עגול, ומדרסים בעלי שלוש שכבות לשמירת הרגל מהקרקע. רצועות הנעל עשויות מקנה דק ורך יותר.[2]
בכתב החרטומים הסימן המצרי לסנדל הוא ״חאבט״ (״Chebet״, בדמות סנדל בעל שתי רצועות.[3] תאוריות שונות ניסו להסביר את משמעות ההירוגליף המצרי ענח, שפירושו "חיי נצח". הסימן מייצג, בין היתר, רצועת סנדל הכרוכה סביב הנעל במראה מוארך, שבהמשך מתעגל כלפי מעלה ולאחר מכן מטה קווים או צורות גאומטריות לצדדים.
הנעלה ביהדות: סנדלים תנכ״יים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסנדל התנ"כי הראשון שהתגלה בממצאים ארכאולוגיים היה בעל סוליית עור דקה, שתי רצועות עור חומות לרוחב, ועל פי רוב אבזם על הרצועה הקדמית (לסנדל ללא אבזם על הרצועה הקדמית נהוג לקרוא "חוגיסטי"). הסנדל התנ"כי חושף חלק ניכר מכף הרגל. סנדל אחר דמוי "נעלי אצבע" הורכב מסוליה תחת לכף הרגל החזיקה את הרגל ברצועת אורך, שחוברה לסוליה ברווח שבין הבוהן הגדולה יתר הבהונות.[4] התרבות הירמוכית ששכנה בצפון שטח ארץ ישראל ועד ירדן ולבנון מאופיינת בפסלי פולחן בעלי דימויי אדם/אל שלהם בהונות מודגשות ברגל, שבאות לרמז על נעילת ערדליים. זאת ניתן להסיק מסנדליו המכונפים של הרמס, האל השליח.
בדומה לתרבויות אחרות באותה עת, גם ביהדות הייתה לנעל משמעות סמלית המתייחסת לקדושה. עבור חקלאים שעבדו בשדה בכל עונות השנה, הנעל סימלה את הקשר לקרקע ולעבודות הרבות הקשורות בה. לפיכך נאמר, כי כשהאדם קם ממיטתו בבוקר עליו לנעול את נעליו ולברך ״שעשה לי כל צורכי״. הנחת היסוד לברכה זו היא שנעילת הנעליים מסמלת יציאה לעבודה היום יומית להשגת צרכיו ומחייתו של האדם. גם אמרה תלמודית אחרת מצביעה על חשיבות הנעליים: ״לעולם ימכור אדם קורות ביתו וייקח מנעלים לרגליו; הקיז דם ואין לו מה יאכל, ימכור מנעליים שברגליו ויספיק מהן צורכי סעודה״.
גם לחליצת נעל יש היבט של קדושה. החליצה הראשונה המתוארת במקרא התרחשה בהתגלות הסנה הבוער. כשמשה ניגש אל הסנה, מצווה עליו האל: ״של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא״ (שמות ג:5). מצוות השלת הנעליים למשה זכתה לפרשנויות רבות במהלך הדורות, ואף הובנה כסמל לשלילת החומריות, אך הדבר המרכזי המשתמע ממנה הוא מנהג חליצת נעלים במקום קדוש.
חליצת נעליים מוזכרת גם כביטוי של אבל. בסיפור דוד ואבשלום מצוין כי דוד עלה ובוכה במעלה הזיתים והוא הולך יחף. גם כך בהוראות האל לנביא ישעיהו, כיצד להתאבל על חורבן מצרים וכוש: ״ונעלך תחלץ מעל רגלך ויעש כן הלך ערום ויחף״(ישעיהו כ: 2). פסוקים אלה הם המקור לאיסור על נעילת נעל עור ביום הכיפורים ובתשעה באב.[דרוש מקור]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נעלי פפירוס ארוגים מצריים, מוזיאון ויקטוריה ואלברט לונדון, אנגליה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תמר לאור, סנדלים: אנתרופולוגיה של סגנון ישראלי, תל אביב: עם עובד, 2014, עמ' 29-31
- ^ Alan Henderson Gardiner, Egyptian Grammar: Being an Introduction to the Study of Hieroglyphs, לונדון: אוניברסיטת אוקספורד, 1957
- ^ אלן גרדינר, דקדוק מצרי, מכון גריפית, 1954
- ^ המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בשיתוף המחלקה לצורפות ואופנה, מחשבות על נעליים, ירושלים: בצלאל, 2014, עמ' 86-90