טיוטה:הזכות למרד

*הזכות למרד* - **

פילוסופיה פוליטית , זכות המרד היא הזכות או החובה של עם "לשנות או לבטל" ממשלה הפועלת נגד האינטרסים המשותפים ו/או מאיימת על ביטחונו של העם ללא סיבה. נאמר לאורך ההיסטוריה בצורה כזו או אחרת, האמונה בזכות זו שימשה כדי להצדיק מהפכות שונות, כולל המהפכה .

כאן יופיע תוכן הערך. ניתן לחלק זאת באמצעות כותרות כדלהלן.

היסטוריה דוגמאות מוקדמות סין העתיקה כדי להצדיק את הפלתם של שושלת שאנג המוקדמת יותר , מלכי שושלת ג'ואו (1122-256 לפנה"ס) של סין פרסמו את התפיסה הידועה כמנדט השמים , לפיה שמים יברך את סמכותו של שליט צודק, אך לא יהיה מרוצה ו להסיר את המנדט שלו משליט רודני. [1]מנדט השמים יעבור לאחר מכן למי שישלוט בצורה הטובה ביותר. היסטוריונים סינים פירשו מרד מוצלח כעדות לכך שמנדט השמים עבר. לאורך ההיסטוריה הסינית, מורדים שהתנגדו לשושלת השלטת העלו את הטענה שמנדט השמים חלף, והעניק להם את הזכות למרד. לעתים קרובות השושלות השלטות לא היו בנוח עם זה, וכתביו של הפילוסוף הקונפוציאני מנסיוס (372–289 לפנה"ס) דוכאו לעתים קרובות בגלל שהכריזו שלעם יש זכות להפיל שליט שלא סיפק את צרכיו.

רומא העתיקה

הרפובליקה הרומית הוקמה בעקבות הפלת המלוכה הרומית . המנהיג הפופוליסטי טיבריוס גראצ'וס ניסה להצדיק את שלילת השלטון מהטריבון מרקוס אוקטביוס בטענה כי טריבונה "ניצבת מקופחת על ידי מעשה הכבוד והחסינות שלו, על ידי הזנחת החובה שבגינה ניתן לו הכבוד". עבור גרכוס, הוא "התוקף את כוחו של העם אינו עוד טריבון כלל".

הוא חיזק את טיעונו בכך שהדגיש את התקדים להפלתו של טרקין הגאה "כאשר פעל שלא כדין; ובשל פשע של אדם בודד, בוטלה לעד השלטון הקדום שתחתיו נבנתה רומא". [2] כפי שמציין ההיסטוריון אדוארד גיבון , לאחר הפיכתו של טרקווין, "הרומאי השאפתני שצריך להעז לקבל את תוארו או לחקות את העריצות [של טרקווין] היה מוקדש לאלי התופת: כל אחד מבני אזרחיו היה חמוש בחרב הצדק. ומעשהו של ברוטוס , ככל שיהיה דוחה מהכרת תודה או זהירות, כבר התקדש בשיפוט ארצו." [3]

לאחר מותו של אוגוסטוס , החייל פרצ'ניוס עורר מרד בלגיונות פאנוניה . הוא האמין שיש להם את הזכות למרוד באלימות כדי לקבל יחס טוב יותר והערכה רבה יותר מהמדינה, הוא שאל באופן רטורי את החייל הפשוט מדוע הם נכנעים לבני המאה בזמן שחיי הצבא כרוכים בשכר נמוך כל כך וכל כך הרבה שנות שירות. חיילים רבים שיתפו אותו ברגשותיו. לפי ההיסטוריון טקיטוס [4]

הפרטוריאן סובריוס פלאבוס נימק את זכותו למהפכה נגד הקיסר נירון בטענה שפשעיו של נירון פירושם שהוא כבר לא ראוי לאהבת העם: "התחלתי לשנוא אותך כשהפכת לרוצח של אמך ושל אשתך, כרכבת, שחקן ומבעבע". [5]

בשנת 285 לספירה, מקסימיאן דיכא מרד של איכרים גאלים שהתנגדו באלימות לניצול על ידי אדוניהם. אלה נאבקו למען זכויותיהם הטבעיות מול התנאים העלובים שהונחו בהם. גיבון אומר שהם "עמדו על הזכויות הטבעיות של גברים, אבל הם עמדו על הזכויות הללו באכזריות הפרועה ביותר". [6]

אירופה של ימי הביניים

Magna Carta מציין את אחד הניסיונות המוקדמים ביותר להגביל את סמכותו של ריבון והוא נתפס כסמל לשלטון החוק. דוגמה אחת להופעתה של זכות המהפכה יכולה להיות מקורה ב- Þorgnýr הדובר החוק , אשר בשנת 1018 ניהל עימות דרמטי עם מלך שוודיה. הדובר טען שמלך שוודיה היה אחראי לעם ויודח על ידם אם ימשיך במלחמתו הלא פופולרית עם נורבגיה.

דוגמה נוספת היא Magna Carta , צ'רטר אנגלי שהוצא בשנת 1215, שחייב את המלך לוותר על זכויות מסוימות ולקבל שצוואתו יכולה להיות כבולת לחוק. הוא כלל "סעיף ביטחון" שנתן את הזכות לוועדה של ברונים לבטל את רצון המלך בכוח במידת הצורך. מגנה קרטה השפיעה ישירות על התפתחות הדמוקרטיה הפרלמנטרית ועל מסמכים חוקתיים רבים, כגון חוקת ארצות הברית . [7] שור הזהב של 1222 היה שור זהב , או צו , שהוצא על ידי מלך הונגריה אנדרו השני . החוק קבע את הזכויות של הונגריהאצילים, לרבות הזכות לא לציית למלך כאשר פעל בניגוד לחוק ( jus resistendi ). שור הזהב מושווה לעתים קרובות למאגנה קרטה ; השור היה המסמך החוקתי הראשון של אומת הונגריה, בעוד Magna Carta היה האמנה החוקתית הראשונה של האומה של אנגליה.

תומס אקווינס כותב גם על הזכות להתנגד לעריצות ב- Summa Theologica . הוא מחשיב חוק לא כחוק כלל, אלא מעשה אלימות, אם הוא סותר את הטוב האנושי או האלוהי, מרחיב יתר על המידה את כוחו של המחוקק, או פוגע בחלקים שונים בחברה באופן לא שוויוני. [8] עבור אקווינס, הפלת עריץ אינה הופכת אוכלוסיה למרדנית. במקום זאת, עריצותם של העריצים פירושה שהם מבצעים "המרדה", שבאמצעותה אקווינס מתכוון להפרעה של אלה שפועלים יחד כדין לטובת ההמון:

ואכן העריץ הוא זה שאשם בהמרדה, כיון שהוא מעודד מחלוקת והמרדה בין נתיניו, כדי שישלוט עליהם ביתר בטחון; כי זו עריצות, שכן היא מצווה לטובתו הפרטית של השליט ולפגיעה בהמון. [9]

ניקול אורסמה , בספרו Livre de Politiques , שללה מכל וכל זכות להתנגדות. ג'ון מסולסברי תמך ברצח מהפכני ישיר של שליטים עריצים לא אתיים ב"פוליקראטיקוס" .

אירופה המודרנית המוקדמת מאמר ראשי: תורת ההתנגדות בתקופה המודרנית המוקדמת מושגים תיאולוגיים של זכות המהפכה התפתחו בתקופה המודרנית המוקדמת . הישועים , במיוחד רוברט בלרמין וחואן דה מריאנה , היו ידועים ברבים ולעתים קרובות חששו שהם דוגלים בהתנגדות לעריצות ולעיתים קרובות לרצח - אחת ההשלכות של מוקד החוק הטבעי של בית הספר של סלמנקה .

ג'ון קלווין האמין במשהו דומה. בפרשנות לספר דניאל , הוא הבחין שמלכים בני זמננו מתיימרים למלוך "בחסדי אלוהים", אך העמדת הפנים הייתה "רק רמאית" כדי שיוכלו "למלוך ללא שליטה". הוא האמין ש"נסיכים ארציים מפילים את עצמם בזמן שהם קמים נגד אלוהים", אז "ראוי לנו לירוק על ראשם מאשר לציית להם". כאשר אזרחים מן השורה מתמודדים עם עריצות, הוא כתב, אזרחים מן השורה צריכים לסבול אותה. אבל על השופטים מוטלת החובה "לרסן את עריצות המלכים", כפי שהיו לטריבונות הפלבס ברומא העתיקה , האפור בספרטה ,. העובדה שקלווין יכול לתמוך בזכות להתנגדות בתיאוריה, לא אומר שהוא חשב שהתנגדות כזו היא נבונה בכל הנסיבות. לפחות בפומבי, הוא לא הסכים עם קריאתו של הקלוויניסט הסקוטי ג'ון נוקס למהפכה נגד המלכה הקתולית מרי הראשון טיודור מאנגליה. [10]

הכנסייה הקתולית שיתפה את החששות היוקרתיים של קלווין - האפיפיור גינה את מזימת אבק השריפה של גאי פוקס , ורגננס באקסלסיס נחשב לטעות. במקום זאת, דרך הפעולה הבטוחה ביותר עבור העם הייתה לסבול עריצות כל עוד ניתן לשאת אותה, במקום להסתכן בסיכון גדול יותר של מהפכה מזוינת.

זכות המהפכה נפרשה על ידי המונרכימאך בהקשר של מלחמות הדת הצרפתיות , ועל ידי הוגי דעות הוגנוטים שנתנו לגיטימציה לרצח עריצות .

בפרק האחרון של "הנסיך" , ניקולו מקיאוולי קורא למשפחת מדיצ'י לצאת למרד אלים "כדי לשחרר את איטליה מהברברים". הוא מסביר מדוע הנסיבות העכשוויות מצדיקות את זכות המהפכה של המדיצ'י:

איטליה, שנותרה ללא חיים, ממתינה למי שעוד ירפא את פצעיה וישים קץ להרס והביזה של לומברדיה, לרמאות ולמיסוי של הממלכה ושל טוסקנה, ולנקות את הפצעים האלה שלמשך זמן רב התקדמו. ניתן לראות כיצד היא מפצירת באלוהים שישלח מישהו שיציל אותה מהעוולות והחוצפה הברבריות הללו. רואים גם שהיא מוכנה ומוכנה לעקוב אחר כרזה אם רק מישהו ירים אותה. [11]

השקפות פילוסופיות ג'ון לוק

שתי מסכות ממשלתיות , שנכתבו על ידי ג'ון לוק , פיתחו את הרעיון של "זכות המהפכה". מושג זה שימש כבסיס למהפכה המפוארת של 1688. אולי אף פילוסוף גדול אחר לא כתב כל כך הרבה על זכות המהפכה כמו הוגה ההשכלה ג'ון לוק . הוא פיתח את המושג בשתי מסכתות השלטון שלו , במיוחד בשני הפרקים האחרונים, "של העריצות" ו"של פירוק השלטון". הימין היווה חלק חשוב מתורת האמנה החברתית שלו , שבה הוא הגדיר את הבסיס ליחסים חברתיים. לוק אמר שלפי החוק הטבעי , לכל בני האדם יש את הזכות לחיים , לחירות ולרכוש פרטי ; לפי האמנה החברתית, העם יכול לחולל מהפכהנגד הממשלה כאשר היא פעלה נגד האינטרסים של האזרחים , להחליף את הממשלה בממשלה ששירת את האינטרסים של האזרחים. במקרים מסוימים, לוק ראה במהפכה חובה. עבורו, זכות המהפכה שימשה הגנה מפני עריצות .

לוק הגן על זכות המהפכה בשתי מסכתות ממשל באופן זה:

בכל פעם שהמחוקקים מתאמצים לקחת ולהרוס את רכוש העם , או לצמצם אותם לעבדות תחת כוח שרירותי, הם מכניסים את עצמם למצב של מלחמה עם העם, אשר לאחר מכן פטורים מכל ציות רחוק יותר, ונשארים. למקלט המשותף, שאלוהים סיפק לכל בני האדם, נגד כוח ואלימות. בכל עת שהמחוקק יעבור על חוק יסוד זה של החברה; ובין אם על ידי שאפתנות, פחד, איוולת או שחיתות, השתדלו לתפוס את עצמם, או לשים בידיו של כל אחר כוח מוחלט על חייהם, החירויות והאחוזות של העם; על ידי הפרת אמון זו הם מפקירים את הכוח, העם הכניס לידיו, למטרות מנוגדות למדי, וזה מועבר לעם, שיש לו זכות לחדש את חירותו המקורית.

עבור לוק, ממשלות אלה ביטלו את עצמן בכך שעמדו בדרכה של זכות הקניין של האזרח. הוא סבר ש"ממשלות מתמוססות" כאשר "הן משתדלות לפלוש לרכושו של הסובייקט", שכן זכותו של העם "לבחור ולהסמיך מוסדות מחוקק" ומלווים הפועלים "כשומרים וגדרות לנכסים". של כל החברה". [12]בכתבים אחרים, הוא השתמש באנלוגיה של שודד כדי להסביר מדוע פגיעה רודנית ברכוש גורמת לחוק בלתי צודק: "האם שודד יפרוץ לביתי, ועם פגיון בגרוני, יגרום לי להחתים מסמכים כדי להעביר את עיזבוני אליו. אותו, האם זה ייתן לו תואר כלשהו? בדיוק לתואר כזה בחרבו יש כובש לא צודק שמאלץ אותי להיכנע. הפציעה והפשע שווים, בין אם בוצעו על ידי חובש כתר או על ידי איזה נבל קטן." [13] לפיכך, לפי לוק, אם ממשלה פועלת נגד זכות הקניין של אזרח, אזרח זה רשאי לממש את זכות המהפכה שלו נגד אותה ממשלה.

לוק התבסס על הסיפור של הברית הישנה על מרד חזקיהו במלך אשור כדי לטעון שאלוהים תמך בכל עם שמתמרד נגד שלטון לא צודק, ואמר כי "ברור שלנער מכוח כוח, ולא צודק, יש להעמיד על כל אחד, אף על פי שיש לו שם מרד, אך אין זו עלבון בפני אלוהים, אלא מה שהוא מתיר ומראהו". [14]

כמו אקווינס, לוק האמין שהיחידים המרדנים או המורדים באמת אינם אלה שמשנים את החוק כדי להבטיח את רווחת הציבור, אלא העריצים שהפרו את רווחת הציבור מלכתחילה עם החוקים הלא לגיטימיים שלהם: "כאשר גברים, על ידי כניסה לחברה ו ממשל אזרחי, הוציאו מהכלל כוח, והנהיגו חוקים לשמירה על רכוש, שלום ואחדות בינם לבין עצמם, אלה שמחזירים כוח בניגוד לחוק, אכן מתקוממים - כלומר, מחזירים את מצב המלחמה, ו הם מורדים כהלכה". [15] כמו כן, כמו אקווינס, לוק חשב שזה רק עבור נתין לא לציית לכל שליט המרחיב יתר על המידה את כוחו הפוליטי. במכתב בנושא סובלנות, הוא טען כי "אם החוק, אכן, נוגע לדברים שאינם בגדר סמכות השופטים, ... גברים אינם מחויבים במקרים אלו על פי חוק זה, בניגוד למצפונם". [16]

עם זאת, לוק לא היה רק ​​חסיד של מאבק בעריצות באמצעות אי ציות אזרחי לחוקים לא צודקים. הוא גם הציע להשתמש בהתקוממות אלימה במצבים שבהם מרכז כוח לא לגיטימי, כמו מנהל סורר, השתמש בכוח כדי להכניע את הכוח העליון בארץ, כלומר בית המחוקקים:

על שהקימה רשות מחוקקת מתוך כוונה ש[העם] יפעיל את הסמכות לחוקק חוקים, ... כאשר כל כוח מפריע להם ממה שנחוץ כל כך לחברה, ואשר הבטיחות והשמירה של העם מורכבת. , לעם יש זכות להסיר אותו בכוח. בכל המדינות והתנאים התרופה האמיתית של כוח ללא סמכות היא להתנגד לכוח אליו. [17]

ז'אן ז'אק רוסו

השיח של רוסו על אי-שוויון טוען בעד זכות המהפכה נגד עריצים. מאוחר יותר, ז'אן ז'אק רוסו יהיה מסכים לגבי הנקודה של לוק בנוגע לכוח, וקבע בעבודתו על מוצא האי-שוויון כי:

חוזה הממשל מתמוסס כל כך לגמרי על ידי העריצות, שהעריץ הוא אדון רק כל עוד הוא נשאר החזק ביותר; ברגע שניתן לגרש אותו, אין לו זכות להתלונן על אלימות. ההתקוממות העממית שמסתיימת במותו או בתצהיר של סולטן היא פעולה חוקית כמו אלה שבאמצעותם סילק, יום קודם לכן, את חייהם והונו של נתיניו. הוא נשמר בכוח בלבד, זה הכוח לבדו שמפיל אותו. [18]

עמנואל קאנט

ג'ון סטיוארט מיל היה חסיד של הזכות למהפכה בשם החירות. לא כל הוגי הנאורות תמכו בעקרון המרד. עמנואל קאנט היה חולק מאוד על לוק ורוסו בכל הנוגע לרעיון שיש עיקרון כללי כלשהו של זכות למהפכה. הוא סבר כי "אם השליט או יורש העצר, כאורגן של הכוח העליון, יפעל בניגוד לחוקים, כמו הטלת מיסים, גיוס חיילים וכדומה, בניגוד לחוק השוויון בחלוקת הנטל הפוליטי. , הנבדק עשוי להתנגד לתלונות והתנגדויות ( gravamina ) לעוול זה, אך לא להתנגדות אקטיבית". הוא מאשר זאת שוב ושוב במטאפיזיקה של המוסר, הקובע כי "אין זכות להמרד, ועוד פחות מכך למהפכה", הסיבה היא ש"רק על ידי כניעה לרצון המחוקק האוניברסלי, מתאפשר תנאי של חוק וסדר". יתרה מכך, קאנט האמין כי כל "כפייה כפויה של [הדחה ממלכה], מצד העם, אינה יכולה להיות מוצדקת באמתלה של זכות של צורך ( casus necessitatis )". [19]

ג'ון סטיוארט מיל ג'ון סטיוארט מיל האמין בצורה מוצדקת מבחינה מוסרית של זכות למהפכה נגד עריצות, והציב אותו בתקיפות במסורת של אקווינס, לוק ורוסו. בהקדמה שלו ל"על החירות ", הוא נתן דין וחשבון על המגבלה ההיסטורית של כוח המלך על ידי ההמון, סכסוך שהוא כינה "חירות". התקדמות זו נועדה "על ידי השגת הכרה בחסינות מסוימות, הנקראות חירויות או זכויות פוליטיות, אשר יש לראות בהן הפרת חובה של השליט להפר, ואשר אם אכן הפר, התנגדות ספציפית או מרד כללי, נתפס כמוצדק". [20] בשאלת רצח עריצות, ירד מיל נחרצות בעד סגולת "מעשהו של אזרח פרטי בהכאת פושע, אשר בהתעלותו מעל החוק העמיד עצמו מעבר להישג ידם של ענישה או שליטה משפטית, [שכן] נחשבו על ידי עמים שלמים, ועל ידי כמה מהטובים והחכמים שבאנשים, לא פשע, אלא מעשה של סגולה נעלה". [21]

סמואל ג'ונסון

סמואל ג'ונסון ראה את ההצדקות לזכות למרוד בעריצות. הביוגרף הסקוטי ג'יימס בוסוול ציין את ההתקפה של מבקר הספרות סמואל ג'ונסון על ההנחה הרווחת ש"המלך לא יכול לעשות רע ":

אם ההתעללות תהיה עצומה, הטבע תקום, ותביע את זכויותיה המקוריות, יהפוך מערכת פוליטית מושחתת.

בוסוול הדגיש את המשפט הזה "בהנאה מיוחדת, כדוגמה נאצלת של אותה רוח חופש מכובדת באמת אשר אי פעם זהרה בלבו". [22] נראה כי ג'ונסון האמין שצורה כלשהי של זכות למהפכה טבועה בחוק הטבע. הוא סבר "שבשום שלטון לא ניתן לנצל לרעה כוח לאורך זמן. האנושות לא תסבול זאת. אם ריבון ידכא את עמו במידה רבה, הם יקומו וכרתו את ראשו. יש תרופה בטבע האנושי נגד עריצות, ש ישמור עלינו בטוחים תחת כל צורת ממשל. אילו תושבי צרפת לא חשבו שהם מתכבדים כשהם שותפים למעשיו המבריקים של לואי ה-14 , הם לא היו סובלים אותו; ואנחנו יכולים לומר אותו דבר על אנשי מלך פרוסיה." [23]

שימוש בהיסטוריה תנועות מהפכניות לאחר מכן, הסתמכו כולן על התיאוריה של לוק כהצדקה למימוש זכות המהפכה.

המהפכה המפוארת במהלך המהפכה המפוארת של 1688, הפרלמנט של אנגליה הדיח למעשה את ג'יימס השני מאנגליה והחליף אותו בוויליאם השלישי מאורנג'-נסאו , עקב נטייתו הבלתי מקובלת של הראשון כלפי אבסולוטיזם וקתוליות . למרות שחיבורו של לוק פורסם בשנה שלאחר מכן, רעיונותיו כבר היו מעודכנים במערכת הפוליטית האנגלית באותה תקופה.

ההסתערות על הבסטיליה ב-14 ביולי 1789 באה לסמל את המהפכה הצרפתית , כאשר עם קם כדי לממש את זכותו למהפכה. למרות שלוק טען שמטרת ספרו הייתה להצדיק את עלייתו של ויליאם השלישי לכס המלכות, נטען כי עיקר הכתיבה הושלמה במקום זאת בין 1679 ל-1680 במהלך משבר ההדרה , שניסה למנוע מג'יימס השני לקחת אי פעם. כס המלכות מלכתחילה. אנתוני אשלי-קופר, הרוזן הראשון משפטסברי , המנטור, הפטרון והחבר של לוק, הציג את הצעת החוק, אך בסופו של דבר היא לא הצליחה. [24] לחלופין, העבודה קשורה טוב יותר לקונספירציות המהפכניות שהסתחררו סביב מה שעתיד להיקרא עלילת בית השיפון . [25]

המהפכה האמריקאית לזכות למהפכה היה חלק גדול בכתביהם של המהפכנים האמריקאים לקראת המהפכה האמריקאית . השכל הפוליטי של תומס פיין השתמש במושג כטיעון לדחיית המלוכה הבריטית ולהיפרדות מהאימפריה הבריטית , בניגוד לממשל עצמי בלבד בתוכה. הימין צוטט גם בהצהרת העצמאות של ארצות הברית , שנכתבה על ידי תומס ג'פרסון , שני שלישים ממנה מורכבים מרשימת העוולות שביצע המלך ג'ורג' השלישי .דבר שהפר את זכותו הטבעית של המתנחל לחיים, לחירות ולרכוש. לפי ההצהרה:

בכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית למטרות אלו, זכותו של העם לשנות או לבטל אותה, ולהקים ממשלה חדשה, תוך הנחת יסודותיה על עקרונות אלה, ומארגנת את סמכויותיו בצורה כזו, באשר להם. סביר להניח שישפיע על ביטחונם ואושרם. [26]

עם זאת, המהפכה אכן שינתה מסלול כדי להציב גבולות מסוימים לזכות המרד. בפדרליסט מס' 28 , אלכסנדר המילטון טען בהצלחה לצבא קבע פדרלי, בניגוד לעקרון של לוק לפיו ממשלה רפובליקנית שולטת לא באלימות, אלא בחוק. המילטון חשב:

שהמרידות והתקוממויות הן, למרבה הצער, מחלות בלתי נפרדות מהגוף הפוליטי כמו גידולים והתפרצויות מהגוף הטבעי; שהרעיון של לשלוט בכל עת בכוחו הפשוט של החוק (שנאמר לנו שהוא העיקרון הקביל היחיד של הממשל הרפובליקאי) אין מקום אלא בחריפותם של אותם רופאים פוליטיים שחכמתם מזלזלת באזהרות של הוראה ניסויית.

במילים פשוטות, "התקוממות, תהיה הסיבה המיידית אשר תהיה, מסכנת בסופו של דבר את כל השלטון". עם זאת, המילטון אכן ציין כי הגיאוגרפיה הרחבה של ארצות הברית פירושה שצבא פדרלי לא יכול לספק הגבלה מוחלטת על זכות המהפכה, שכן, "אם הצבא הפדרלי היה מסוגל לדכא את התנגדותה של מדינה אחת, הרחוקה למדינות תהיה בכוחן לעשות ראש עם כוחות רעננים". [27]

המהפכה הצרפתית זכות המהפכה נכללה גם בהקדמה של 1793 לחוקה הצרפתית משנת 1793 במהלך המהפכה הצרפתית . הקדמה זו מ-24 ביוני 1793 הכילה הצהרה על זכויות האדם והאזרח כולל הזכות למרד בסעיף 35: "כאשר הממשלה מפרה את זכויות העם, ההתקוממות היא עבור העם, ועל כל חלק ממנה, הקדושה ביותר. של זכויות וחובות ההכרחיות ביותר". [28]

מלחמת האזרחים האמריקאית הזכות הטבועה (ולא החוקתית) למרד צוטטה בשנה שקדמה לתחילת מלחמת האזרחים כהצדקת הפרידה של מדינות הקונפדרציה של אמריקה . [29]

אופי הזכות זכות אישית או קולקטיבית למרות שחלק מההסברים על זכות המהפכה משאירים אפשרות לממשה כזכות אינדיבידואלית, הובנה בבירור כזכות קולקטיבית לפי התיאוריה החוקתית והפוליטית האנגלית. [30]

כפי שציינה פאולין מאייר במחקרה מהתנגדות למהפכה , "נאסר על אנשים פרטיים להפעיל כוח נגד שליטיהם, בין אם בגלל זדון או בגלל פציעות פרטיות". [31] במקום זאת, "לא רק יחידים בודדים, אלא 'גוף העם' היה צריך להרגיש מודאג" לפני שזכות המהפכה הייתה מוצדקת ורוב הכותבים מדברים על " 'עם שלם שהוא הציבור', או גוף האנשים הפועלים ב'רשות ​​הציבור' שלהם, מה שמעיד על הסכמה רחבה הכוללת את כל הדרגות בחברה". [32]

בשנייה משתי חוזה הממשל שלו , ג'ון לוק מצטט את המשפטן וויליאם ברקלי שקבע "שמותר לגברים מסויימים... אין להם תרופה אחרת מלבד סבלנות; אבל גוף העם עשוי, בכבוד, להתנגד בלתי נסבלת. עריצות, כי כשהיא מתונה הם צריכים לסבול אותה". [33]

זכות מול חובה יש פילוסופים שטוענים שזו לא רק זכותו של עם להפיל ממשלה מדכאת אלא גם חובתו לעשות זאת. הווארד אוונס קיפר סבור, "נראה לי שהחובה למרוד הרבה יותר מובנת מהזכות הזו למרוד, כי הזכות למרד הורסת את סדר הכוח, בעוד שהחובה למרוד חורגת ופוררת אותו". [34]

מורטון ווייט כותב על המהפכנים האמריקאים, "חשוב מאוד להדגיש את הרעיון שהיה להם חובה למרוד, שכן הוא מראה שהם חשבו שהם מצייתים לפקודות החוק הטבעי ושל אלוהים של הטבע כשהם ביטלו את העריצות המוחלטת. " [35] הכרזת העצמאות של ארה"ב קובעת כי "כאשר רכבת ארוכה של התעללויות וגזילות, הרודפת תמיד אחרי אותו אובייקט מעידה על כוונה לצמצם אותם תחת רודנות מוחלטת, זו זכותם, זו חובתם , לזרוק ממשלה כזו. " (דגש הוסף). הביטוי "רכבת התעללויות ארוכה" הוא התייחסות להצהרה הדומה של ג'ון לוק בחוזה הממשל השני, שם קבע במפורש את הפלת עריץ כחובה. גם מרטין לותר קינג ג'וניור קבע שחובתו של העם להתנגד לחוקים לא צודקים.

תנאים מוקדמים בשיח פילוסופי תיאוריות מסוימות של זכות המהפכה מטילות תנאים מוקדמים משמעותיים למימושה, ולעתים מגבילות את הפעלתה לנסיבות הקשות ביותר. אריסטו עמד על כך של"אנשי דרג" ש"מצטיינים במידות טובות יש את הזכות הטובה מכולם למרוד". [36] אף על פי שאפלטון טען שדיסידנט צריך לבקר בגלוי את מדיניות האומה שלו, "בתנאי שדבריו לא יפלו על אוזניים ערלות או יובילו לאובדן חייו שלו", הוא גם קבע נגד התקוממות אלימה הכרחית לכאורה. : "אין להשתמש בכוח נגד ארץ מולדתו על מנת להביא לשינוי חוקה, כאשר אין אפשרות להנהיג את החוקה הטובה ביותר מבלי לגרש אנשים לגלות או להמיתם".

הוגים מדגישים לעתים קרובות את האחריות הגדולה בהשתלטות על הזכות למהפכה. אקווינס האמין שלמהפכנים לעתיד אין זכות למרוד בעריץ אם "שלטונו של העריץ מופרע בצורה כה מופרזת עד שנתיניו סובלים מההפרעה הנובעת מכך יותר מאשר מממשלתו של העריץ". [38] מישל דה מונטן היה זהיר באותה מידה, והזהיר כי "כדי להקים משטר טוב יותר במקום זה שאדם הפיל, רבים שניסו זאת ייסדו". [39] אפילו הכרזת העצמאות האמריקנית מודה ש"זהירות, אכן, תכתיב שאין לשנות ממשלות שהוקמו זה מכבר מסיבות קלות וחולפות". [40]

ב- Leviathan טען תומס הובס שמאחר שהם הסכימו להשקיע בריבונם בזכות השלטון, נתינים מלוכניים יכולים לשנות שליטים רק באישורו של הריבון המקורי. הוא קובע כי "הם הכפופים למלך אינם יכולים ללא חופשתו להדיח את המלוכה ולחזור לבלבול של המון מפורק; ולא להעביר את אישיותם ממי שנושא אותה לאדם אחר, או אספת אנשים אחרת". [41] במקום אחר הוא מדגיש נקודה זו באומרו ש"הפקודות של בעלי הזכות לפקד אינן ניתנות לביקורת על ידי נתיניהן או לחלוק עליהן". [42]

ג'ון לוק האמין בתנאי המוקדם שזכות ההתקוממות האלימה יכולה להישמר רק על ידי אלה המאתגרים את העריצות, וקבע כי "הכוח אינו מתנגד לשום דבר מלבד כוח לא צודק ולא חוקי". [43] זכות המהפכה רק העניקה לעם את הזכות למרוד בשלטון לא צודק, ולא כל שלטון: "מי, בין שליט או נתין, בכוח עומד לפלוש לזכויות של נסיך או עם, ומניח את היסודות מבטל את החוקה והמסגרת של כל ממשלה צודקת, הוא אשם בפשע הגדול ביותר שאני חושב שאדם מסוגל לעשותו". [44]

בשתי מסכתות ממשל , לוק דן ברעיונותיו של הפילוסוף הפרו-מונרכי ויליאם ברקלי לגבי התנאים המוקדמים לזכות המהפכה נגד מונרך: "ראשית. הוא אומר שזה חייב להיות ביראת כבוד. שנית. זה חייב להיות ללא גמול או עונש; ו הסיבה שהוא נותן היא, 'כי נחות לא יכול להעניש ממונה'." לוק לא הסכים עם שני התנאים המוקדמים הללו, והסביר שאי אפשר להכות נגד כל אופוזיציה 'ביראת כבוד' וכי מדכא מאבד את עליונותו בהיותו מדכא. [45]במקום אחר ברקלי מתעקש כי יש להדיח מלך כתנאי מוקדם לזכות המהפכה נגד מונרכיה: "לפיכך, העם לעולם לא יוכל לבוא על ידי כוח עליו אלא אם כן הוא עושה משהו שגורם לו לחדול מלהיות מלך", אשר יכול לקרות רק אם המלך ינסה להפיל את ממלכתו או להפוך את שלטונו תלוי בכוח שמסופק על ידי מדינה אחרת. [46]

במסכתו פוליטיקה , אריסטו מסתייג מהקביעה של חוקת כרתים לזכות האצולה למהפכה נגד הקוסמיים, עשרת השופטים החשובים ביותר במדינה: "הגרוע מכל היא השעיית משרתו של קוסמי, אמצעי שאליו האצילים לעתים קרובות יש מקום כאשר הם לא ייכנעו למשפט". עבור אריסטו, זוהי עדות להתערבות אוליגרכית שקודדה לממשלה רפובליקנית חוקתית כביכול. [47] בניגוד לדעה זו, הוגה ההשכלה הצרפתי מונטסקייה סבר כי מוסד זה הצליח להפריע לניצול לרעה של כוח, הודות לתנאי המקדים הקיים של פטריוטיות רבת עוצמה שחשו בני כרתים כלפי האי שלהם.[48]

במהלך המהפכה האמריקאית

הצגת טיוטת הכרזת העצמאות בהצהרת העצמאות של ג'ון טרומבול מתארת ​​אידיאליזציה נוספת של מימוש זכות המהפכה. בהקשר המהפכני האמריקאי, מוצאים ביטויים של זכות המהפכה הן ככפופה לתנאי מוקדם והן כבלתי מרוסנת על ידי תנאים. ערב המהפכה האמריקנית, למשל, האמריקאים שקלו את מצוקותיהם כדי להצדיק מימוש זכות המהפכה. אלכסנדר המילטון הצדיק את ההתנגדות האמריקאית כביטוי ל"חוק הטבע" המתקן הפרות של "העקרונות הראשונים של החברה האזרחית" ופלישות ל"זכויות של עם שלם". [49] עבור תומס ג'פרסון, ההצהרה הייתה המאמץ האחרון של עם מדוכא - העמדה בה ראו את עצמם אמריקאים רבים בשנת 1776. ריבוי התלונות הקולוניאליות של ג'פרסון היה מאמץ לקבוע שהאמריקאים עומדים בנטל שלהם כדי לממש את זכות המהפכה בחוק הטבעי.

חוקרים מסוימים, כמו ההיסטוריון המשפטי כריסטיאן פריץ , כתבו שעם סיום המהפכה, האמריקאים לא ויתרו על זכות המהפכה. למעשה הם קודדו את זה בחוקותיהם החדשות [50] וגם כיום ל-35 חוקות של מדינות אמריקאיות יש הוראות זהות או דומות לגבי זכות המהפכה כמו בהקדמה של הכרזת העצמאות האמריקאית . [51] למשל, חוקות שנחשבו כ"שמרניות", כמו אלו של מסצ'וסטס שלאחר המהפכה ב-1780, שמרו על זכותו של העם "לרפור, לשנות או לשנות לחלוטין" את השלטון לא רק למען הגנתם או ביטחונם, אלא גם בכל פעם. "השגשוג והאושר שלהם דורשים זאת".[52] ביטוי זה לא היה יוצא דופן בחוקות האמריקניות המוקדמות. חוקת קונטיקט משנת 1818 ניסחה את זכותו של העם "בכל עת" לשנות את השלטון "באופן כזה שהם חושבים כי כדאי". [53]

פריץ, ב- American Sovereigns: The People and America's Constitutional Tradition לפני מלחמת האזרחים , מתאר דואליות בדעות האמריקניות על תנאים מוקדמים לזכות המהפכה: "כמה מחוקות המדינה הראשונות כללו הוראות 'לשנות או לבטל' ששיקפו את הזכות המסורתית. של המהפכה" בכך שהם דרשו תנאים מוקדמים קשים למימושה. [54] חוקת מרילנד משנת 1776 וחוקת ניו המפשייר משנת 1784 חייבו את עיוות קצוות השלטון ואת סיכון חירות הציבור ושכל אמצעי התיקון האחרים לא הועילו. [55] אך לעומת זאת, מדינות אחרות ויתרו על התנאים המוקדמים המכבידים על מימוש הזכות.החוקה, הימין היה מתעורר פשוט אם השלטון היה "לא מספק" וחוקת פנסילבניה משנת 1776 דורשת רק שהאנשים יחשבו ששינוי הוא "תורם ביותר" לרווחת הציבור. [56]

חוק טבע או חוק חיובי תיאורי זכות המהפכה נבדלים גם אם זכות זו נחשבת לחוק טבע (חוק שתוכנו נקבע על פי הטבע ולכן יש לו תוקף בכל מקום) או חוק פוזיטיבי (חוק שנחקק או אומץ על ידי סמכות ראויה לניהול של מדינה).

דוגמה לאופי הכפול של זכות המהפכה הן כחוק טבע והן כחוק חיובי נמצא בהקשר המהפכני האמריקאי. למרות שהכרזת העצמאות האמריקאית טענה את זכות המהפכה בחוק הטבעי, החוק הטבעי לא היה ההצדקה היחידה לעצמאות אמריקאית. גם הדוקטרינה החוקתית האנגלית תמכה בפעולותיהם של המתיישבים, לפחות עד נקודה מסוימת. בשנות ה-60 של המאה ה-20, החוק האנגלי הכיר במה שהפרשנויות של ויליאם בלקסטון על חוקי אנגליה כינו "חוק התיקון נגד דיכוי ציבורי". [57]כמו זכות המהפכה של החוק הטבעי, חוק התיקון החוקתי הזה הצדיק את התנגדות העם לריבון. חוק הסעד הזה נבע מחוזה בין העם למלך לשמירה על טובת הציבור. חוזה מקורי זה היה "דוגמה מרכזית בחוק החוקתי האנגלי והבריטי" מאז "ימים ימימה". [58] רשימת התלונות הארוכה של ההכרזה הכריזה שהעסקה זו הופרה. [59]

חוק הסעד המקובל הזה הצדיק עם המתנגד למעשי ממשל לא חוקתיים. החירות הייתה תלויה בזכות "האולטימטיבית" של העם להתנגד. ניתן היה "להתעלם" מפקודות בלתי חוקתיות המפרות את "החוזה הרצוני בין השליטים לנשלטים" ולהתנגד בכוח לפקודות שרירותיות. [60] זכות זו השתמעה חובה מצד העם להתנגד למעשים בלתי חוקתיים. כפי שציין אלכסנדר המילטון ב-1775, הממשלה הפעילה סמכויות כדי להגן על "הזכויות האבסולוטיות" של העם והממשלה איבדה את הסמכויות הללו והעם יוכל לתבוע אותן בחזרה אם הממשלה תפר את החוזה החוקתי הזה. [61]

לחוק התיקון היו גבולות כמו זכות המהפכה לפי החוק הטבעי. חוק התיקון, כמו זכות המהפכה, לא היה זכות אינדיבידואלית. הוא היה שייך לקהילה כולה, כאחד הצדדים לחוזה החוקתי המקורי. [62] זה לא היה אמצעי למוצא ראשון, או תגובה לטעויות טריוויאליות או סתמיות של הממשלה. [63] הפירושים של בלקסטון הציעו ששימוש בחוק הסעד יהיה "יוצא דופן", למשל אם המלך הפר את החוזה המקורי, הפר את "חוקי היסוד" או נטש את הממלכה. [64]במהלך משבר חוק הבולים של שנות השישים של המאה ה-17, הקונגרס המחוזי של מסצ'וסטס ראה בהתנגדות למלך מוצדקת אם החופש יתקפה מ"יד הדיכוי" ו"מרגליה חסרות הרחמים של העריצות". [65] עשור לאחר מכן "הגשת כתב האישום" של ג'ורג' השלישי בהכרזת העצמאות ביקש לסיים את שלטונו הריבוני על המושבות משום שהפר את החוזה החוקתי המקורי. [66]

כפי שהוסבר בתיאורו של ההיסטוריון המשפטי כריסטיאן פריץ על תפקידה של זכות המהפכה במהפכה האמריקאית, העצמאות האמריקנית הוצדקה על ידי תיאוריות קונבנציונליות תחת המחשבה החוקתית האנגלו-אמריקאית דאז לגבי זכותו הקולקטיבית של העם להדיח מלך שרירותי. "הן החוק הטבעי והן הדוקטרינה החוקתית האנגלית העניקו למתנחלים זכות להתקומם נגד הדיכוי של הריבון". [67]אבל ההבנות הללו לגבי זכות המהפכה ערב המהפכה האמריקאית נשענו על מודל מסורתי של ממשל. המודל הזה העמיד את קיומה של עסקה היפותטית שנעשתה בערפילי העת העתיקה בין מלך לעם. "במציאה זו, העם היה מוגן על ידי המלך בתמורה לכך שהעם נתן אמונים למלך. זו הייתה מערכת יחסים חוזית. מהפכנים אמריקאים האשימו את ג'ורג' השלישי בהפרת חובת ההגנה המשתמעת שלו לפי החוזה הזה, ובכך שחררו את האנשים במדינה. מושבות מנאמנותן. הפרת החוזה ההיפותטי של הריבון הולידה את זכותם של הנתינים למהפכה - המבוססת הן על החוק הטבעי והן על הדוקטרינה החוקתית האנגלית". [68]

דוגמאות כחוק חיובי למרות שהכרזות עצמאות רבות מחפשות לגיטימציה על ידי פנייה לזכות המהפכה, הרבה פחות חוקות מזכירות זכות זו או מבטיחות זכות זו לאזרחים בגלל ההשפעה מערערת היציבות שערובה כזו צפויה לייצר. בין הדוגמאות לניסוח של זכות מהפכה כחוק חיובי ניתן למנות:

השלאכטה , אצילי חבר העמים הפולני-ליטאי , שמרו על זכות מרד, הידועה בשם rokosz . חוקת ניו המפשייר [ 69] מבטיחה לאזרחיה את הזכות לרפורמה בממשלה, בסעיף 10 של מגילת הזכויות של חוקת ניו המפשייר : בכל פעם שמטרות השלטון מעוותים, וחירות הציבור בסכנה ברורה, וכל אמצעי התיקון האחרים אינם יעילים, העם רשאי, ובצדק, לעשות רפורמה בישן, או להקים ממשלה חדשה. הדוקטרינה של אי-התנגדות נגד כוח שרירותי ודיכוי, היא אבסורדית, עבדית והרסנית לטוב ולאושר של האנושות.

חוקת קנטקי [ 70] מבטיחה זכות לשנות, רפורמה או לבטל את ממשלתם במגילת הזכויות של קנטקי: כל הכוח טבוע בעם, וכל הממשלות החופשיות מושתתות על סמכותן ומנוסדות למען שלוותן, ביטחונן, אושרן והגנת הרכוש שלהן. לקידום מטרות אלו, יש להם בכל עת זכות בלתי מעורערת ובלתי ניתנת לערעור לשנות, לרפור או לבטל את ממשלתם באופן שימצא לנכון.

ניסוח דומה משמש בחוקת פנסילבניה, [ 71 ] לפי סעיף 1, סעיף 2 של הצהרת הזכויות: כל הכוח טבוע בעם, וכל הממשלות החופשיות מושתתות על סמכותן ומכוונות למען שלוותן, ביטחונן ואושרן. לקידום מטרות אלו יש להם בכל עת זכות בלתי מעורערת ובלתי ניתנת לערעור לשנות, לרפור או לבטל את ממשלתם באופן שיחשבו לנכון.

סעיף I, §1 לחוקת טנסי [72] קובע: שכל הכוח טבוע בעם, וכל הממשלות החופשיות מושתתות על סמכותן, ומוסדות למען שלוותן, ביטחונן ואושרן; לקידום מטרות אלו יש להם בכל עת, זכות בלתי ניתנת לערעור ובלתי ניתנת לערעור לשנות, רפורמה או לבטל את הממשלה באופן שהם חושבים לנכון.

החוקה של צפון קרולינה מ-21 בנובמבר 1789 מכילה בהצהרת הזכויות שלה: [73] 3d. ממשלה זו צריכה להיות מוקמה לטובת העם, ההגנה והביטחון המשותפים; ושהדוקטרינה של אי-התנגדות נגד כוח ודיכוי שרירותיים היא אבסורדית, עבדית והרסנית לטובת האנושות ולאושרה.

החוקה של טקסס [74] מכילה נוסח דומה בסעיף 1, סעיף 2: כל הכוח הפוליטי טבוע בעם, וכל הממשלות החופשיות מושתתות על סמכותן, ומוקמות לטובתן. אמונתם של תושבי טקסס מתחייבת לשימור צורת ממשל רפובליקנית, ובכפוף למגבלה זו בלבד, יש להם בכל עת את הזכות הבלתי מעורערת לשנות, לרפור או לבטל את ממשלתם באופן שהם חושבים. אֶמְצָעִי.

ההקדמה לחוקה הצרפתית משנת 1793 היא " הצהרה על זכויות האדם והאזרח " עם מספר הוראות זכות למהפכה שקבעו ב סעיף 11: כל מעשה המופנה נגד אדם, מלבד המקרים וללא הצורות הקבועות בחוק, הוא שרירותי ורודני; אם נעשה ניסיון לבצע מעשה כזה בכוח, לאדם המושא לה יש זכות להתנגד לו בכוח. [75]

סעיף 12: מי שמסית, שולח, חותם או מבצע מעשים שרירותיים, או גורם לביצועם, אשמים וחייבים להיענש. [75]

...

סעיף 27: תנו לכל אדם שיגזל את הריבונות למוות באופן מיידי על ידי בני חורין. [75]

...

סעיפים 33–35: התנגדות לדיכוי היא תוצאה של זכויות האדם האחרות. יש דיכוי נגד הגוף החברתי כאשר אחד מחבריו מדוכא. יש דיכוי נגד כל חבר כאשר הגוף החברתי מדוכא. כאשר הממשלה מפרה את זכויות העם, ההתקוממות היא עבור העם, ועל כל חלק ממנה, הקדושה ביותר של הזכויות והחובות ההכרחיות ביותר. [75]

חוק היסוד לרפובליקה הפדרלית של גרמניה משנת 1949 , החוקה הפדרלית, מכיל גם סעיפים מושרשים, בלתי ניתנים לתיקון, המגינים על זכויות האדם והטבע , וגם סעיף בסעיף 20 שלו (מאז 1968) המכירה בזכותו של העם להתנגד. עריצות בלתי חוקתית, אם כל האמצעים האחרים נכשלו: לכל הגרמנים תהיה הזכות להתנגד לכל אדם המבקש לבטל צו חוקתי זה, אם אין סעד אחר זמין. [76]

כל החוקות היווניות מאז המהפכה היוונית הכילו זכות התנגדות במאמר הסיום שלהן. החוקה היוונית הנוכחית קובעת בסעיף 120 : שמירת החוקה מופקדת על הפטריוטיות של היוונים שתהיה להם הזכות והחובה להתנגד בכל האמצעים האפשריים נגד כל מי שינסה לבטל את החוקה באלימות. [77]

מגילת הזכויות והחירויות היסודיות , חלק מהמערכות החוקתיות של הרפובליקה הצ'כית והסלובקית , קובעת בסעיף 23: לאזרחים יש את הזכות להתנגד לכל מי שיבטל את הסדר הדמוקרטי של זכויות האדם וחירויות היסוד, שנקבעו באמנה זו, אם פעולותיהם של גופים חוקתיים או השימוש האפקטיבי באמצעים משפטיים היו מתוסכלים. [78]

זכות זו נגזרת בפסקה השלישית של המבוא להצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם , הקובעת: הואיל וחיוני, אם לא ייאלץ האדם לפנות, כמוצא אחרון, למרד נגד עריצות ודיכוי, שזכויות האדם יהיו מוגנות על ידי שלטון החוק . [79]

רלוונטיות מודרנית היו שטענו כי מכיוון שבעת המודרנית ניתן להפיל ממשלות דמוקרטיות על ידי הצבעה עממית , זכותו של העם להסיר את הממשלה הפכה מוטבעת במערכת הפוליטית . במחקר על רעיון השלטון על ידי האנשים במהפכה האמריקאית ובאמריקה המוקדמת שלאחר המהפכה, כותב ההיסטוריון המשפטי כריסטיאן ג' פריץ :

ההיגיון החוקתי של הכרה בעם, לא במלך, כפי שהריבון מרמז על חוסר הרלוונטיות של זכות המהפכה באמריקה. זה לא התפתח באופן מיידי או אחיד לאחר הקמת ממשלות אמריקאיות. חלק מחוקות המדינה הראשונות כללו הוראות "לשנות או לבטל" ששיקפו את הזכות המסורתית למהפכה. ... חוקות מדינות אחרות אימצו גרסאות שונות של זכות זו "לשנות או לבטל" את השלטון שלא נשמעו כמו הזכות המסורתית למהפכה. בהוראות אלה, יכולתו של העם לשנות חוקות הייתה קיימת ללא קשר לתנאים המוקדמים המסורתיים לזכות המהפכה. ... יותר ויותר, ככל שהאמריקאים כללו זאת בחוקותיהם, זכות המהפכה נתפסה כעיקרון חוקתי המאפשר לעם כריבון לשלוט בממשלה ולשנות את חוקותיו ללא הגבלה. כך השתחרר הימין מעגני ההתנגדות המסורתיים שלו לדיכוי. כעת ניתן היה לפרש את ההוראות לשנות או לבטל בהתאם לעיקרון החוקתי שבאמריקה, הריבון הוא העם.[80]

עם זאת, אירועים כמו האביב הערבי מספקים עדות לכך שהתקופה המהפכנית של ההיסטוריה לא בהכרח הסתיימה. זה מעלה את השאלה לגבי חשיבותה של זכות המהפכה במאה ה-21. מכיוון שהטרור זוכה להכרה כפשע על פי החוק הבינלאומי , מושג הזכות למהפכה נתפס כמנגנון משפטי להבדיל בין טרוריסטים ללוחמי חופש . [81]