טופאק אינקה יופאנקי
 | |||||
| לידה |
1441 קוסקו, פרו  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1493 (בגיל 52 בערך) נפת צ'ינצ'רו, פרו | ||||
| בן או בת זוג |
Mama Ocllo Coya | ||||
| |||||
  | |||||
טופאק אינקה יופאנקי (בקצ'ואה: Tupaq Inka Yupanki, מתורגם כ"רואה חשבון אינקה אציל"; 1441–1493), וגם טופה אינקה יופאנקי (בספרדית: Topa Inca Yupanqui), היה קיסר האינקה העשירי (שלט 1471–1493), של אימפריית האינקה, החמישי משושלת אנן (Hanan). אביו היה פאצ'אקוטי, ובנו היה הקיסר ואיינה קאפאק. אשתו הייתה אחותו הגדולה, מאמה אוקיו (אנ'). בתקופת שלטונו התרחבה אימפריית האינקה מאוד.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אביו מינה אותו לעמוד בראש צבא האינקה ב-1463.
הוא הרחיב את הממלכה לאורך הרי האנדים דרך אקוודור של ימינו, ופיתח חיבה מיוחדת לעיר קיטו, אותה בנה מחדש עם אדריכלים מקוסקו. במהלך תקופה זו אביו פאצ'אקוטי ארגן מחדש את ממלכת קוסקו לאימפריה המכונה "טוואנטינסויו", "ארבעת המחוזות". טופאק אינקה הוביל כיבושים צבאיים נרחבים והרחיב את אימפריית האינקה על פני חלק גדול מאמריקה הדרומית.[1]
הוא הפך לסאפה אינקה (שליט יחיד) בתורו עם מות אביו ב-1471, ושלט עד מותו שלו ב-1493. הוא כבש את ממלכת צ'ימור ששלטה על החוף הצפוני של מה שהיא כיום פרו, היריבה הגדולה ביותר שנותרה לאינקה.
הוא כבש את מחוז אנטיסויו (אנ'), המחוז המזרחי של אימפריית האינקה הגובל באגן האמזונאס, וב-1473 דיכא מרד שפרץ בממלכות קויה ולופאקה אותן כבש אביו עשר שנים לפני כן.[1] הוא הטיל חוקים ומיסים, והפקיד שני מושלים כלליים: "סויווק אפו" (Suyuyoc Apu), אחד בשאושה (אנ') והשני בטיוואנאקו. טופאק אינקה יופאנקי הקים את המצודה סקסייוומאן על הרמה הגבוהה מעל קוסקו, שכללה מחסנים לציוד ולבוש.
טופאק אינקה מת בסביבות 1493 בצ'ינצ'רו (אנ'), והותיר אחריו שני בנים לגיטימיים ו-90 בנים ובנות לא לגיטימיים. צ'וקי אוקיו (Chuqui Ocllo), אחת מנשותיו של טופאק יופאנקי, שכנעה אותו שבנו קאפאק וארי (Ccapac Huari) יחליף אותו, אולם טופאק אינקה יופאנקי שינה את דעתו והחליט על בנו טיטו קוסי ואלפה (Titu Cusi Hualpa), שמאוחר יותר יהפוך לקיסר ואיינה קאפאק. החלטה זו עוררה את כעסה של צ'וקי אוקיו והיא הרעילה את טופאק אינקה יופאנקי. היא הוצאה להורג זמן קצר לאחר מותו של טופאק אינקה יופאנקי.[2]
המסע באוקיינוס השקט
[עריכת קוד מקור | עריכה]האגדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לטופאק אינקה יופאנקי מיוחסת הובלת מסע חקר בן 10 חודשים בערך לתוך האוקיינוס השקט בסביבות 1480. על פי הדיווחים הוא ביקר באיים שהוא כינה נינה צ'ומפי (Nina Chumpi "חגורת אש") ואווא צ'ומפי (Hawa Chumpi וגם Avachumpi, "חגורה חיצונית"). המסע מוזכר ב'היסטוריה של האינקה' מאת פדרו סרמיינטו דה גמבואה מ-1572. פדרו סרמיינטו תיאר את המשלחת כך:
......הגיעו לטומבס כמה סוחרים שהגיעו דרך הים ממערב, מנווטים על רפסודות בלזה עם מפרשים. הם מסרו מידע על הארץ שממנה הגיעו, שהורכבה מאיים שנקראו אוואצ'ומבי ונינאצ'ומבי, שבהם היו הרבה אנשים והרבה זהב. טופאק אינקה היה איש בעל רעיונות נשגבים ושאפתנים, ולא היה מרוצה מהאזורים שכבר כבש. אז הוא החליט לקרוא תיגר על אוצר מאושר, ולראות אם זה יעדיף אותו דרך הים...
עם ודאות זו, החליטו האינקה לשוט לשם. הוא גרם לבניית מספר עצום של רפסודות בלזה, עליהן העלה יותר מ-20,000 גברים נבחרים...
טופאק אינקה ניווט והפליג הלאה עד שגילה את האיים אוואצ'ומבי ונינאצ'ומבי, וחזר, והביא איתו עבדים, זהב, כיסא פליז ועור ועצם לסת של סוס. שלל זה נשמר במבצר קוסקו עד שהגיעו הספרדים. משך המסע הזה שערך טופאק אינקה היה תשעה חודשים, אחרים אומרים שנה, ומכיוון שהוא נעדר כל כך הרבה זמן, כולם האמינו שהוא מת.
— Pedro Sarmiento de Gamboa, History of the Incas, chapter XLVI.
מחקר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1947 הצליח החוקר תור היירדאל לשחזר מסע זה עם הקון-טיקי, ובכך להוכיח שניתן לחצות את האוקיינוס השקט גם עם רפסודות פשוטות. עם זאת, אין עדות למגעים בין פולינזיה לאמריקה הפרה-קולומביאנית; ניתוחים גנטיים ולשוניים מראים רק השפעות מאסיה. גם השימוש בבטטה הדרום אמריקאית בפולינזיה אינו יכול להיחשב כראיה, שכן הוכח כי הבטטה הייתה באיים הפולינזים לפני התיישבות האדם.[3]
היסטוריונים רבים סקפטיים שההפלגה התרחשה אי פעם. התומכים בסיפור זיהו בדרך כלל את האיים עם איי גלאפגוס. הוצע גם שאחד האיים היה אי הפסחא, שבו מסורות שבעל פה טענו שקבוצה מיתולוגית המכונה "ארוכי האוזניים" הגיעה לאי מארץ לא ידועה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "¿Viajarón los Incas por Oceanía?" Revista Enraizada. (In Spanish) 2020.
- Tupac Inca Yupanqui – Appletons' Cyclopædia of American Biography. 1889.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Gordon Francis McEwan, The Incas: New Perspectives, ABC-CLIO, 2006, ISBN 9781851095742
- ^ Pedro Sarmiento de Gamboa, History of the Incas, chapter LV
- ^ Wie die Süßkartoffel nach Polynesien kam