לדלג לתוכן

טבח קראגויבאץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טבח קראגויבאץ
Масакр у Крагујевцу
תאריכים 20 באוקטובר 1941 – 21 באוקטובר 1941 (יומיים)
מקום קראגויבאץ
מטרה סרבים, סלובנים, מקדונים, יהודים, צוענים עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 44°01′17″N 20°53′39″E / 44.021388888889°N 20.894166666667°E / 44.021388888889; 20.894166666667
סוג טבח, פשע נאצי עריכת הנתון בוויקינתונים
הרוגים 2,778 עריכת הנתון בוויקינתונים
מבצע ורמאכט עריכת הנתון בוויקינתונים
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

טבח קראגויבאץ היה רצח המוני של בין 2,778 ל־2,794 גברים ונערים, רובם סרבים, שבוצע בעיר קראגויבאץ בידי חיילים של גרמניה הנאצית ב־21 באוקטובר 1941. האירוע התרחש בשטח הכיבוש הגרמני בסרביה במהלך מלחמת העולם השנייה, ונערך כפעולת תגמול על התקפות של פרטיזנים במחוז גורני מילאנובאץ, בהן נהרגו עשרה חיילים גרמנים ונפצעו 26 נוספים. מספר האנשים שנרצחו חושב לפי נוסחה שנקבעה על ידי אדולף היטלר: 100 מוצאים להורג על כל חייל גרמני שנהרג, ו־50 על כל חייל גרמני שנפצע. נוסחה זו נועדה לדכא את ההתנגדות האנטי־נאצית במזרח אירופה.

לאחר שנערך מבצע ענישה בכפרים סביב קראגויבאץ, שבו הוצאו להורג למעלה מ־400 גברים וארבעה כפרים הועלו באש, נרצחו 70 יהודים וקומוניסטים שנעצרו בקראגויבאץ. במקביל, גברים בני 16 עד 60, לרבות תלמידי תיכון, רוכזו על ידי כוחות גרמניים ומשתפי פעולה מקומיים, והמוצאים להורג נבחרו מתוכם. הנבחרים הובלו לשדות מחוץ לעיר, שם נורו למוות במקלעים כבדים, וגופותיהם נקברו בקברי אחים. על פי תיעוד צבאי גרמני מאותה התקופה, הוצאו להורג כ-2,300 איש. לאחר המלחמה דווחו הערכות מוגזמות של עד 7,000 הרוגים, אולם חוקרים גרמנים וסרבים הסכימו על מספר הקרוב ל־2,800, ביניהם 144 תלמידי תיכון. בנוסף לסרבים נטבחו גם יהודים, צוענים, מוסלמים, מקדונים, סלובנים ונציגים מקבוצות אתניות נוספות.

מספר קצינים בצבא הגרמני נשפטו והורשעו באחריותם לטבח במסגרת משפטי נירנברג ומשפטי נירנברג הנוספים. לטבח הייתה השפעה עמוקה על מהלך המלחמה ביוגוסלביה, והחריף את המתח בין שני ארגוני הגרילה הפרטיזנים הקומוניסטים והצ'טניקים המלוכניים, שדגלו בלאומנות סרבית. בעקבות זאת, הגיע מנהיג הצ'טניקים דראז'ה מיכאילוביץ' למסקנה כי תקיפות נוספות נגד הגרמנים יביאו לעוד הרג של אזרחים סרבים. עד מהרה הבינו הגרמנים כי הוצאות ההמוניות להורג של סרבים אינן מועילות ואף מזיקות, שכן הן חיזקו את התמיכה בפרטיזנים. בפברואר 1943 הופחתה מחצית מהנוסחה ההתחלתית ובוצעו 50 הוצאות להורג על כל הרוג גרמני, ו־25 על כל פצוע ובמהלך אותה שנה בוטלה לחלוטין.

הטבח מונצח בפארק הזיכרון "אוקטובר בקרגויבאץ" ובמוזיאון 21 באוקטובר הסמוך לו, והיווה השראה למספר שירים, יצירות ספרות וסרטים עלילתיים. יום השנה לטבח מצוין מדי שנה בסרביה והוא יום הזיכרון הלאומי לקורבנות הסרבים של מלחמת העולם השנייה.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיתור ופלישה ליוגוסלביה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר האנשלוס של 1938 סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית החלה יוגוסלביה לחלוק את הגבול הצפון־מערבי עם גרמניה ונקלעה ללחץ גובר, ככל ששכנותיה נטו להיצמד אל מעצמות הציר. באפריל 1939 פתחה איטליה חזית נוספת עם יוגוסלביה, כאשר פלשה וכבשה את אלבניה השכנה.[1] עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הכריזה ממשלת יוגוסלביה על נייטרליות.[2] בין ספטמבר לנובמבר 1940, הצטרפו הונגריה ורומניה אל הברית התלת-צדדית, וחברו אל מדינות הציר, ובמקביל פתחה איטליה במלחמה נגד יוון. יוגוסלביה הייתה באותה עת כמעט מוקפת לחלוטין על ידי מדינות הציר ובעלות בריתן, ועמדתה הנייטרלית כלפי המלחמה יצרה מתחים במדינה.[1]

בסוף פברואר 1941, הצטרפה גם ממלכת בולגריה לברית. למחרת, נכנסו כוחות גרמניים לשטחה מבולגריה דרך רומניה, ובכך השלימו את כיתור יוגוסלביה.[3] מתוך כוונה להבטיח את אגפו הדרומי לקראת פלישה מתוכננת לברית המועצות, החל אדולף היטלר להפעיל לחצים כבדים על יוגוסלביה להצטרף למדינות הציר.

ב־25 במרץ 1941 חתמה ממשלת יוגוסלביה על ההסכם בתנאים מגבילים. יומיים לאחר מכן, ב־27 במרץ, ביצעה קבוצת קצינים לאומנים פרו־מערביים מחיל האוויר המלכותי של יוגוסלביה הפיכה שקטה, שבה הודח העוצר פאבלה, ובמקומו הועלה לשלטון אחיינו הצעיר, פטר השני. בראשות הממשלה הועמד "ממשל אחדות לאומית", בראשות מפקד חיל האוויר, הגנרל דושאן סימוביץ'.[4]

הפיכה זו עוררה את זעמו של היטלר, שהורה מיד על פלישה ליוגוסלביה, אשר החלה ב־6 באפריל 1941.[5] יוגוסלביה הוכנעה במהירות מול העוצמה המשולבת של מדינות הציר, ונכנעה בתוך פחות משבועיים. הממשלה ובני המשפחה המלכותית יצאו לגלות, והמדינה חולקה ונתפסה בידי שכנותיה.

השטח הסרבי שהיה תחת כיבוש גרמני הוגבל לגבולותיה ההיסטוריים של ממלכת סרביה טרם המלחמות הבלקניות, ונשלט ישירות בידי גרמניה, בשל חשיבותם של נתיבי תחבורה אסטרטגיים רכבתיים ונהריים שעברו בו, וכן בשל משאבים חשובים, ובראשם מתכות לא־ברזליות.[6]

היטלר שקל לתקופה קצרה למחוק כל קיום של מדינה סרבית, אך במהרה נזנחה מחשבה זו, והגרמנים החלו בחיפוש אחר דמות סרבית שתשמש כראש ממשלת בובות בבלגרד.[7] הבחירה הראשונית נפלה על מילאן אצ'ימוביץ', אנטי־קומוניסט נחרץ, שכיהן כשר הפנים של יוגוסלביה בסוף 1939 ותחילת 1940.[8]

כיבוש והתנגדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת סרביה תחת כיבוש גרמני בזמן המלחמה

לאחר הפלישה ליוגוסלביה, צמחו בשטחים הכבושים שני ארגוני התנגדות עיקריים: הפרטיזנים היוגוסלביים, בהנהגת המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה, תנועה רב־אתנית בעלת אופי קומוניסטי; והצ'טניקים, תנועה לאומנית־סרבית מלוכנית. אף שהפרטיזנים ייצגו אידאולוגיה רב־אתנית, במהלך 1941, בשטחים הכבושים, רובם המכריע היו ממוצא סרבי. בראש הפרטיזנים עמד יוסיפ ברוז טיטו, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה, בעוד שבראש הצ'טניקים עמד הקולונל דראז'ה מיכאילוביץ', קצין לשעבר בצבא המלכותי של יוגוסלביה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

שני הארגונים נבדלו זה מזה במטרותיהם ובחזונם לעתיד יוגוסלביה. הפרטיזנים שאפו להקים מדינה קומוניסטית תחת הנהגתו של טיטו, בעוד שהצ'טניקים ביקשו להשיב את הסטטוס קוו שלפני המלחמה קרי, את המלוכה היוגוסלבית ואת ההגמוניה הפוליטית הסרבית שהתלוותה אליה.[9]

ההתנגדות הקומוניסטית החלה ביולי 1941, זמן קצר לאחר הפלישה לברית המועצות, ופעולתה כוונה הן נגד הכוחות הגרמניים והן נגד ממשלות הבובות שהוקמו מטעמם. [8]בסוף אוגוסט 1941 כבר ביצעו הפרטיזנים והצ'טניקים פעולות משותפות נגד הכוחות הגרמניים.[9] הפרטיזנים היו מאורגנים היטב, ורבים ממפקדיהם רכשו ניסיון קרבי קודם במלחמת האזרחים בספרד. בתוך חודשים ספורים לאחר הפלישה כבר מנו 8,000 לוחמים, המאורגנים ב־21 יחידות לוחמות ברחבי סרביה.[10]

גם לצ'טניקים היה גרעין מנוסה רבים מהם היו יוצאי המלחמות הבלקניות, מלחמת העולם הראשונה או חיילים לשעבר בצבא המלכותי של יוגוסלביה.[11] בשיאם, בעת הטבח בקרגויבאץ, מנה כוחם באזור הכיבוש הגרמני בסרביה כ־20,000 לוחמים.[12]

ב־29 באוגוסט החליפו הגרמנים את מילאן אצ'ימוביץ' באיש צבא נוסף בעל דעות אנטי־קומוניסטיות נחרצות הגנרל מילאן נדיץ', לשעבר שר המלחמה של יוגוסלביה וראש המטה הכללי של צבא יוגוסלביה. נדיץ' הקים ממשלת ההצלה הלאומית, ממשלת בובות חדשה תחת חסות גרמנית.[13]

בספטמבר קיבלה ממשלת נדיץ' אישור להקים את הפיקוד המתנדב הסרבי, כוח צבאי למחצה ייעודי לדיכוי ההתנגדות לגרמנים. בפועל, שימש ה־SDK כזרוע הצבאית של התנועה הלאומית היוגוסלבית הפשיסטית בראשות דימיטריה ליוטיץ'.[14]

בתחילה תוכנן כי הפיקוד יכלול בין 3,000 ל-4,000 לוחמים, אך עד מהרה גדלה מצבת כוח האדם לכדי 12,000 איש.[15] בראשו עמד קוסטה מושיצקי, קולונל לשעבר בצבא המלכותי של יוגוסלביה, אשר מונה ב־6 באוקטובר 1941.[16] בשלבי הכיבוש הראשונים היווה ה־SDK את עיקר כוחו של נדיץ', אשר כלל בסוף 1941 כ־20,000 חיילים.[17]

תצלום בשחור-לבן של גבר במדי קצין
גנרל-פלדמרשל וילהלם קייטל מהמפקדה העליונה של הוורמאכט (OKW), חתם על צו בפקודתו של היטלר בנוגע ליחס ההוצאות להורג של בני ערובה.

חוסר הצלחתו של מילאן נדיץ' לדכא את פעילותם של הפרטיזנים והצ'טניקים הניע את המפקד הצבאי הגרמני בסרביה לבקש תגבורת צבאית מאזורים אחרים באירופה.[17] באמצע ספטמבר הועבר רגימנט הרגלים ה־125 מיוון, והדיוויזיה ה-342 מצרפת, כדי לסייע בדיכוי המרד הסרבי.

ב־16 בספטמבר הוציא היטלר את פקודה מס' 312 לגנרלפלדמרשל וילהלם ליסט, מפקד כוחות הוורמאכט בדרום־מזרח אירופה, ובה דרש לדכא כל התנגדות באזור. באותו יום, פרסם הפיקוד העליון של הוורמאכט צו חתום על ידי גנרלפלדמרשל וילהלם קייטל, שכונה "על דיכוי תנועות ההתנגדות החמושות הקומוניסטיות בשטחים הכבושים".[18]

צו זה קבע שכל התקפה על חיילים גרמנים בחזית המזרחית תיחשב כפעולה קומוניסטית, ויש להוציא להורג 100 בני ערובה על כל חייל גרמני שנהרג ו־50 על כל חייל שנפצע.[19][20]

אף שהצו יועד לכל מזרח אירופה, מדיניות דומה כבר יושמה בסרביה החל מ־28 באפריל 1941, כאמצעי להרתעת לוחמת גרילה.

בתחילת 1941 הלכה והתעצמה הפעילות האנטי־גרמנית, וסרביה חזרה להפוך לאזור קרבות. כוחות גרמניים פשטו על כפרים, הציתו בתים, נטלו בני ערובה והקימו מחנות ריכוז. ההוצאות להורג ההמוניות הראשונות החלו ביולי.[20]

תגבור הנוכחות הצבאית הגרמנית בסרביה הביא לגל חדש של הוצאות להורג ופשעי מלחמה. הקצינים שנשאו באחריות הרבה ביותר למעשים אלו היו ברובם ילידי אוסטריה, אשר שירתו בצבא האימפריה האוסטרו־הונגרית במהלך מלחמת העולם הראשונה.[21] מרביתם נודעו בשנאתם לסרבים, תיעוב שחוקר ההיסטוריה סטבן ק. פבלוביץ' קשר לגזענות הנאצית הכללית נגד עמים סלאביים.[22]

ב־19 בספטמבר מונה גנרל הכוחות ההרריים פרנץ במה למפקד הצבאי הממונה על סרביה, עם סמכות ישירה לדיכוי המרד. הוא הביא עמו את מטה הקורפוס ה-18 והוקצו לו כוחות נוספים לחיזוק שלוש הדיוויזיות שכבר היו מוצבות באזור.[23] שלוש הדיוויזיות היו דיוויזיית היגר ה-104 דיוויזיית היגר ה-114 ודיוויזיית היגר ה-117.[24]

במה התבלט בשנאתו כלפי הסרבים, ועודד את חייליו – רובם ילידי אוסטריה – "לנקום" בהם. עיקר טענותיו נבעו מרצח פרנץ פרדיננד ומהתבוסות שספג הצבא האוסטרו־הונגרי מידי הצבא המלכותי הסרבי במלחמת העולם הראשונה. הוא האמין כי אין להשיב את הכבוד האוסטרי האבוד אלא בהוצאות להורג של אזרחים סרבים. "משימתכם", הצהיר במה בפני חייליו, "מתבצעת בארץ שבה, בשנת 1914, זרם דם גרמני כמים בגלל בגידתם של הסרבים, גברים ונשים כאחד. אתם נוקמים את מותם של הנופלים".[25]

עימותים בגורני מילאנובאץ

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניעת פלוגה 6

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף ספטמבר 1941, נותקה למעשה העיירה גורני מילאנובאץ משאר שטחי סרביה שבשליטת גרמניה, בשל שיבושים תכופים בתחבורה בכבישים ובמסילות הברזל שהובילו אליה וממנה. ב־29 בספטמבר תקפו כוחות מיחידות הצ'טניקים של טאקובו והפרטיזנים מצ'אצ'אק את גורני מילאנובאץ, שהייתה מוגנת בידי פלוגה 6 מהבטליון ה־920 של כוחות ההגנה המקומיים.[17] מפקדת הפלוגה מוקמה בבית ספר מקומי.

המחתרות לא ציפו לכבוש את המוצב הגרמני בפועל, אלא ראו במתקפה אמצעי לעורר הזדהות ולגייס לוחמים חדשים מהאזור הסמוך. מפקד הצ'טניקים המקומי, זבונימיר ווצ'קוביץ', נחשף לתוכניות הפרטיזנים והחליט להצטרף להתקפה, מחשש שפעולה עצמאית מצד הפרטיזנים תפגע ביוקרת הצ'טניקים.

המורדים פתחו במתקפה בשעות הבוקר המוקדמות על מתחם בית הספר. אף על פי שהצליחו לשתק את עמדות השמירה, נעצרו בעקבות ירי מקלעים כבדים של הגרמנים בתוך זמן קצר. במשך 90 דקות של לחימה נהרגו עשרה חיילים גרמנים ו־26 נפצעו. לאחר הערכת מצב הגיעו שני הארגונים למסקנה שהמשך ההתקפה יהיה כרוך באבדות כבדות, ו-ווצ'קוביץ' הציע לנסות ולפתוח במשא ומתן עם הגרמנים.[9]

מתוך ידיעה שהגרמנים יהיו נכונים יותר להיכנס למו״מ עם גורמים מלוכניים מאשר עם קומוניסטים, איפשרו הפרטיזנים לצ’טניקים לנהל את המשא ומתן במטרה לפתות את חיל המצב לצאת מהעיירה.[9] שליח צ’טניקי נשלח אל הגרמנים עם אולטימטום, ובו דרישה להיכנע ללוחמי הגרילה. האולטימטום נדחה.[17]

כעבור חצי שעה הופיע שליח צ’טניקי נוסף, שהציע לפלוגה הגרמנית מעבר בטוח לעיר צ’אצ’ק, בתנאי שתפנה את גורני מילאנובאץ עוד באותו היום. נוסף על כך, ביקש השליח להימנע מנקמה באוכלוסייה האזרחית וביישוב עצמו. מפקד הפלוגה הסכים, וחיל המצב פינה את העיירה.

כשלושה קילומטרים מדרום לעיירה, נלכדה הפלוגה בידי כוחות הגרילה ונאלצה להיכנע.[26]

משלחת הענישה של הגדוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
a black and white image of a male in uniform
הגנרל דר גבירגסטרופ פרנץ במה זעם כאשר פקודותיו לשרוף את Gornji גורני מילאנובאץ ולקחת בני ערובה לא בוצעו.

היעלמותה של פלוגה 6 עוררה אי-שקט בקרב השורות הגרמניות. טיסת סיור נשלחה לאתר את מיקומה, אך ללא הצלחה.[26]

שלטונות הכיבוש לא היו מודעים לגורל הפלוגה עד אשר קצין גרמני הצליח להימלט ולדווח על שאירע. הוא מסר כי השבויים הגרמנים מקבלים יחס אנושי, אך כאשר נודע הדבר לגנרל פרנץ במה, הוא קבע כי יש לפעול בתגובה. במה הורה לגדוד השלישי של רגימנט הרגלים ה-749 לשרוף את גורני מילאנובאץ ולקחת בני ערובה, במטרה לזרז את שחרור החיילים השבויים.[27]

הגדוד החל את התקדמותו ב-5 באוקטובר, כשהוא נלחם בדרכו לאורך דרך באורך 40 קילומטר אל גורני מילאנובאץ, וספג אבדות תוך כדי הלחימה. עם כניסתו לעיירה, ריכז הגדוד בין 120 ל-170 גברים שנלקחו כבני ערובה, וביניהם מפקד צ'טניק שתכנן להיפגש עם מפקדיו ביום שלמחרת. האופטמן פידלר, מפקד הגדוד, קיווה לנצל את נוכחותו של הקצין הצ'טניקי ליצירת קשר עם פיקוד הצ'טניקים ולארגן חילופי שבויים. מתוך חשש שהמהלך יסכן את חילוץ החיילים הגרמנים, החליט פידלר שלא להעלות את גורני מילאנובאץ באש בשלב זה.[26]

באותה עת קיבל פידלר אות SOS מרודניק הסמוכה, שם יחידה גרמנית נוספת הייתה מעורבת בלחימה קשה מול כוחות גרילה.[26] פידלר החליט להפנות את הגדוד לעבר רודניק כדי לסייע ליחידה הלחוצה. מתוך הנחה שיעבור שוב דרך גורני מילאנובאץ בדרכו חזרה, החליט לדחות את לקיחת בני הערובה והרס העיירה עד לאחר שובו מרודניק. בניגוד להנחתו, עם סיום הקרב ברודניק, הורה הפיקוד העליון לגדוד לשוב מיד לקרגויבאץ, מה שמנע את יישום הפקודה המקורית.[28] במה זעם על ההתרחשות, וב-15 באוקטובר שלח את הגדוד השלישי חזרה לגורני מילאנובאץ כדי לבצע את הפקודה המקורית.[27]

הגדוד שב לעיירה באותו יום, אך בשלב זה נותרו רק כארבעים איש שניתן היה לקחתם כבני ערובה. לאחר מכן הועלתה העיירה באש. הפעם לא נעשה כל ניסיון לחילופי שבויים.[28]

טבח קראלייבו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – טבח קראלייבו

בין ה־15 ל־16 באוקטובר,[29] נהרגו עשרה חיילים גרמנים ונפצעו ארבעה-עשר במהלך מתקפה משותפת של פרטיזנים וצ'טניקים על העיר קראלייבו, הממוקמת כ-150 קילומטר מדרום לבלגרד וכ-50 קילומטר מדרום-מזרח לגורני מילאנובאץ.[30] ב־15 באוקטובר, ירו חיילי דיוויזיית הרגלים ה־717 בשלוש מאות אזרחים מקראלייבו כפעולת תגמול.[31]

הוצאות ההורג נמשכו בימים הבאים, ועד ה־17 או ה־20 באוקטובר,[29][30] כיתרו חיילים גרמנים והוציאו להורג 1,736 גברים ו-19 נשים "קומוניסטיות" מהעיר וסביבתה.[32][33] זאת, על אף ניסיונות של משתפי פעולה מקומיים למתן את חומרת הענישה.[30]

ההוצאות להורג בוצעו בפיקוחו הישיר של מפקד דיוויזיית הרגלים ה־717,גנרל-מיור פול הופמן[34]

ציר זמן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיכום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קְרָגוּיֶיבָץ היא עיר תעשייה במרכז סרביה, כ-100 קילומטר מדרום לבלגרד[35] וכ-37 קילומטר ממזרח לגורני מילאנובאץ.[36] בשנת 1941 מנתה אוכלוסייתה למעלה מ-40,000 נפש[37] ושימשה כבסיס מפקדה של מחוז צבאי גרמני.[36] העיר הייתה גם מקום משכנה של תעשיית הנשק הגדולה ביותר ביוגוסלביה, אשר העסיקה בין 7,000 ל-8,000 עובדים לפני הפלישה.[38]

דוח מאת מפקד המחוז הצבאי בקרגויבאץ, האופטמן אוטו פון בישופהאוזן, נכתב מיד לאחר הטבח. הדוח נשלח אל במה והוצג כראיה במשפטי נירנברג הנוספים. על פי פון בישוף האוזן, בליל 18 באוקטובר נעצרו כל הגברים היהודים בעיר, לצד קומוניסטים אחדים, לפי רשימות מוכנות מראש, בסך כולל של 70 איש. מאחר שמספר זה לא הספיק כדי לעמוד במכסה של 2,300 בני ערובה, הוצע להשלים את המכסה באמצעות מעצרים אקראיים ברחובות, בכיכרות ובבתים, תוך הפעלת הגדוד השלישי של רגימנט הרגלים 749 וגדוד I של רגימנט 724, במסגרת דיוויזיית הרגלים ה־704. בתגובה להצעה, טען פון בישופהאוזן כי הציע למפקד המוצב, מייג'ור פאול קניג, כי במקום להשתמש באוכלוסיית העיר, ייאספו בני הערובה מהכפרים הסמוכים הידועים כ"עמוסים קומוניסטים".[39]

לפי עדותו, הצעה זו התקבלה תחילה, וב-19 באוקטובר ביצע הגדוד השלישי טיהור בכפרים מֶצ'קובאץ ומרשיץ, בעוד שגדוד I פעל בגְרוֹשניצה ובמילאטובאץ. בסך הכול נורו למוות 422 גברים בארבעת הכפרים הללו, ללא כל נפגעים מהצד הגרמני.[40]

בערב 19 באוקטובר נפגש פון בישופהאוזן שוב עם קניג ונאמר לו כי הפקודה המקורית תבוצע למחרת, לשם איסוף 2,300 בני ערובה. בערב שלאחר מכן, הוצאו להורג היהודים והקומוניסטים שנעצרו יומיים קודם לכן, אשר הוחזקו מאז ללא מזון, במחנה ובחצר בהם נכלאו.[36] במקביל, נעצרו גברים בגילאי 16 עד 60 בתוך העיר עצמה.[41][42] הם הוחזקו בבסיס לשעבר של גדוד ממונע בשדה סְטָנוֹבִייָה.[36] למעלה מ-7,000 בני ערובה רוכזו.[43] במצוד השתתפו יחידות צבא גרמניות ואתניות גרמניות מהאזור הגרמני של באנאט,[12] וכן רגימנט 5 של ה-SDK, בפיקודו של מאריסב פטרוביץ'.[14]

פון בישופהאוזן ציין כי קניג אפשר לפטור ממעצר מספר קטגוריות של גברים, ביניהם בעלי תעודה מיוחדת שהונפקה על ידי מפקדת המחוז, אנשי מקצוע חיוניים, וחברים בתנועתו של ליוטיץ'.[41] כאשר לא אותרו מספיק גברים בוגרים, נעצרו גם תלמידי תיכון.[12] בנוסף נעצרו גם כמרים ונזירים מכנסיות העיר. כל אחד מהעצורים נרשם בקפידה, ותכולת רכושו נרשמה.[36]

ביצוע הטבח

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הודעה גרמנית לציבור המכריזה על הוצאות להורג, 21 באוקטובר 1941

העצורים הוחזקו במהלך הלילה בכיכר ציבורית בעיר. על פי גרסתו של פון בישופהאוזן, הוא הביע הסתייגות בפני קניג, אך האחרון התעקש כי עליו לבצע את הפקודות שקיבל ממפקד רגימנט הרגלים 749.[41] זמן קצר לפני תחילת ההוצאות להורג, הצליח ליוטיץ' לקבל אישור בשביל שניים מנציגי התנועה הלאומית היוגוסלבית (צבור)

לבדוק את רשימת בני הערובה. יותר מ-3,000 איש, שהוגדרו כ"לאומנים אמיתיים" ו"פטריוטים נאמנים", נמחקו מהרשימות בעקבות התערבות זו.[43] מי שלא הוסרו מהרשימה הואשמו בהשתייכות קומוניסטית או בהפצת "תעמולה קומוניסטית". אנשי צבור הודיעו להם כי "אינם ראויים להצלה", משום ש"החדירו רעיונות שמאלניים לדור הצעיר".[44]

הגרמנים ראו בהתערבות צבור מטרד. לדברי יובאן בייפורד, חוקר מדעי החברה, לא הייתה כל כוונה אמיתית לצמצם את מספר ההרוגים באמצעות סינון זה, אלא רק להבטיח את הצלתם של מי שתנועת צבור ראתה בהם ראויים לכך.[43]

בבוקר 21 באוקטובר, הובלו הגברים והנערים לשדה מחוץ לעיר. במשך שבע שעות נורו בקבוצות של 50 עד 120 איש באמצעות מקלעים כבדים. "המשיכו וירו," אמר מורה קשיש, "אני מלמד את שיעורי."[12] הוא נורה יחד עם תלמידיו.[42] בעת שעמדו מול כיתת יורים, רבים מהעצורים שרו את "היי, סלאבים", שלימים הפך להמנון הלאומי של יוגוסלביה.[45] חייל גרמני אחד נורה לאחר שסירב להשתתף בהוצאות להורג.[46]

בדו"ח גרמני נכתב: "ההוצאות להורג בקרגויבאץ התרחשו אף כי לא בוצעו התקפות על חיילי הוורמאכט בעיר זו, וזאת מאחר שלא ניתן היה לאתר די בני ערובה באזורים אחרים."[47][48] גם מקצת משתפי פעולה מקומיים של הגרמנים נהרגו בטעות.[47] ההיסטוריון המתמחה בשואה מארק לוין כתב: "ברור שחיילים גרמנים לא גילו דיוק רב מדי בבחירת מטרותיהם בעת פעולות תגמול, במיוחד בבלקנים, שם ראו את האוכלוסייה כנחותה."[33]

קורבנות הטבח כללו סרבים, יהודים, צוענים, מוסלמים, מקדונים, סלובנים ובני קבוצות אתניות נוספות.[49] לאחר הטבח, ערך הוורמאכט מצעד צבאי ברחובה הראשי של העיר.[50] ב־31 באוקטובר דיווח בהמה למפקד הזמני של הוורמאכט בדרום־מזרח אירופה, גנרל חיל ההנדסה ולטר קונצה, כי 2,300 בני ערובה הוצאו להורג בקרגויבאץ.[51]

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טבח קראגויבאץ בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Roberts 1973, pp. 6–7.
  2. ^ Pavlowitch 2007, p. 8.
  3. ^ Roberts 1973, p. 12.
  4. ^ Pavlowitch 2007, pp. 10–13.
  5. ^ Roberts 1973, p. 15.
  6. ^ Pavlowitch 2007, p. 49.
  7. ^ Ramet & Lazić 2011, pp. 19–20.
  8. ^ 1 2 Tomasevich 2001, pp. 177–178.
  9. ^ 1 2 3 4 Pavlowitch 2007, pp. 59–60.
  10. ^ Shepherd 2016, p. 198.
  11. ^ Tomasevich 1975, pp. 118–123.
  12. ^ 1 2 3 4 Lampe 2000, p. 217.
  13. ^ Ramet & Lazić 2011, p. 22.
  14. ^ 1 2 Cohen 1996, p. 38.
  15. ^ Pavlowitch 2007, pp. 58–59.
  16. ^ Cohen 1996, p. 37.
  17. ^ 1 2 3 4 Milazzo 1975, p. 28.
  18. ^ Tomasevich 1975, p. 146.
  19. ^ Tomasevich 1975, p. 140.
  20. ^ 1 2 Pavlowitch 2007, p. 61.
  21. ^ Lampe 2000, p. 215.
  22. ^ Pavlowitch 2007, pp. 60–61.
  23. ^ Tomasevich 1975, pp. 97–98.
  24. ^ Tomasevich 1975, p. 96.
  25. ^ Shepherd 2016, p. 199.
  26. ^ 1 2 3 4 Trifković 2020, p. 36.
  27. ^ 1 2 Manoschek 1995, pp. 158–159.
  28. ^ 1 2 Trifković 2020, p. 37.
  29. ^ 1 2 Browning 2007, p. 343.
  30. ^ 1 2 3 Pavlowitch 2007, p. 62.
  31. ^ Shepherd 2012, p. 306, note 109.
  32. ^ Tomasevich 1975, p. 146, note 92.
  33. ^ 1 2 Levene 2013, p. 84.
  34. ^ Shepherd 2012, p. 140.
  35. ^ Mazower 2002, p. 7.
  36. ^ 1 2 3 4 5 Glenny 2001, p. 492.
  37. ^ Jorgić 2013, p. 79.
  38. ^ Tomasevich 2001, p. 624.
  39. ^ von Bischofhausen 1950, p. 981.
  40. ^ von Bischofhausen 1950, pp. 981–982.
  41. ^ 1 2 3 von Bischofhausen 1950, p. 982.
  42. ^ 1 2 Prusin 2017, p. 97.
  43. ^ 1 2 3 Byford 2011a, pp. 126–127, note 35.
  44. ^ Antić 2012, p. 29.
  45. ^ Pavković & Kelen 2016, p. 56.
  46. ^ West 1995, p. 112.
  47. ^ 1 2 Tomasevich 1969, p. 370, note 74.
  48. ^ Singleton 1985, p. 194.
  49. ^ Memorial Park.
  50. ^ Glenny 2001, p. 493.
  51. ^ Nuremberg Military Tribunals 1950, pp. 767 & 1277.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טבח_קראגויבאץ&oldid=40951675"