חרות טקלה
 | |
| חרות טקלה עם תמונת אביה. חדרה, 2018 | |
| לידה |
1948 (בת 76 בערך) קווארה, אתיופיה |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| מקום מגורים | חדרה |
| פעילות בולטת | פעילה בעליית יהודי אתיופיה |
| תקופת הפעילות | מ-1982 |
| מקצוע | אחות |
| בן זוג | שיברו לגסה |
| פרסים והוקרה | "גיבורת החברה הישראלית" מטעם פורום ירוסלם |
חרות טקלה לגסה (נולדה ב-1938) היא פעילת עלייה ישראלית מקהילת יהודי אתיופיה, עסקה בשנות ה-80 של המאה ה-20 בפעילות מחתרתית לקידום העלייה לישראל. היא נעצרה על ידי השלטונות באתיופיה, נכלאה למשך כשנתיים, ולאחר עלייתה הוכרה בישראל כאסירת ציון.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחילת דרכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]טקלה נולדה בקווארה שבאתיופיה. אביה, אלקה טקלה, שהיה מורה לעברית, חינך את ילדיו ברוח הציונות ואהבת ישראל[1]. בשנת 1942 התמנה האב למזכירו של מושל העיר אזזו הסמוכה לגונדר, והמשפחה עברה להתגורר שם. בגיל 16 עברה טקלה לגונדר יחד עם אחיה, על מנת שתוכל לרכוש השכלה, צעד נדיר באותם ימים באתיופיה[2]. היא סיימה לימודים יסודיים ותיכוניים, המשיכה ללמוד בבית הספר לאחיות וסיימה בהצטיינות. טקלה נשלחה על ידי משרד הבריאות האתיופי לעבוד במחלקת ילדים בבית חולים באדיס אבבה. שם פגשה רופא צעיר בשם שיברו לגסה, והשניים נישאו. בני הזוג גרו בשכנות ליונה בוגלה, איש חינוך שפעל למען עליית יהודי אתיופיה. בשנים הבאות עבדו בבתי חולים בערים שונות באתיופיה. שמונה ילדים נולדו להם בתקופה זו. לאחר שבעלה נהרג בתאונת דרכים, טקלה שבה להתגורר באדיס אבבה והחלה לגדל בעצמה את ילדיה. היא התמנתה למיילדת הראשית, יועצת לתכנון המשפחה ומנהלת טיפת חלב בבית החולים האמריקני בעיר. במקביל שימשה גם כיו"ר ארגון נשים מקומי.
פעילת עלייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך שנות ה-70 פגשה טקלה את פעילת העלייה יאמטו נגוס עזרה. עזרה הכירה לה פעילי עלייה נוספים, ביניהם גדליה איילין ודוד שמעון. בשנת 1982 גויסה טקלה על ידי הנרי רוזנברג מהאגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה (AAEJ) לפעול למען העלייה לישראל. כך החלה טקלה בפעילות ציונית מחתרתית, בתקופה שבה פעילות זו נחשבה בלתי חוקית[3]. תוך סיכון חייה סייעה בהסתרת עולים, הענקת טיפול רפואי, הוצאת דרכונים, העברת כספים ואיתור מקומות מסתור. בין השיטות לחילוץ יהודים מאתיופיה בהן עסקה: חוזי עבודה פיקטיביים עם חברות בחו"ל, מלגות לימודים בחו"ל ותשלום ערבות תמורת אישור יציאה[4]. לעיתים טיפלה טקלה בביתה בעולים ובפעילי עלייה, שנזקקו לטיפול רפואי, על מנת להסתירם מעיני השלטונות[5]. בתקופה זו עלו חמישה מילדיה לישראל, ושלושת הצעירים נותרו עימה.
בכלא האתיופי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1986, בדרכה לעלות לישראל, נתפסה קבוצת יהודים על ידי השלטונות, אנשיה נחקרו תחת עינויים קשים ולבסוף נשברו והסגירו את טקלה כמי שסייעה להם[6]. היא נעצרה על ידי המשטרה ונכלאה בבית הסוהר המרכזי באדיס אבבה. היא הושמה במאסר בניתוק מוחלט מילדיה ובני משפחתה, נכלאה בצינוק, עברה עינויים והתעללות, סבלה מקור ומרעב, נחקרה באכזריות, אבל סירבה להסגיר את שותפיה לפעילות העלייה[7]. לאחר חצי שנה בצינוק הועברה לתא גדול יותר עם אסירות נוספות. בנה הבכור פסיל שב מישראל לאתיופיה, כדי לסייע בגידול אחיו הקטנים. רק בחלוף יותר משנה מאז שנכלאה אימו הצליח להיפגש עימה בכלא. ב-20 ביוני 1988 שוחררה טקלה מהכלא והתאחדה עם ילדיה. מוסדות רפואיים באתיופיה סירבו להעסיק אותה בעקבות מאסרה.
החיים בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 1990 עלתה טקלה לישראל עם שלושת ילדיה הקטנים. היא הוכרה כאסירת ציון, התגוררה בחולון ועבדה בבית היולדות הקריה בתל אביב. לאחר מכן עברה לחדרה ושימשה עד לפרישתה כמורה לעולים חדשים, מגשרת המסייעת לעולים בהשתלבותם בישראל ורכזת במעון קשישים.
משפחתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לטקלה שמונה ילדים. אחת מבנותיה היא מסקי שיברו, שחקנית, במאית ומנהלת בית ספר למשחק על שמה. אחד מבניה הוא פסיל לגסה, עיתונאי והבעלים של ערוץ הטלוויזיה המיועד לקהילת יוצאי אתיופיה בישראל, IETV.
הוקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חברי תנועת הנוער העובד והלומד מוקירים מדי שנה את פועלה של טקלה בטקס יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, אשר נערך בנתניה.
- חרות טקלה נבחרה לקבל אות הערכה כ"גיבורת החברה הישראלית" בכנס של "פורום ירוסלם" בנושא מנהיגות נשית בקהילת יהודי אתיופיה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דניאל בלטה ואסלף טקטל. טביבאן, תולדות יהודי אתיופיה. ירושלים, 2017. מסת"ב 978-965-91919-4-9. עמודים 159–161
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד טברסקי, ציונות במחתרת, מאסר ועינויים: ריאיון עם חרות טקלה, חלוצה ציונית באתיופיה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 3 ביוני 2019
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ברוך מאירי ורחמים אלעזר, "חלום בין סורגים - סיפורם של אסירי ציון מאתיופיה", עמוד 21, גפן הוצאה לאור, 1998
- ^ לאה קסן, "נשים ונערות יוצאות אתיופיה במרחבים, עולמות ומסעות בין תרבותיות", הוצאת לשון צחה, 2005
- ^ בתיה מקובר, "מנהיגות פורצת דרך", הוצאת פורום גוונים, 2016
- ^ גד שמרון, "הביאו לי את יהודי אתיופיה", הוצאת מעריב, 1998
- ^ ברוך מאירי ורחמים אלעזר, "חלום בין סורגים - סיפורם של אסירי ציון מאתיופיה", עמוד 22, גפן הוצאה לאור, 1998
- ^ הרשות להכרה באסירי ציון ובהרוגי מלכות, במשרד העלייה והקליטה
- ^ ברוך מאירי ורחמים אלעזר, "חלום בין סורגים - סיפורם של אסירי ציון מאתיופיה", עמודים 23–24, גפן הוצאה לאור, 1998