ארבעת הספרים וחמש הקלאסיקות

ארבעת הספרים וחמש הקלאסיקות (בסינית מסורתית: 四書五經; בסינית מפושטת: 四书五经; בפין-יין: Sìshū wǔjīng) הם הכתבים הרשמיים בבסיס הקונפוציאניזם בסין. כולם נכתבו לפני שנת 300 לפנה"ס.

ארבעת הספרים

ארבעת הספרים הם טקסטים סיניים קלאסיים המציגים את מערכת האמונות והערכים של הקונפוציאניזם. הם הוגדרו בתקופת שושלת סונג על ידי ג'וּ שִׂי בתור ארבעה חלקים של מבוא כללי למחשבת הקונפוציאניזם, ובשושלות מינג וצ'ינג שימשו הגרעין המרכזי של החומר לבחינות לשירות המדינה. אלו הם ארבעת הספרים:

שם בעברית	שם בסינית	תיאור
תורת הגדול	大學	במקור היה זה פרק בקלאסיקה של הטקסים. הספר מתבסס על טקסט מרכזי קצר המיוחס לקונפוציוס, ותשעה פרקי הערות מאת דְזֶנְג דְזְה, אחד מתלמידיו של קונפוציוס. חשיבותו של "תורת הגדול" מודגשת בהקדמה שכתב לו דְזֶנְג דְזְה, בה הוא מתאר אותו כ"שער ללמידה". חשיבות זו נובעת מהנושאים הפילוסופיים והפוליטיים הרבים אשר באים בו לידי ביטוי. אלו הפכו אותו לבעלת השפעה רבה בחשיבה, בממשל, בטיפוח העצמי ובלמידה בסין בעבר כמו גם בימינו.
דרך האמצע וקיומה	中庸	גם ספר זה היה במקור פרק ב"קלאסיקה של הטקסים", אשר מיוחס לנכדו של קונפוציוס, דְזְה-סְה. בצורתו כספר עצמאי, מדובר בספר קטן בעל 33 פרקים, הממחיש את יעילותה של הדרך הנכונה להשגת מוסריות מושלמת. הוא מתמקד בדרך המוענקת באמצעות מנדט השמיים לא רק לשליט, אלא לכל אדם. על פי הספר, ציות לצווי השמיים באמצעות למידה והוראה יביא בהכרח למוסריות קונפוציאנית. מאחר שהשמיים מתוים את הדרך למוסריות המושלמת, אין זה קשה כלל ועיקר ללכת בדרכם של מלכי קדם, אם רק יודעים מה הדרך הנכונה.
המאמרות	論語	אוסף אמרות מאת קונפוציוס ותלמידיו, המשמש גם לתיעוד דיונים ביניהם. מאז זמנו של קונפוציוס השפיעו "המאמרות" עמוקות על ערכי המוסר ועל הפילוסופיה של סין בפרט, וארצות מזרח אסיה בכלל. בבחינות הקיסריות החל משושלת ג'ין ועד הרפובליקה של סין, במסגרת הדגש על לימודי הקונפוציאניזם, נדרשו המועמדים לצטט ולעשות שימוש באותן אימרות של קונפוציוס במאמרים אשר כתבו.
מנג דזה	孟子	אוסף דיונים של המלומד מנציוס (מנג דזה) עם מלכים בני זמנו. בניגוד למאמרות קונפוציוס, המאופיינות בקצרנות ושלמות, ה"מנג דזה" מתבסס על דיאלוגים ארוכים ופרוזה רחבת יריעה.

חמש הקלאסיקות

חמש הקלאסיקות הן חמישה ספרים מתקופת טרום שושלת צ'ין, אשר מהוות חלק מהקאנון הקונפוציאני. חלק מהספרים היו ידועים כבר בתקופת המדינות הלוחמות, ואף ידוע כי מנציוס, המלומד הקונפוציאני המוביל באותה תקופה, ראה ב"רשומות אביבים והסתוים" ספר בעל חשיבות זהה לרשומות האגדיות-למחצה של תקופות עתיקות יותר. במהלך שושלת האן המערבית, אשר אימצה את הקונפוציאניזם כאידאולוגיה רשמית, הפכו הספרים הללו לחלק מתוכנית לימודים במימון ממשלתי. החל מאותה תקופה הם החלו להיחשב כחלק מאוסף ספרים אחד, אשר קיבל את השם "חמש הקלאסיקות". אלו הן חמש הקלאסיקות:

כותרת בעברית	כותרת בסינית	תיאור
הקלאסיקה של השירים	詩經	אוסף של 503 שירים, מחולקים ל-160 שירי עם, 105 שירים טקסיים ששימשו בטקסי חצר המלוכה, ו40 המנונים ושירי הלל אשר שימשו בטקסי קורבנות לאלים ולרוחות האבות של בית המלוכה.
הקלאסיקה של המסמכים	尚書	אוסף של מסמכים ונאומים אשר מיוחסים לשליטים ולפקידים של תחילת שושלת ג'ואו ושל זמנים שקדמו לה. זוהי כפי הנראה הסיפורת הסינית העתיקה ביותר, בהיותה מתוארכת למאה ה6 לפנה"ס. הספר מכיל דוגמאות של פרוזה סינית מוקדמת.
הקלאסיקה של הטקסים	禮記	תיאור של טקסים, הליכות ומנהגים עתיקים. הגרסה שמשמשת כיום במחקר אינה הטקסט המקורי אשר עריכתו מיוחסת לקונפוציוס עצמו, אלא גרסה שהורכבה מחדש על ידי מלומדים במאה ה3 לפנה"ס.
יִי גִ'ינְג (הקלאסיקה של התמורות)	易經	זהו ספר המכיל את השיטה הסינית העתיקה הידועה ביותר לקריאת עתידות. שיטה המבוססת על סימנים והשינויים בהם. הספר נחשב בקרב המלומדים לאורך כל ההיסטוריה הסינית כמקור בלתי נדלה לתובנות וחוכמה, ובמקביל המשיך לאורך כל ההיסטוריה לשמש ככלי לחיזוי עתיד, ואף הגיע לשמש בתפקיד זה במערב.
רשומות האביבים והסתוים	春秋	הרשומות היסטוריות הרשמיות של מדינת לוּ, מדינת האם של קונפוציוס. הרשומות מתעדות בשורות קצרות ותמציתיות אירועים מרכזיים בשנים 481-722 לפנה"ס. הרשומות עצמן כתובות במבנה דיווח יבש, אולם דווקא בשל כך ראו בהן הקונפוציאנים בהן מקור לרמזים לעניינים נסתרים, וספרי הפרשנויות שנכתבו עליהן, כגון הדְזְווֹ גְ'ווָאן הפכו ליצירות קלאסיות נפוצות ובעלות ערך רב בפני עצמן.

קלאסיקה נוספת "הקלאסיקה של המנגינות" לא שרדה את שיני הזמן, ואבדה כבר בתקופות קדומות. ייתכן שישנם פרקים ב"קלאסיקה של הטקסים" אשר לקוחים ממנה.

ייחוס הקלאסיקות

על פי המסורת, חמש הקלאסיקות נערכו על ידי קונפוציוס עצמו. במהלך ההיסטוריה היו חוקרים שתמכו בגישה זו, והיו שטענו כי עריכה זו הייתה בגדר תיקונים בלבד ביצירות שהיו קיימות בזמנו, ולא ממש ליקוט לכדי יצירות חדשות. חלק מהקלאסיקות אף אבדו עם "שריפת הספרים" עם עליית הקיסר הראשון של שושלת צ'ין ב-221 לפנה"ס, ושרדו בשתי תצורות: האחת בזכרונם של חסידי קונפוציוס, אשר שיננו אותן, והקימו על בסיסן את "אסכולת הטקסט החדש", והשנייה כטקסטים אשר שרדו במחבוא את הזמנים הקשים, ועל בסיסם הוקמה אסכולת "הטקסט הישן" (כי היו כתובים באותיות העתיקות).

בין האסכולות שררה חוסר הסכמה באשר לנוסח הקלאסיקות, מספר הפרקים, תוכן פרקים, ואף בנוגע לשאלה האם קונפוציוס ערך אותן, כאשר האסכולה של "הטקסט הישן" טוענת שהגרסאות שבידה שרדו מתקופות שקדמו לקונפוציוס, והן אמינות יותר מזכרונם של המשננים, בעוד אסכולת "הטקסט החדש" טוענת כי הגרסאות שלה הן שחזור מדויק של טקסטים שנלמדו טרם שריפת הספרים, וכי הטקסטים של "אסכולת הטקסט הישן" הם זיוף.

לפחות במקרה של "הקלאסיקה של המסמכים" הנושא נבדק לעומק בידי חוקרים: מחקרים במאות ה-16 וה-17 שביצעו מחקר טקסטואלי מקיף הגיעו למסקנה כי "הטקסט הישן" נראה כזיוף מן המאות ה-3 וה-4 לספירה. עותקים של הטקסט שנמצאו בקברים שקדמו לתקופת שריפת הספרים ונרכשו על ידי אוניברסיטאות בשנים 1993 ו-2008 אף חשפו את הטקסט המקורי של כמה פרקים, ואלו הוכיחו חד-משמעית כי ב"טקסט הישן" הפרקים הללו זויפו, ואלו של "הטקסט החדש" הם המקוריים.

באשר לשאלת עריכת הטקסט, בהתבסס על טכניקות מודרניות של מחקר טקסטואלי, חוקרים רבים כיום אינם רואים בקונפוציוס גורם קשור לעריכת הקלאסיקות, ובודאי שלא רואים קשר בינו לבין הכותבים. ועם זאת אין ספק כי לקונפוציאנים חלק נכבד בשימור הקלאסיקות, בין אם הייתה או לא הייתה כוונה של קונפוציוס ותלמידיו ליצור סידרה כזו של ספרים קאנוניים.

ובכל מקרה, אימוץ הקונפוציאניזם כפילוסופיה ממשלתית רשמית בשושלת האן המערבית ובשושלת סונג, והכללתן כחלק אינטגרלי בבחינות, הם שהביאו לשימור ולתפוצה הרחבה של הקלאסיקות והמסורות הנלוות להן. פירושיו של ג'וּ שִׂי, המלומד הנאו-קונפוציאני הידוע מן המאה ה-11, הם שקיבעו את המבנה של ארבעת הספרים, כשהם מציגים לעולם פרשנות חדשנית לטקסטים העתיקים המוצגת כגילוי דעתו של קונפוציוס עצמו.