חורבן ותלישות

חורבן ותלישות הוא מאמר מאת ברל כצנלסון שפורסם בעיתון "דבר" ב-26 ביולי 1934. זהו אחד ממאמריו המפורסמים של כצנלסון, ומהווה את אחת המסות הראשונות בתקופת היישוב שנידון בהן הפער בין החילוניות שבה נהגו החלוצים העבריים בארץ ישראל, לבין התרבות והמסורת היהודית הדתית.

המאמר דן בשאלת מעמדם של הסמלים הלאומיים-ההיסטוריים בחיי התרבות של התנועה הציונית-הסוציאליסטית החילונית, ועורר פולמוס ביישוב היהודי. הוא התווה את דרכו של היישוב בקונפליקט שבין דת ומדינה, שהתגלם יותר מעשור לאחר מכן בהסכמי הסטטוס קוו.

הגותו של ברל כצנלסון

ברל כצנלסון נמנה עם מנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, אף שלא היה מדינאי או פוליטיקאי. בהגותו תמך באופן עקבי בזהות היהודית-ישראלית ובמוסדות המדינה שבדרך. כצנלסון מילא תפקיד פעיל בהקמת ההסתדרות, היה דירקטור באוניברסיטה העברית בירושלים וממקימי הוצאות הספרים "עם עובד" ו"ספרית פועלים". בשנת 1925 הקים את העיתון "דבר", והיה עורכו הראשי עד פטירתו. בשנים 1942–1944 היה יו"ר משותף של הקרן הקיימת לישראל. במרוצת השנים רכש לעצמו מעמד של סמכות רוחנית בתנועת העבודה, כשבמיוחד בלטה השפעתו בחיזוק המגמה הלאומית על חשבון זו המעמדית. מבחינת עמדותיו, כצנלסון לא הסתפק בחזון לאומי להקמת בית בארץ ישראל לעם היהודי, אלא ביקש בכתביו להעניק לציונות משמעות רוחנית ותרבותית. לפיכך הקדיש תשומת לב רבה לתנועות הנוער בארץ (ובתפוצות) ולפעילות התרבותית של ההסתדרות ושל תנועת הפועלים. מלבד כתיבת מאמרים נהג להגיע בעצמו לסמינרים שונים, הִרבה להיפגש עם מדריכים בתנועות נוער ועם רכזי תרבות, והיה בחיפוש מתמיד אחרי "צעירים עם ניצוץ" שימשיכו את דרכו.

כצנלסון, שכמרבית החלוצים בני העלייה השנייה היה חילוני, נמנה עם המעטים בתנועתו שהתייחסו בחיוב למסורת ולדת היהודית. בניגוד למיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שביקש למחוק את כל העבר היהודי ולבנות עולם חדש, כצנלסון, בדומה לא"ד גורדון לפניו, טען כי יש צורך במהפכנות בונה, השלובה בחיים רוחניים – מהפכנות שאינה משליכה את כל ירושת הדורות, אלא בוחנת אותה מחדש ובוררת את הנכון והמתאים לה, לעיתים דווקא מתוך מסורות נשכחות. לדידו, המרד הציוני צריך למרוד גם במרידות הקודמות, כגון חזון ההתבוללות של חלק מהמשכילים והסוציאליסטים, הגלותיות של הבונד, הערצת התארים והדיפלומות של "אינטליגנציה", והשתעבדות לחזון המהפכה הקומוניסטית.

היישוב והדת היהודית

הצעירים שעלו לארץ ישראל מאירופה והנהיגו את היישוב בתחילת דרכו, באו מבתים משכילים וציונים. רובם הגיע ממשפחות שומרות מצוות, אבל בדרך כלל גברה אצלם הזהות כיהודים וכציונים לאומיים על זיקתם לדת היהודית, ורובם לא שמרו מצוות ונהגו כחילונים. חלקם של היהודים שומרי תורה ומצוות מבין אוכלוסיית היישוב היהודי החדש היה קטן. היישוב היהודי בארץ ישראל התגבש סביב שלוש אידאולוגיות מרכזיות, שהתגבשו לשלושה מחנות פוליטיים: המחנה הפועלי (השמאל); המחנה האזרחי (הימין); והמחנה הציוני-דתי.

המחנה הפועלי

רוב של יותר מ-60% ביישוב היהודי תמכו במחנה הפועלי. תרומת המחנה הפועלי לבניין הארץ הייתה המסיבית ביותר, וכללה הקמת יישובים רבים, הקמת מערכת חינוך, מפעלי תרבות, ביסוס הכלכלה על ידי הקמת גופים חברתיים-כלכליים-שיתופיים, הקמת ארגון "ההגנה" ומוסדות פוליטיים. לפיכך עמדותיו יוצגו באופן מובהק במוסדות הלאומיים. מנהיגי המפלגות הפועליות איישו את המשרות החשובות בכל התחומים ביישוב, ודוד בן-גוריון, מנהיג המחנה הפועלי ביישוב, כיהן כיו"ר הסוכנות היהודית ועם קום המדינה היה ראש ממשלת ישראל. מחנה זה דגל בגישות סוציאליסטיות, סבר כי על הכלכלה ביישוב העברי להיות בעלת אופי סוציאליסטי-שיתופי ושוויוני ולהתבסס על הון לאומי, והדגיש את חשיבות החקלאות החלוצית בבניין ארץ ישראל.

המחנה האזרחי-ליברלי

המחנה האזרחי-ליברלי, שהיווה כ-25% מאוכלוסיית היישוב, הורכב מזרמים שונים שהתנגדו לתפיסות תנועות הפועלים וראה בהון הפרטי את עיקר עוצמתו של היישוב היהודי. מחנה זה כלל מספר מפלגות, בהן "התאחדות האיכרים", "הציונים הכלליים", "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" ו"ברית הבריונים", שהיו בעלות אידאולוגיות שונות ורחוקות זו מזו; פרט להתנגדות לאידאולוגיה הסוציאליסטית, לא היו אידאולוגיות משותפות לכל הגופים השונים במחנה זה, דבר שלא אפשר, בתקופת היישוב, התאגדות לכוח פוליטי משפיע.

המחנה הדתי

המחנה הדתי ביישוב, שהיווה כ-15% מאוכלוסיית היישוב, כלל מפלגות דתיות שהשתתפו בבחירות לאספת הנבחרים, בהן "המזרחי", "הפועל המזרחי", "אגודת ישראל", ו"פועלי אגודת ישראל".

תרומת המחנה הציוני-דתי לבניין הארץ הייתה בהקמת שכונות דתיות, הקמת קיבוצים ומושבים, הקמת מערכת חינוך לציבור הציוני דתי, עיתונות, אגודות ספורט ותנועות נוער, ועוד. מחנה זה היה היחיד מתוך השלושה שדגל בשמירת מצוות ובחיים ברוח הדת היהודית. קולו אמנם נשמע במוסדות הלאומיים, אך השפעתו התרבותית לא הייתה גדולה.

מחנות אלה הם שהתוו את הדרך להפיכת היישוב היהודי למדינה. לכן, דווקא לעמדתו של כצנלסון, הוגה דעות מרכזי של מחנה הרוב הפועלי, הייתה השפעה וחשיבות רבה ביצירת זהותו התרבותית של היישוב וזיקתו לדת.

הרקע לכתיבת המאמר

במסגרת עבודתו במחלקה לענייני הנוער, השתתף ברל כצנלסון בסמינר מדריכים של "הנוער העובד והלומד" שנערך בשפיה בעת חופשת הקיץ, בחודש אב תרצ"ד, ושם נודע לו כי מדריכים בתנועת הנוער המחנות העולים הוציאו את חניכיהם למחנה קיץ בליל תשעה באב. בי"ד באב של אותה שנה (26 ביולי 1934), פרסם כצנלסון בעיתונו 'דבר' את המאמר "חורבן ותלישות", שבו הביע זעזוע מהמעשה, שאותו ראה כעדות לפשיטת רגל רוחנית.

תוכן המאמר

המאמר מתחיל בהכרה כי הוצאת החניכים למחנה קיץ בתשעה באב לא אירעה במזיד, אלא מתוך אי-ידיעה; אלא שאי-הידיעה, לפי כצנלסון, רעה אף היא.

שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו.
[...] אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער.

— (ההדגשה לא במקור)

בהמשך מביע המחבר זעזוע משכחת ההיסטוריה והמורשת היהודית:

הדור אשר שתה את קובעת (רעל) הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק-יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות – האם הדור הזה יתחנך לייעודו על ידי שכחת יום אבל עמו?

כצנלסון ממשיך:

מה ערכה ומה פרייה של תנועת-שחרור שאין עִמה שָרשיות ויש עִמה שִכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה?
כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות-עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזכרונו ובהרגשתו ובהליכות-חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות-עם.
אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפוּת ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאִבֵּד אך זה עתה את חירותו ואת מולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, ולא הרצל ולא נורדוי, ולא סירקין ולא ברוכוב, ולא א. ד. גורדון ולא י. ח. ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגִלת האש".

— (ההדגשות במקור)

המאמר מסתיים בדיון בסמלים העומדים לנגד עיני החברה היהודית-ישראלית. בפסקת הסיום משתמש כצנלסון במילים "החורבן" ו"התלישות", שהעניקו למאמר את שמו:

הלא בימינו מרבים לדבר, ובהסתדרויות נוער בפרט, על ערכם החִנוכי של סמלים. מדוע, איפוא, לא תדע שום הסתדרות נוער לעטוף ביום זה את דגליה אבל? [...] האמנם אין אנו מסוגלים אלא להשתמש בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאין עִמם אלא העתקה וחיקוי, והעיקר, הסכמה מן החוץ? האמנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים?
על אותם מדריכי הנוער אשר בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן, אפשר אולי ללמד זכות בנוסח הידוע: סלח להם, כי אין הם יודעים מה הם עושים. אבל על עצם העובדה, שבתוך תנועה כבירת-תכנים ועמוקת רגשות אפשר שהדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים ולאימפּוֹנדֶרָבּיליוּת נפשית – אין כפרה.

השפעת המאמר

המאמר הכה גלים ביישוב היהודי. כהוגה דעות ומעצב דעת קהל הייתה השפעה משמעותית לטענתו של כצנלסון כי הרעיון הציוני הסוציאליסטי לא היה מתעצב ללא המסורת המתמשכת של התודעה הלאומית, הכוללת בתוכה את זיכרון החורבן והכמיהה לתחייה ולבנייה מחדש של הלאום.

כצנלסון היה מהוגי הדעות המוערכים על דוד בן-גוריון, והשפיע עליו רבות. נטען שבן-גוריון לא קיבל החלטה חשובה מבלי לשמוע קודם את דעתו של ברל כצנלסון. למרות שלעיתים קרובות לא נהג בן-גוריון להקשיב לאחרים, הוא תמיד עמד בפני כצנלסון "כתלמיד בפני רבו". לאור זאת, לא מן הנמנע כי אף מכתב הסטטוס קוו שנכתב לימים על ידי בן-גוריון בענייני דת ומדינה בשנת 1947, הושפע במידה זו או אחרת מהגותו.

המתח שבין המורשת היהודית לזהות הישראלית החילונית, שבו עסק המאמר "חורבן ותלישות", ממשיך להתקיים עד ימינו.

קישורים חיצוניים

• חורבן ותלישות, באתר ויקיטקסט
• ב. כ., חורבן ותלישות, דבר, 26 ביולי 1934 (המאמר המקורי; גרסת html באתר "חגים")
• ברל כצנלסון, ‏מיוחד / חורבן ותלישות, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 26 ביולי 2023
• סבטלנה נטקוביץ', על חורבן ותלישות מאת ברל כצנלסון, באתר "תרבות•il"