חוק היהודים של המלך קלמן

קלמן, מלך הונגריה

קלמן, מלך הונגריה היה מלך מבית ארפאד שנחשב לאחד השליטים המשכילים והנאורים ביותר באירופה בתקופתו. עקב מסע הצלב הראשון הגיעו יהודים רבים לתוך ממלכת הונגריה ובעקבות זאת הוא חוקק את חוק היהודים, שהיה החוק המקיף הראשון בממלכה בנושא היהודים.

מסע הצלב הראשון

פטרוס הנזיר

בוועידת קרלמון, שסימלה גם את השסע בין הכוחות הדתיים והפוליטיים באירופה, על רקע הסכיזמה קבע האפיפיור אורבנוס השני יוזם מסע הצלב, את מועד היציאה למסע ל-15 באוגוסט שנת 1096. במועד זה אכן יצא המסע בהנהגת האצולה הגבוהה. אחא שבעקבות הטפתו המוצלחת של פטרוס הנזיר בצרפת ושל מטיפים דומים, גרמה שעוד קודם לכן יצאו קבוצות של פשוטי עם בספונטניות לעבר ירושלים. בקבוצות אלה לקחו חלק נשים, ילדים, זקנים, עניים וחולים. הם לא היו לוחמים, לא היו ממושמעים ולא היו מאורגנים למסע. משתתפי מסע הצלב העממי הזה לא הגיעו לירושלים. חלקם מתו ברעב בדרך או נשרו, אך קבוצה שצעדה בהנהגת הכומר גוטשלק, (יצאה זמן קצר לאחר הקבוצה בראשות של פטרוס הנזיר) הושמדה לחלוטין בגבול הונגריה על ידי כוחותיו של קלמן, מלך הונגריה, לאחר עימותים שוד וביזה של קבוצה זו עם תושבי המקום.

מסע הצלב זה עבר בשלום באזורים בשטחי צרפת, אך לא בשטחי גרמניה, שגם בה (כמו בצרפת) שכנו קהילות יהודיות משגשגות. הצלבנים הרעבים ביצעו מעשי שוד ורצח ביהודים ופגעו ברכושם: בתי כנסת ובתים פרטיים נבזזו; רבים מהיהודים נרצחו או הוטבלו לנצרות בכוח; רבים אחרים שלחו יד בנפשם כדי לא ליפול בידי הצלבנים או להיטבל. פרעות אלה קיבלו לימים את השם: פרעות תתנ"ו.

זה היה הרקע, בין היתר, לבריחת יהודים מזרחה לכיוון בוהמיה, למורביה ואוסטריה ומשם להונגריה. מאות או אלפי היהודים שהגיעו לשטח הונגריה מצאו שם ארץ עם שליט נאור שמחד גיסא מנע מהצלבנים לבזוז את הארץ ואת תושביה ומאידך גיסא היה מודע לכישורי המסחר של היהודים שהגיעו והבין את הפוטנציאל הכלכלי ביישובם בארצו.

תקנת קלמן

קבוצות דתיות מוסלמיות שחיו בהונגריה בתקופה המלכים מבית ארפאד מילאו תפקיד חשוב בחיים הכלכליים שלה ובהגנה הלאומית. ראשי הכנסייה הרומית-קתולית, האפיפיורים, עסקו מספר פעמים בנושא הישמעאלים. השם ישמעאלים בהונגריה של ימי הביניים שימש כשם כללי לחברי דתות מוסלמיות, שהיו ככל הנראה בולגרים, פצ'נגים, קומנים, בסרמנים (עם טורקי שהגיעו עם ההונגרים בתקופת כיבוש הונגריה במאה התשיעית לספירה), ערבים.

בשנת 1101 ו-1102 התכנסה אספת האצילים של ממלכת הונגריה ועל פי אישורם הוטלו על הישמעאלים גזירות די חמורות. גזירות אלה חלו במידה מסוימת גם על היהודים שהגיעו באותה עת במספרים די גדולים. הם יכלו אמנם לרכוש אדמות, אך הותר להם להתגורר רק בערים שהייתה בהן בישופות, ככל הנראה כדי להקל לגבות מהם מעשר. תקנות אלה לא נתקיימו בפועל ונשכחו במהירה אחרי תקופת מלכות קלמן.

חוק היהודים

בעקבות הגירת היהודים מכיוון מערב, שעסקו בעיקר במסחר ובנושאי כספים למיניהם, שהשפיעו בצורה חיובית מאוד על כלכלת ממלכת הונגריה, חוקק חוק היהודים על ידי המלך קלמן. החוק כלל שבעה סעיפים. שישה מהם עסקו במכירות-קניות-הלוואות והמרות כספים על ידי היהודים. סעיפים 2–5 חלו על היהודים ועל הנוצרים כאחד. שניהם יכלו בהתדיינות משפטית להעיד זה נגד זה רק בעזרת עדים יהודים וגם נוצרים ביחד, אלא שבקנית בעלי חיים גנובים, על פי סעיפים 6–7 לחוק, כאשר לא ניתן היה להביא את המוכר, אזי לפסק הדין עבור הנוצרים הספיקו רק עדים נוצרים, כדי לצאת זכאים ומבלי לשלם קנס, בעוד היהודים שהיו להם רק עדים יהודים נדרשו לשלם קנס פי ארבעה משווי בעל החיים. פסק דין זה הסתמך על ההנמקה שהקונה היהודי התרשל בכך, שבעת רכישת בעל החיים מהמוכר לא דאג גם לעד נוצרי, כפי שהחוק הגדיר.

אם ניקח בחשבון שלפי חוקי המלך קלמן לא ניתן היה להרשיע יהודי רק על סמך עדות של נוצרי, והחוק הזה נגד את זכויות הכמרים ואת החוקים העירוניים באותה תקופה, הרי בכך המלך קלמן שאף לאי תלות המשפט ולצדק. לסעיף הראשון של חוק היהודים בכל זאת הייתה השפעה מאוד מעיקה ואף קטלנית על היהודים. סעיף זה שלל מהיהודים להחזיק בעבד נוצרי מכל לאומיות שהיא. אמנם כבר בתקופתו של המלך לאסלו הראשון (דודו של קלמן) שלל הסינוד של סבולץ' אחזקת עבד נוצרי על ידי יהודי, אך פירשו את ההחלטה כמתייחסת רק לעבדים בעלי לאומיות הונגרית, אך לא לבעלי לאומיות זרה אחרת. לפיכך מחקיקה זו של קלמן, בעלי אדמות יהודים שרצו להמשיך לעבד את אדמותיהם נאלצו לשכור עבדים נוצרים מנוצרים. החקיקה הזו החמירה את מצבם של בעלי האדמות היהודים וכמעט לא אפשר להם להחזיק ולעבד אדמות, שלמעשה החוקים של קלמן אפשרו לרכוש ולהחזיק בהם ליהודים.

מקורות

• לקסיקון יהודי הונגרי. המלך קלמן.
• יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1963.
• יהושע פראוור, הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1976.