התיישנות

התיישנות כמונח משפטי, המסווגת כחלק מהמשפט הפרוצדורלי, מתארת מצב לפיו על אף שלבעל דין עומדת עילת תביעה כלפי אחר, הדין מקים מניעה – מהותית או דיונית – מפני העמדת תביעה הנובעת ממנה לבירור בפני בית המשפט בדרך של קיום הליך, משום שחלף זמן רב מדי מיום שקמה עילת התביעה ועד להגשת התביעה.

בישראל החוק העיקרי והמרכזי החל בנדון הוא חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

בחוקים נוספים רבים מופיעות הוראות הקובעות הסדרי התיישנות מיוחדים לנושא מסוים בחוק (כך למשל: לעניין עוולות בפקודת הנזיקין, לעניין מקרקעין לא מוסדרים בחוק המקרקעין, לעניין עבירות בחוק העונשין, לעניין התיישנות הרשעות בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, ועוד).

כתוצאה מהוראות חוק רבות ופסיקה ענפה, נוצרו בנושאים שונים, סבכי דינים, לא פעם לא אחידים ולא עקביים בתחומים השונים, אשר מציבים אתגר לקודיפיקציה מחודשת של דיני ההתיישנות אשר קורמת עור וגידים בשנים האחרונות, כמפורט להלן.

סוגים של התיישנות

בדיני ההתיישנות, מקובל להבדיל בין שני סוגים של התיישנות:

• התיישנות מהותית, שבה הכוונה כי עילת התביעה – על פי הוראת דין מפורשת – אינה ניתנת עוד לתביעה לביצוע או אכיפה בכל דרך.
• התיישנות דיונית, שמשמעה כי עילת התביעה העומדת לתובע, קיימת בעולם הזכויות המופשט, אך קיים מחסום-דיוני, לפיו בית המשפט לא ייזקק לתביעה מחמת התיישנותה, אם כי אין בכך לבטל את הזכות עצמה, שניתנת למימוש או לביצוע בדרך משפטית אחרת.

נהוג לקבוע שההתיישנות בארץ דיונית (למעט הסדרי התיישנות ספציפיים, כגון התיישנות בגין אי התאמה לפי חוק המכר). כך למשל, נושה שיש לו על חובו ערבון, משכנתה, משכון או שעבוד כיוצא באלה, אין בהתיישנות הדיונית של החוב – המונעת הגשת תביעה בבית המשפט – כדי לפגוע בזכותו המהותית להיפרע מן השעבוד (סעיף 20 לחוק ההתיישנות). כך גם למשל, פסק דין שאינו טעון ביצוע, אינו נתון להתיישנות כלל, ואולם בית המשפט קבע כי הדבר לא חל על סעדים הצהרתיים שעניינם in rem. הפסיקה נעוצה בהיגיון לפיו אין מקום לאפשר לעקוף את דיני ההתיישנות באמצעות פסקי דין הצהרתיים (למשל, להכריז שהמניות שייכות לבעל מניות מסוים ובכך לאפשר ביצוע או לעקוף התיישנות בקניין).

באופן דומה, גם חובות שניתנים לביצוע לפי חוק המיסים (גבייה) אינם ניתנים להתיישנות, על פי הכלל שאינם טעונים ביצוע. הכוונה היא בעיקר שניתן לקזז חיובים בגין חוב שהתיישן, אך האפשרות של אכיפה פרטית טרם נידונה, אף שלכאורה אמורה להתאפשר במצב כזה (דבר הנחשב לא רצוי וסביר שיפסל ויביא לביאור המצב המשפטי).

ואולם, חרף הוראת החוק לפיה ההתיישנות במשפט האזרחי היא ככלל דיונית (סעיף 2 לחוק ההתיישנות), וחרף פסיקה ענפה לפיה ההתיישנות היא דיונית, בפועל מקובל בספרות המשפטית לזהות מאפיינים מהותיים של טענת ההתיישנות. כך, למשל, בית המשפט העליון פסק שהתיישנות חלה על חובות ארנונה וכי אדם יכול לפנות לבית המשפט כדי להכריח רשות מקומית שלא לגבות ארנונה שהתיישנה, אף כאשר דובר בגבייה המכונה "גבייה פאסיבית", דהיינו, הימנעות מלספק אישור כי לחייב אין חובות כלפי העירייה. דוגמה נוספת ניתן לאתר בהצעה לתיקון חוק ההתיישנות, שם מוצע לקצר את תקופת ההתיישנות ל-4 שנים. למרות הכלל לפיו שינויים בכללים פרוצדורליים חלים רטרואקטיבית, בחוק הוראות מעבר לפיהן מי שנותרו לו למעלה מ-4 שנים לתבוע יוכל להמתין 4 שנים, ומשחלפו למעלה מ-4 שנים מאז החל מרוץ ההתיישנות ועד ששונה החוק יוכל ליהנות מיתרת הזמן שנותרה לו בטרם התיקון.

אף שההתיישנות היא בעיקרה דיונית, חוק ההתיישנות עצמו נוקט בלשון ממנה עולה כי הזכות שמתיישנת היא דווקא זכות מהותית ולא הזכות לנהל הליך משפטי דיוני. החוק מבחין היטב בין התביעה המהותית המתיישנת לבין ההליך הדיוני של מימוש התביעה, המוכנה "תובענה" ומוגדר כ"הליך אזרחי בפני בית משפט". הבחנה זו מודגשת בסעיף 4 לחוק, העוסק ב"תובענה על תביעה", וכן בסעיף 5 לחוק הדן ב"תביעה שלא הוגשה עליה תובענה". הצעת חוק דיני ממונות משמרת גישה זו, וסעיף 822 מגדיר "תביעה" בתור זכותו של אדם לדרוש את קיומה של זכות העומדת לו כלפי אדם אחר, ומאמץ את ההגדרה הקיימת של תובענה כ"הליך אזרחי בפני בית משפט".

ישראל גלעד מסביר כי הזכות המהותית המדוברת, אותה מגדיר חוק ההתיישנות כמושא ההתיישנות, היא למעשה זכות שניונית. לשיטתו, יש להבחין בין שני סוגי זכויות רלוונטיים. הזכות הראשונית של אדם מתבטאת בחיוב משפטי של אחר לעשות מעשה או להימנע ממעשה, וכשזכות זו מופרת, קמה זכות שניונית והדין מכיר בזכות של הנפגע לקבל סעד בדמות כסף או אכיפה. אבחנה נוספת שלעיתים מובילה לבלבול בפסיקה היא בין זכות מושגית לזכות קונקרטית.

הוראת הדין והצדקותיה

הדין קובע כי תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה. טענת התיישנות שלא נטענה במועד, לא תתקבל, אף אם התביעה התיישנה הלכה למעשה. אין בהתיישנות כדי לבטל את הזכות גופה (סעיף 2 לחוק ההתיישנות). ואכן, הגישה הרווחת היא כי חוק זה קובע התיישנות דיונית (ולא מהותית). כך, התובע יוכל לממש זכותו בכל דרך אחרת המותרת בחוק, למשל, בהליכי גבייה על-פי חוק – פקודת המיסים (גביה) – ככל שאינם דורשים התערבות בית משפט.

שלושה הסברים עיקריים, ניתנים לקיום התיישנות בנזיקין:

1. להגן על הנתבע מתביעות ישנות:
   1. כדי לאפשר לו להתגונן כראוי; הנתבע עלול לאבד ראיות המוכיחות את חפותו.
   2. כדי לאפשר לו ולאחרים הרוצים להשקיע בו או לעשות עמו עסקים, להעריך את הסיכוי שייתבע בלי לבדוק זמן רב מדי אחורה.
   3. הנתבע יכול לדעת מתי ניתן להיפטר מראיות/מסמכים ישנים, וכן לבטח את עצמו מפני תביעות בעלות נמוכה יותר, הן על-ידי ביטוח ממש והן על-ידי שמירת עתודות תקציביות.
2. התובע המאחר בתביעה נתפס כפחות ראוי לסעד, ואף כמי שוויתר על זכויותיו.
3. לציבור יש אינטרס שהמערכת לא תעסוק בתביעות ישנות: יש בהן פחות עניין לציבור, יש קושי מעשי בבירורן, והבירור עלול להפר סטטוס קוו שנשמר תקופה ארוכה.

מנגד, כנגד ההתיישנות עומד הרצון שלא לפגוע בזכותו המהותית של התובע לקבל סעד בגין עוולה שנעשתה לו ולאפשר לו שהות מספקת להיערך להגשת תביעתו, ולאפשר שהות למצוא פתרונות לסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט.

סיכמה את הדברים השופטת אילה פרוקצ'יה:

"תכלית מוסד ההתיישנות היא לאזן בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי, לבין אינטרס התובע הפוטנציאלי, וזאת תוך מתן הגנה לעניינו של הציבור הרחב. בעוד אינטרס הנתבע מחייב הגבלת משך התקופה בה ייחשף לתביעות וייאלץ לשמור על ראיותיו, אינטרס התובע נועד לתת לו שהות מספקת להיערך להגשת תביעתו, ולאפשר שהות למצוא פתרונות לסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט. האינטרס הציבורי מצדיק אף הוא הגבלת משך הזמן להגשת תביעות, על מנת שלא להציף את מערכת המשפט בתביעות שעניינן נסב על עניינים ישנים, וכדי לאפשר לבתי המשפט לעסוק בענייני היום."

פרשנות סוגיות "התיישנות" וזכות היסוד ל"גישה לערכאות"

זכות הגישה לערכאות הוכרה במשפט הישראלי כזכות יסוד, ויש הרואים בה נגזרת מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בהתאם לכך, הגישה המקובלת בפסיקה היא שכל חקיקה, לרבות בהתיישנות, מחזיקה חזקה פרשנית כי המחוקק לא התכוון לשלול זכות יסוד זו, אלא אם עומדים מולה שיקולים כבדים וראויים. אמנם, מוסד ההתיישנות מציג שיקולים כאמור, אולם מעמדה של זכות היסוד צריך להשפיע על פרשנות סוגיות בהתיישנות.

כך, בתי המשפט פסקו כי לאור מעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות, סוגיות התיישנות ראוי לה שתתפרש בצמצום. ואולם – בפועל, הסוגיות שעולות בפסיקה סבוכות מאוד וקשה למצוא מגמה ברורה של צמצום או הרחבה, לאור שיקולים נוגדים החלים בסוגיית ההתיישנות.

אף המחוקק, כמחוקקים אחרים במדינות אחרות, שואף – לאור הכרה במעמדה של זכות היסוד הנ"ל – לקיצור תקופת ההתיישנות והאחדתה בכלל הנושאים, תוך קביעת כללי הקפאה, השעיה והארכה גמישים, כפי העולה בהצעת חוק ההתיישנות, תשס"ד-2004.

מכאן שמגבלה על טענת התיישנות, על אף הצדקותיה, היא הכרה במעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות, המתבטא בפרשנותה ובאיזון האינטרסים בין התובע הנתבע ואינטרס הציבור.

המלומד ישראל גלעד העלה ביקורת כלפי הנמקה זו. גלעד מצביע על כך שישנם הסדרים רבים במשפט המגבילים את זכות הגישה לערכאות, כגון החיוב באגרה, מעשה בית דין ועוד, אך לא נהוג לפרשם בצמצום בשל כך, אלא להפך. גישתו לטיעוני ההתיישנות היא כגישת השופט ברק בעא 8301/98 הדסה אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, נו (3) 345, 352–353 (2002), לפיה אין כלל אפריורי לפיו יש לפרש את טיעוני ההתיישנות בצמצום, אלא יש לבחון את רוחב הטענה לפי תכליות ההתיישנות.

מגבלות על העלאת טענת התיישנות

על העלאת טענת התיישנות, ככל טענה משפטית לזכות, מוטלות מגבלות, כלליות ופרטניות, בהן ניתן למנות את אלה:

• מגבלה כללית, החלה על כל העלאת טענה משפטית, היא כי יש להעלותה בדרך מקובלת ובתום לב. טענת התיישנות המועלית שלא בדרך מקובלת או בחוסר תום לב, עשויה לגרור תוצאת מניעוּת והשתק מהעלאתה.
• אין נזקקים לטענת ההתיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה (סעיף 3 לחוק ההתיישנות).
• התובע מוגבל מלטעון טענת התיישנות כנגד טענת קיזוז או תביעה שכנגד שהועלתה בתגובה לתביעתו שלו, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות (סעיף 4 לחוק ההתיישנות).

תקופות התיישנות במשפט האזרחי – הכלל וחריגיו

במשפט האזרחי, ככלל, לעניין התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (סעיף 5 לחוק ההתיישנות) מבחינים בין כזו שבמקרקעין וכזו שלא: (1) בשאינו מקרקעין – ההתיישנות היא לאחר 7 שנים; (2) במקרקעין – 15 שנה; אלא אם כן נרשמו בספרי האחוזה/פנקס השטרות – ואז תקופת ההתיישנות היא 25 שנה.

חריגים לתקופת ההתיישנות נמצאים בחוק ההתיישנות עצמו, בחוקים אחרים ובפסיקה, למשל:

• בענייני התיישנות רשאים בעלי דין להסכים, בחוזה בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק ההתיישנות, ובתביעה שעניינה אינו מקרקעין – גם על תקופת התיישנות קצרה מן הקבועה בחוק, ובלבד שלא תקצר משישה חדשים (סעיף 19 לחוק ההתיישנות). בשיטות משפט זרות, התפיסה היא שגם הארכה של תקופת ההתיישנות צריכה להיות מוגבלת, שכן היא מנוגדת לאינטרס הציבורי.
• פסק דין מתיישן לאחר 25 שנה, למעט פסק דין שלפי תכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות (סעיף 21 לחוק ההתיישנות). כל פעולה לביצוע פסק דין שהגיעה לידיעת הנתבע מחדש את מרוץ ההתיישנות. בעניין נסייר, נקבע כי ההתיישנות על חוב ארנונה היא של 7 שנים, ואולם בית המשפט העליון לא נדרש לשאלה האם מדובר בפסק דין (שכן קביעת החוב היא החלטה שהתקבלה בפורום מעין שיפוטי שאין עליה זכות ערעור). השופט טל חבקין בספרו התיישנות טוען כי לאור המאפיינים הדומים בין חוב כזה לבין פסק דין (עליהם עמד בספר אחר), יש מקום לשקול את הדמיון בין השניים. לשיטתו, אין מקום להחיל תקופת התיישנות של 25 שנה, אולם יש מקום לאמץ את הכלל לפיו פעולות לאכיפת החוב מחדשות את המירוץ, בהיקש מהכלל בסעיף 21.
• ס' 31 לחוק חוזה הביטוח קובע כי תקופת התיישנות על עילת תביעה לתגמולי ביטוח תעמוד על 3 שנים.
• סעיף 6 לחוק האחריות למוצרים פגומים, אשר נחקק בעקבות חתימת ישראל על אמנה אירופית, מגדיר תקופת התיישנות של 3 שנים.
• נזק שיסודו בעוולה יתיישן לאחר 7 שנים מהיום בו התגלה הנזק או 10 שנים מהיום בו אירע הנזק, לפי המוקדם מביניהם (סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין). ואולם, תקרת עשר השנים נעקפת בפועל באמצעות ס'8 לחוק ההתיישנות, באמצעות אבחנה פסיקתית בין הנזק לשאר רכיבי העוולה.
• במקרקעין מוסדרים, סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע כי לא תהיה התיישנות על זכות רושמה במקרקעין. ואולם, אין בכך כדי לפגוע במי שהייתה לו טענת התיישנות לפני תחילת החוק (דהיינו, לפני 1970).

כלל מועד היווצר העילה המתיישנת וחריגיו

שאלה יסודית היא מתי מתחיל מניין תקופת ההתיישנות. הכלל הוא כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 לחוק ההתיישנות). מכאן, שעילת תביעה תתיישן אוטומטית אם הזמן בין מועד היווצר העילה לבין מועד הגשת התביעה, ארוך מהתקופה הקבועה בחוק.

לכלל זה נוצרו חריגים, שהביאו לדחיית המועד לתחילת מניין ההתיישנות. דוגמאות:

• חריג "התיישנות שלא מדעת" קובע כי אם נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה (סעיף 8 לחוק ההתיישנות).
• מקום שנוצר פער בין "מועד היוולד העילה", לבין מועד "היוודעה" לתובע נטתה הפסיקה לקבוע כלל של "ידיעת עיקרי עילת התביעה".
• חריג אחר העוסק ב"עילת המרמה", קובע כי הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה (סעיף 7 לחוק ההתיישנות). בעקבות ביקורת שהועלתה בספרות תוקן חריג זה, וכעת ידיעה נדרשת רק אם התרמית או האונאה תרמו לאי הידיעה; שכן אחרת אין מקום להבחין בין עוולת המרמה לעוולות אחרות בהן סטנדרט הגילוי הוא לפי סעיף 8.
• חריג אחר הנוגע לעוולות נזיקיות – קובע כי "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה (סעיף 89 לפקודת הנזיקין):

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; ואם הוא נמשך והולך – היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.

ניתן לסכם אפוא שמירוץ ההתיישנות מורכב מארבעה רכיבים, המכוננים יחדיו את תקופת ההתיישנות האפקטיבית:

1. עילת התובענה.
2. משך תקופת ההתיישנות הבסיסית.
3. עילות השעיה, התחדשות או הארכה.
4. תקופת תקרה, כגון זו הנמצאת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

המושג "עילת התובענה" כשלעצמו טעון הכרעה שיפוטית, ואינו זהה לזכות המהותית לתבוע. בלשון חוק ההתיישנות, הזכות המהותית מכונה "תביעה", ואילו ההליך המשפטי להוצאה לפועל של זכות זו מכונה "תובענה". כך, המושג "עילת התובענה" בהקשר של חוק זה הוא למעשה מסכת עובדתית ומשפטית המצמיחה זכויות קונקרטיות לסעד. השאלה מתי נולדת (accrues) עילת תובענה לפי סעיף 6 הייתה מושא לדיונים בפסיקת בתי המשפט ובספרות. ההכרעה בשאלת הרוחב של עילת התובענה היא תלוית הקשר ומותאמת לתכליות הדין בהקשר הרלוונטי.

ניתן למנות כדוגמאות מרכזיות לסוגיות שנידונו בשאלת הולדת עילת התביעה מספר סוגיות מרכזיות:

• משמעות המונחים "תביעה" ו"עילת תביעה" (או עילת "תובענה") והיחס ביניהן.
• שאלת רוחב עילת התובענה בהקשריה השונים.
• ההבחנה בין זכות "מושגית" לזכות "קונקרטית".
• משמעות המונח "כח תביעה".
• מתי תיחשב עילת התובענה ל"עילה נמשכת" בהקשר הנזיקי.
• מתי נולדת עילת התובענה ביחסי נאמנות, בהם התפיסה היא שהתובע יכול לשים מבטחו על הנאמן ולא לחשוד בהפרות מצידו.
• האם לצורך הולדת עילת התובענה די בהסתברות נזק או שיש צורך במימושו.

מועד תחילת ההתיישנות במקרים של עוולה נמשכת

בדיני הנזיקין, ניתן להבחין בין שלושה מושאים נמשכים אשר יש להם ממשק עם דיני ההתיישנות: האשם הנמשך, הנזק הנמשך והעוולה הנמשכת.

האשם הנמשך הוא התנהגות המשלימה חלק מיסודותיה של עוולה אשר נזק הוא יסוד מיסודותיה, כאשר זה נמשך על פני פרק זמן ארוך. נזק נמשך מצב בו הנזק המשתייך לעוולה מסוימת הולך ומתגבש בנקודות זמן שונות על פני ציר הזמן. העוולה הנמשכת היא אפוא מצב בו העוולה כולה מתגבשת על פני יותר מנקודה אחת על ציר הזמן.

כדי לקבוע את נמשכות העוולה בדיני הנזיקין, יש צורך בקיומם של רציפות וחזרה. הרציפות מבחינה בין מספר תופעות זהות לבין תופעה אחת החוזרת על עצמה, ואילו כדי לקיים את החזרה נדרשת זהות מהותית בין התופעה הקודמת לעוקבת.

ניתן לחשוב למשל על עובד העובד 10 שנים בתנאים המגבשים אשם מתמשך (חשיפה לזיהום). אם בשנה השנייה הזיהום גרם לו למחלה וזו החמירה במהלך 8 השנים, התוצאה המשפטית היא אחת מ-2:

- אם האשם ב-8 השנים הללו תרם להתפתחות המחלה, הרי שמדובר בעוולה נמשכת

- אם האשם לא קיים קשר סיבתי, הרי שהעוולה התגבשה בשנה ה-2. ישנו אשם מתמשך אך אין עוולה נמשכת. ואולם, לפי כלל הגילוי בפסיקה הדורש את "רף הגשת התביעה", מרוץ ההתיישנות יחל בהכרח רק בשלב שהמחלה הייתה מספיק חמורה כדי לתבוע.

ככל שמדובר בעוולה נמשכת מבחינת דיני הנזיקין, ישנם שלושה הסדרים אפשריים לעניין דיני ההתיישנות:

1. קביעה כי מדובר בעוולה "מתחדשת". העילה הנמשכת היא כאמור אוסף של עילות קטנות, מה שמאפשר פוטנציאל לפיצולה. במצב בו העוולה נקבעת כ"מתחדשת" לצורך דיני ההתיישנות, אף שמבחינה נזיקית העוולה היא נמשכת, מבחינת דיני ההתיישנות מתייחסים אליה כאוסף עילות תביעה עצמאיות, ולמעשה מתעלמים מהיותה נמשכת.
2. קביעה כי מדובר בעוולה "מתארכת", כלומר, כעילה אחת המתפשרת על פני תקופת זמן ארוכה. תקופת זמן זו מצריכה קביעה נורמטיבית נוספת בדבר "מועד דחיסת העילה". מועד דחיסת העילה הוא נקודה בזמן אליה "דוחסים" את כל ההתרחשויות מושא העילה, כלומר - נקודה בזמן אותה רואים כנקודה בה התרחשה העילה. מונח ההידחסות לקוח מדיני הנזיקין. נקודת הזמן יכולה שתהיה בתחילת התקופה, בתום התקופה או בנקודה כלשהי במהלכה.

סעיף 89(1) לדיני הנזיקין, שעניינו עוולות שאינן דורשות נזק, קובע כלל לפיו "היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל". הסדר זה נתון לשני פירושים אפשריים. ניתן לפרשו מצד אחד כקובע הסדר של הארכה ביחס לעילה הנמשכת, ובתוך כך קביעה כי מדובר בעילה הנדחסת לפנים. מצד שני, ניתן לפרשו כהסדר שאינו נוקט עמדה בשאלה המקדימה האם מדובר בעילה מתארכת או מתחדשת, אלא מבהיר מהו דין הדחיסה באם מדובר בעילה מתארכת. ואכן, ביחס לעבירת הסגת הגבול קבע בית המשפט כי הסעיף לא מתעסק בהכרעה המקדימה האם מדובר בעילה מתחדשת או מתארכת, אלא רק בשאלת הדחיסה משנקבע שהעילה מתארכת. קביעה דומה קיימת בשיטות המשפט המקובל.

סעיף 89(2), העוסק כאמור בעוולות הדורשות נזק, לא קובע הוראה מיוחדת לגבי נמשכות העילה, אך דחיסה לפנים של נזק נתפסת כאנומליה מבחינה משפטית. נוכח הגישה השיפוטית המבקשת להטיב עם התובע בדיני ההתיישנות, משתמע מהפסיקה שהסדר התארכות אינו אפשרי עבור עוולות הדורשות נזק. ואולם בספרות הובעה העמדה לפיה הואיל וניתן לפרש את סעיף 89(1) ככזה שאינו מתעסק בשאלה המקדימה, הרי שלא ניתן ללמוד ממנו הסדר שלילי לגבי התארכות עוולות הדורשות נזק.

למרות העמדה המשתמעת מהפסיקה לפיה בעוולות הדורשות נזק ההסדר הוא של התחדשות, בפועל יצרה הפסיקה הסדר הארכה עם דחיסה לפנים, וזאת באמצעות כלים של דיני הראיות. נקבע, כי אם לא יצליח הנתבע להראות איזה חלק מן הנזק התיישן ואיזה לא, הרי שיש לראותו כמי שנכשל בהוכחתה של טענת ההתיישנות.

היחס בין "עילת התובענה" (או "עילת התביעה") לבין התביעה מושא ההתיישנות

על פי הצעת החוק לדיני ממונות, דומה שעילת התובענה היא המסכת המשפטית/עובדתית המצמיחה זכויות קונקרטיות לסעד, שרוחבה נקבע על פי מספר הזכויות לסעד המשויכות לה. ההכרעה בשאלת רוחב עילת התובענה היא כאמור תלויית הקשר, מותאמת לתכליות הדין בהקשר הרלוונטי. אבחנה זו רלוונטית הן בבחינת רוחב עילת התובענה בהקשרים שמחוץ לדיני ההתיישנות (כגון לצורך בחינת קיומו של "השתק עילה" בשל מעשה בית דין או לצורך מחיקת כתב תביעה) והן בתוך דיני ההתיישנות בהקשרים שונים (וראו גם: ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים נ' אחים דוניץ (19.4.2012), פס' 9 – 11, 15 – 30).

התביעה, לעומתה, היא הזכות השניונית לסעד, אשר ניתן להגדירה בתור אוסף עובדות ודין המקנה זכות לסעד. כך, בגין עילת תביעה אחת יכולות לקום מספר זכויות שניוניות לסעד, כלומר - מספר תביעות. כאשר מספר תביעות מקורן במסכת עובדתית/משפטית בעלת מכנה משותף, ההופכת אותה ל"אירוע", נאמר כי אלה חולקות את אותה עילת תביעה. המכנה המשותף נבדק על פי מידת החזרה, הרציפות והדמיון העובדתיים והמשפטיים. מושא ההתיישנות הוא העילה ולא התביעות הקונקרטיות, ועל-כן ייתכן מצב בו התביעה תתיישן עוד בטרם נולדה.

עוד יש לשים לב כי אותה תביעה יכולה לנבוע ממספר דינים וצירופי עובדות, וכך להיות משויכת ליותר מעילת תביעה אחת.

במצב הרגיל, פירוש צר של רוחב העילה הוא לטובת התובע, שכן תקופת ההתיישנות על נזקים מאוחרים שקמו מאותה העילה לא תקטן בשל קיומם של נזקים מוקדמים. ואולם, ישנם ארבעה הקשרים בהם פרשנות צרה תהא דווקא לטובת הנתבע:

1. כלל השעיה של גילוי מאוחר לפי סעיף 8: לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אי ידיעה של עובדות משעה את תחילת מרוץ ההתיישנות. ככל שעילת התובענה כוללת יותר מנזק אחד, אי ידיעה של עובדות לגבי אחד מהנזקים תשעה את מרוץ ההתיישנות כלפי כל העילה. על-כן, דווקא פרשנות צרה לגבי רוחב העילה תטיב עם הנתבע.
2. כלל השעיה שעניינו "הטעיה" לפי סעיף 7, באופן דומה ל-1.
3. כלל ההשעיה של התדיינות מוקדמת לפי סעיף 15: לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, אם הוגשה תובענה לפני בית משפט וזו נדחתה באופן שלא שולל הגשת תובענה נוספת בשל אותה העילה בעתיד, זמן ההתדיינות לא יימנה לצורך תקופת ההתיישנות. במקרה זה, פירוש רחב של המושג עילת התביעה יאפשר שלא למנות את זמן ההתדיינות גם במירוץ ההתיישנות עוולות ונזקים נוספים, המשויכים אף הם לאותה העילה ולא נידונו בהליך מושא הסעיף.
4. לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, נקבע הסדר של "התחדשות", במסגרתו הודעה בזכות של תובע, יתחדש מרוץ ההתיישנות. ככל שהתובע מודה בעילה צרה - הרי שהוא מחדש את המירוץ כלפי מנעד מצומצם של נזקים.

ככלל, בתי המשפט נוהגים לפרש את המונח באופן מצומצם לצורך מחיקת כתבי תביעה, באופן נרחב לצורך מעשה בית דין ובאופן מצומצם לצורך התיישנות. ואולם, הפירוש המצומצם לצורך התיישנות מנומק בגישה פרו תביעתית, והדבר הביא את הפסיקה לפסוק פרשנות מרחיבה דווקא, כאשר הדבר הטיב עם התובע, וראו עא 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ"ד סה(2) 635. באותו המקרה, מתייחס בית המשפט להכרעה ב-ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423 (1997), וקובע כי אף שבאותו עניין נקבע כי לצורך סעיף 6 בסעיף ההתיישנות עילת התביעה בשל הפרה שונה מעילת ההתיישנות בשל נזק, לצורך סעיף 9 אלה ישתייכו לאותה העילה.

אף שככלל מלאכת קביעת רוחב עילת התביעה נתון בידי בית המשפט, בסעיף 829(ב) לקודקס מבקש מנסח ההצעה להגביל את שיקול הדעת הנתון בידי הערכאה השיפוטית. בסעיף מובהר כי במקרה הטיפוסי בו התביעות נבדלות אך בנזק ובנתבע, אלה ייחשבו לנובעות מאותה העילה, בהתאם לאמור בעא 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, לח (4) 554 (1984). סעיף 829(ג) מגדיר חריג לפיו נזק "מאוחר" וגדול במידה ניכרת, שהתובע נהג בסבירות שלא תבע בגינו, יחשב כנובע מעילת תביעה אחרת. חריג דומה הוצע על ידי הפסיקה ברע"א 5260/12 קריספל נ' איי. די. איי. ביטוח ישיר (13.12.2012), פס' 9 – 12.

אירועים ומצבים עוצרי מרוץ תקופת ההתיישנות

הדין הכיר במצבים או אירועים שיש בהם כדי לעצור, להקפיא או לעכב את מרוץ תקופת ההתיישנות, חרף מועד היוולדה של עילת התביעה. כך למשל:

• הודאה של הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בקיום זכותו של התובע (סעיף 9 לחוק ההתיישנות) מחדשת את מרוץ ההתיישנות (אלא אם כן, הוא טען בנוסף כי המקרה התיישן בהתאם לחוק).
• תקופת קיומם של הליכים משפטיים קודמים בין הצדדים בנוגע לעילה שנדחתה אך לא יצרה מחסום מפני הגשת תביעה חדשה לגבי אותה עילה או נסיבות (סעיף 15 לחוק) – קרי הליכים משפטיים שנמחקו ולא יצרו מעשה בית דין – כי אז כל אותה תקופה בה היו ההליכים הקודמים תלויים ועומדים קופאת תקופת ההתיישנות, והיא אינה נספרת לצורך התיישנות העילה.
• נבצרות מהגשת תביעה בשנה האחרונה להתיישנות העילה מפאת סגירת בית המשפט – במצב זה רואים את התקופה מוארכת בשנה לאחר פתיחת שערי בית המשפט מחדש (סעיף 17 לחוק ההתיישנות).

מצבים אחרים בהם לא ייספרו תקופות כחלק ממירוץ ההתיישנות חרף חלוף הזמן הם:

• התקופה שעד "שנודע לתובע על עילת התביעה או התגבשותה" (סעיף 8 לחוק),
• התקופה שבה התובע הוא קטין (סעיף 10 לחוק),
• התקופה שבה התובע לא יכול לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי ולא היה לו אפוטרופוס. אם היה לו אפוטרופוס, מרוץ ההתיישנות יחול מהיום שבו נודע לאפוטרופס העובדות שמהוות את עילת התביעה.(סעיף 11 לחוק),
• תקופת יחסי אפוטרופסות בין התובע לנתבע (סעיף 12 לחוק),
• תקופת יחסי נישואין בין בעלי דין שהם זוג לשעבר (סעיף 13 לחוק),
• תקופת שהות התובע או הנתבע מחוץ למדינה באופן שלא ניתן היה לקיים את הבירור המשפטי (סעיף 14 לחוק),
• תקופת חסינות פוליטית של חבר כנסת, בשלה נמנעה הבאתו לדין.
• התקופה שבה התובע הגיש תובענה כנגד הנתבע בגין עילת התביעה והיא נדחתה (סעיף 15 לחוק).

חידוש מרוץ ההתיישנות

חריג לכלל התיישנות הוא בעבירות מסוג פשע או עוון, הקובע שאם במהלך מרוץ ההתיישנות, נערכה לגביהן חקירה או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מניין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט (סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי). סעיף זה מאפשר למשטרה להאריך ללא הגבלה את פרק הזמן העומד לרשותה כדי להעמיד פושעים לדין, כל עוד היא מבצעת הליכי חקירה. בדרך זו הועמדו לדין והורשעו פושעים גם לאחר עשרות שנים מיום ביצוע הפשע.

רפורמה בדיני ההתיישנות

ליישוב סתירות, ובמאמץ לאיגוד כל הכללים בחקיקה ובפסיקה, החלה עבודת עריכת הסדר התיישנות אחיד, קוהרנטי ומלא, ובכנסת כבר עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד-2004, המבקשת לחולל רפורמה ממשית בדיני ההתיישנות.

הרפורמה כוללת: קיצור תקופת ההתיישנות ל-4 שנים, הוראה להארכת תקופת ההתיישנות בשיקול דעת בית משפט במקרים חריגים, הרחבת הסדרי ההשעיה וההארכה, האחדת דיני התיישנות בנזיקין וחוק ההתיישנות, מבחנים ברורים יותר להחלת 'כללי הגילוי' כללי השעיית המרוץ והגדרת המצבים בהם יכריע שיקול-דעת בית המשפט, הוראות למקרים בהם עילת תביעה אחת יוצרת כמה תביעות (למימוש זכות), ייבדק אם התביעות זהות מבחינה מהותית, באופן שמצדיק התיישנות כולן ברגע שהראשונה בזמן התיישנה.

הצעת החוק מגדירה שורה של עילות ומבחנים להשעיית מרוץ ההתיישנות, בהן אי-ידיעת עובדה מהעובדות המהוות את עילת התביעה. בהקשר זה, ההצעה קובעת כלל גילוי רחב, ומבטלת את חוסר האחידות ששרר למשל בעוולות נזיקיות השונות. הצעת החוק מאפשרת לבית המשפט לקבל עובדות נוספות כנושאי גילוי, רק אם הן "עובדות החיוניות להגשת התובענה". עילת השעיה נוספת שמוצעת היא התנהגות פסולה של הנתבע, כשזו גרמה לעיכוב בהגשת התביעה. העילה כוללת הטעיה, כפייה ועושק, כשהטעיה כוללת גם הודאה בזכות התובע או ביצוע חלקי שלה, כשאלה נועדו להטעות.

ההצעה מאפשרת לתובע להגיש לבית המשפט בקשה להארכת תקופת ההתיישנות אם יש טעם סביר לכך (למשל אם התביעה התיישנה בגלל חסינות דיונית של הנתבע או בגלל כוח עליון).

קביעת "תקרת התיישנות" (או "מחסום התיישנות") – מועד בו התביעה תתיישן גם אם טרם הסתיים מרוץ ההתיישנות (אלא אם עילת ההשעיה מבוססת על פסול בהתנהגות הנתבע). "תקופת התקרה" תחושב מיום ביצוע מעשה העוולה. תקופת התקרה הכללית תעמוד על 25 שנה. בתביעות בשל טיפול רפואי תקבע תקרה של 18 שנה. תקופות אלה ייתנו מענה טוב יותר לסובלים ממחלות סמויות (מחסום ההתיישנות לגבי תובעים בעוולת הרשלנות עמד על 10 שנים), שקיים אצלם פער בין מעשה העוולה לבין קרות הנזק.

דיני השיהוי, לפי ההצעה ימשיכו לחול לצד חוק ההתיישנות, כך שהאפשרות לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי תיוותר על-כנה.

התיישנות עבירות, התיישנות עונשים

גם המשפט הפלילי קובע התיישנות לגבי עבירות או עונשים, וזאת בעיקר בהתחשב בסוג העבירה שנעברה (סעיפים 9 ו-10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982).

התיישנות עבירות

הכלל הוא, שאין להעמיד לדין אדם בשל עבירה בחלוף זמן רב מיום ביצוע העבירה בהתחשב בסוג העבירה (סעיף 9(א) לחוק), כדלקמן:

• בעבירה מסוג פשע, שדינה מיתה או מאסר עולם, אם עברו מיום ביצועה – 20 שנים (פרט לעבירות הרצח להלן);
• בעבירה מסוג פשע אחר, אם עברו מיום ביצועה – 10 שנים;
• בעבירה מסוג עוון, אם עברו מיום ביצועה – 5 שנים;
• בעבירה מסוג חטא, אם עברו מיום ביצועה – 1 שנה;

התיישנות עונשים

לגבי עונשים, נקבע בחוק שאלה לא יבוצעו מחמת התיישנות, אם חלפו מועדים ארוכים ממועד פסק הדין הסופי בעניינם ולא הוחל בביצועם, או הופסק ביצועם, וזאת בהתאם לסוג העבירה (ראה ס' 10 לחוק סדר הדין הפלילי):

• בעבירה מסוג פשע – אם חלפו 20 שנים;
• בעבירה מסוג עוון – אם חלפו 10 שנים;
• בעבירה מסוג חטא – אם חלפו 3 שנים.

התיישנות עבירת התעבורה

חריג מן הכלל עמדת התיישנות עבירת התעבורה. לפי סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי לא יוגש כתב האישום שנה מיום ביצוע עבירה. חריג לכלל התיישנות – אם הוכיח בעל הרכב כי לא חלה עליו אחריות לפי סעיפים 68 ו-69 לפקודת התעבורה, ניתן להמציא הזמנה למשפט או הודעה תשלום קנס, למי שנהג ברכב, אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע עבירה.

עבירות שאין עליהן התיישנות

ישנם עבירות בדין אשר מפאת חומרתן, אין עליהן התיישנות ולכן ניתן להגיש כתב אישום בגינן בכל עת, כפי שיפורט להלן:

• בעבירת הסגרה שבשלה הוגשה בקשת הסגרה למדינת ישראל וכל פעולה שנעשתה במדינה המבקשת, שאז יוארך מנין תקופת ההתיישנות לאותה עבירה, כאילו נעשתה בישראל (סעיף 9(ד) לחוק סדר הדין הפלילי).
• לא תחול כל התיישנות לגבי עבירות לפי החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, התש"י-1950, ולפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י-1950 (ס' 9(ב) לחוק סדר הדין הפלילי).
• לא תחול התיישנות על עבירת רצח כלפי מי שכיהן כראש ממשלה בעת ביצוע העבירה; קשירת קשר או ניסיון לרצח מי שכיהן כראש הממשלה.
• לא תחול התיישנות על עבירות רצח ורצח בנסיבות מחמירות.

במשפט העברי, עבירות שאין עליהן התיישנות מהוות את נקודת המוצא. למעט מזונות אלמנה שחלה עליהן התיישנות של 25 שנה, בעצם אין מושג של התיישנות במשפט העברי.

התיישנות הרשעות ומחיקה

כלל יסוד הוא כי כאשר אדם הורשע וריצה עונשו, קרי שילם את חובו לחברה על מעשיו כנגדה, הוא זכאי, בחלוף זמן הקבוע בדין, לפתוח דף חדש וכי עברו הפלילי לא יהא לו למכשול, על מנת שיוכל להשתקם ולחזור לחיק החברה.

התיישנות הרשעות

חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א–1981, מסדיר את ניהולו של מאגר המידע הפלילי. בין השאר קובע החוק כללים לגבי תקופות התיישנות ומחיקה החלות על סוגי המרשם השונים. המשמעות המעשית של תקנת השבים היא שהחוק קובע איזה גורמים יהיו רשאים לקבל מידע פלילי אודות אדם, ובמשך כמה זמן לאחר שהסתיימו ההליכים נגדו. כל עוד מידע לא התיישן הוא גלוי בפני גורמים רבים יותר. לאחר שהתיישן, ובמהלך תקופת המחיקה, המידע גלוי בפני מספר גורמים מצומצם יותר.

תקופת ההתיישנות החלה על הרשעות, ואורך התקופה נגזר מן העונש שהושת על ידי בית המשפט.

• אם המורשע היה בגיר בעת ביצוע העבירה והעונש שהושת הוא עד שנה מאסר בפועל – תקופת ההתיישנות תהא 7 שנים בנוסף לתקופת המאסר שהוטלה עליו.
• אם המורשע היה קטין בעת ביצוע העבירה והעונש שהושת הוא עד 3 שנות מאסר בפועל – תקופת ההתיישנות תהא 5 שנים בנוסף לתקופת המאסר שהוטלה עליו.
• אם המורשע – בגיר או קטין בעת ביצוע העבירה – והעונש שהושת הוא עד 5 שנות מאסר בפועל – תקופת ההתיישנות תהא 7 שנים לקטין ו-10 שנים לבגיר, בנוסף לתקופת המאסר שהוטלה עליו.
• אם המורשע – בין אם בגיר ובין אם קטין בעת ביצוע העבירה – העונש שהושת הוא למעלה מ-5 שנות מאסר בפועל – תקופת ההתיישנות תהא 10 שנים לקטין וכפל התקופה ומקסימום 15 שנים לבגיר, בנוסף לתקופת המאסר שהוטלה עליו.
• בכל עונש אחר – קנס, פסילה, מאסר על תנאי, התחייבות להימנע מביצוע עבירה – תקופת ההתיישנות לקטין תהא 3 שנים ולבגיר 7 שנים.

מחיקת רישום פלילי

תקופת מחיקת רישום פלילי היא תקופה הנמנית עם תום תקופת ההתיישנות, ובמהלכה המידע הפלילי אינו חשוף עוד בפני גורמים רבים, אך נותר לעיונם של מספר מצומצם של גופים.

מחיקת הרישום הפלילי אין משמעותה כי הרישום נמחק כליל ואיננו עוד, שכן המידע אודות הרישום נשאר במאגרי המידע המשטרתיים אף לאחר תום תקופת המחיקה על פי החוק.

המשמעות של "המחיקה" היא כי המידע אינו מועבר עוד לגורמים שהיו רשאים לעיין בו טרם המחיקה, אלא רק לעשרה גורמים, בהם משטרת ישראל, צה"ל, שב"כ, ממשלת ישראל, היועץ המשפטי לממשלה, והוועדה לבחירת שופטים.

תקופת המחיקה

הכלל – 10 שנים מתום תקופת ההתיישנות.

חריגים – במקרים מסוימים לא חלה על הרישום הפלילי תקופת התיישנות אלא רק תקופת מחיקה קצרה מן הרגיל:

• רישום בגין עבירה שבוצעה על ידי קטין שטרם מלאו לו 14 שנה – 5 שנים מיום פסק הדין.
• רישום בגין עבירה מסוג עוון שעבר קטין בן 14–16 – 3 שנים מיום פסק הדין.
• במקרה שהוטל רק עונש של פיקוח קצין מבחן – 5 שנים מיום פסק הדין.
• הליכים שנסתיימו בהימנעות מהרשעה והוטל עונש של שירות למען הציבור והתחייבות להימנע מביצוע עבירה – 5 שנים מיום פסק הדין.
• הליך בו ניתן צו לפי סעיף 26 לחוק הנוער (דרכי טיפול) – 5 שנים מיום פסק הדין.

ראו גם

• התיישנות בנזיקין
• חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, באתר ויקיטקסט

לקריאה נוספת

• טל חבקין, התיישנות, נבו הוצאה לאור, 2014.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא התיישנות בוויקישיתוף

• רינת קיטאי-סנג'רו, ‏הצדקות להתיישנות עבירות, עלי משפט י"א, תשע"ד
• התיישנות, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.