לדלג לתוכן

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
פרטי החוק
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג חוק יסוד
תאריך חקיקה עברי י"ב באדר ב' התשנ"ב
גוף מחוקק הכנסת השתים עשרה
שטחים שעליהם חל החוק ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תומכים 32
מתנגדים 21
עיקרי החוק

הגנה על זכויות אדם עיקריות:

  • הגנה על חייו, גופו וכבודו של אדם
  • הגנה על קניינו של אדם
  • הגנה על פרטיות האדם
נוסח מלא חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא חוק יסוד, שנועד להגן על זכויות האדם העיקריות במדינת ישראל. כפי שכותרתו מבהירה, החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, שהתקבל כ"מגילת זכויות האדם" של המשפט הישראלי. אין בחוק היסוד סעיפים משוריינים, והכנסת יכולה לשנותו ברוב רגיל. החוק נחקק בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, ב-17 במרץ 1992.

לפי תפיסתם של משפטנים מסוימים ורבים משופטי בית-המשפט העליון, ובראשם הנשיא אהרן ברק, כינונו של חוק יסוד זה ושל חוק יסוד: חופש העיסוק החלו את המהפכה החוקתית, כי הכנסת העניקה לשני חוקי יסוד אלה מעמד על-חוקי, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה לחוקי יסוד אלה. לפי טענה זו, עם חקיקת חוקי יסוד אלה חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל. גישה זו באה לידי ביטוי בפסיקותיו של בית המשפט העליון, שבמהלך השנים ביטל כ-22 מעשי חקיקה שעמדו בסתירה לחוקי היסוד הללו. משפטנים אחרים, בהם הנשיא לשעבר משה לנדוי, מתנגדים לתפיסה זו.

היסטוריית החוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד מראשית ימי המדינה נידון הצורך בחקיקת חוקים המגנים על זכויות האדם.[1] בדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט ביולי 1949 הציג ראש הממשלה דוד בן-גוריון את עמדתו, שלפיה יש מקום לחוקי יסוד בתחומים שונים, אולם אין לתת להם מעמד משפטי שונה מזה של כל חוק אחר.[2]

בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 יזם חבר הכנסת בנימין הלוי מגח"ל חקיקת חוק יסוד זכויות האדם.[3] בשנת 1974 עבר החוק בכנסת בקריאה ראשונה. המפלגות הדתיות התנגדו לחוק,[4] ותהליך החקיקה לא המשיך.

עם הקמת ממשלת ישראל ה-23, שהייתה ממשלת אחדות לאומית, בסוף שנת 1988 הקים שר המשפטים דן מרידור צוות שיגבש הצעה ל"חוק יסוד זכויות האדם". באפריל 1989 הובאה הצעת הצוות בפני הממשלה שאישרה אותה.[5] ההצעה כללה שריון לחוק, כך שניתן לשנותו רק ברוב של שני שלישים מחברי הכנסת. בנובמבר 1989 עברה הצעת החוק בקריאה טרומית. תמיכת "הליכוד" בהצעת החוק עוררה את זעמן של הסיעות החרדיות. סיעת אגודת ישראל פרשה מהקואליציה וש"ס ואגודת ישראל החלו לדון עם "המערך" על הקמת ממשלה צרה בראשות שמעון פרס.[6] בעקבות כך, במה שמכונה "התרגיל המסריח" התפרקה הממשלה והוקמה תחתיה ממשלה על בסיס קואליציה של הליכוד, המפלגות הדתיות ומפלגות הימין בראשות יצחק שמיר. הממשלה הצרה הוצגה לכנסת ב-11 ביוני 1990, ובמסגרת ההסכמים הקואליציוניים התחייבה סיעת "הליכוד" שלא לקדם את החוק ללא הסכמת שותפיה בקואליציה.[7][8]

במרץ 1991 סיכמו יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט מטעם הליכוד, אוריאל לין, וחבר הוועדה, אמנון רובינשטיין, כי ינסו לחוקק חוקי יסוד בנושא זכויות האדם. על פי הצעתו של רובינשטיין שהוא יפרק את ההצעה האמורה (הצעת חוק היסוד: זכויות היסוד של האדם) לארבעה חוקי יסוד נפרדים: כבוד האדם וחירותו; חופש העיסוק; חופש הביטוי; חופש ההתאגדות. כל החוקים הללו הונחו כהצעות חוק פרטיות של ח"כ רובינשטיין, ועברו כולן בקריאה טרומית.[9] במהלך החקיקה החליט ח"כ לין שלא לנסות ולהקים בית משפט לחוקה, להבטיח שמירת דינים מוחלטת[9] ולהסכים להצעה שהתגבשה בין ח"כ יצחק לוי לח"כ אמנון רובינשטיין, שערכיה של ישראל יוגדרו כערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית.[10] כדי להחליש את עמדת המפלגות החרדיות, הורדו מההצעה המקורית חופש התנועה והזכות לבחור את מקום המגורים כזכויות יסוד מוחלטות.[11] כמו כן, הוסיף את סעיף 10, שהוא סעיף שמירת הדינים מתוך חוק היסוד של זכויות האדם שהוכן במשרד המשפטים.[10] לנוסח המקורי הוסף סעיף שמירת דינים, שקבע כי לא תהיה פגיעה בתוקפה של חקיקה שהייתה קיימת בעת קבלת חוק היסוד. כך הובטח, למשל, כי לא ניתן יהיה לערער על תוקפה של החקיקה המייחדת את השיפוט בענייני נישואין וגירושין לבתי הדין הדתיים.[12]

הצעת החוק המקורית הוגשה על ידי חבר הכנסת רובינשטיין באפריל 1991, ולאחר שהועברה לוועדת החוקה, חוק ומשפט, פורסמה ההצעה על ידה בנובמבר 1991. החוק התקבל בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, ב-17 במרץ 1992.

כשהציג את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בפני הכנסת, אמר ח"כ לין:[13]

החוק הזה הוכן, מתוך הבנה שעלינו ליצור הסכמה רחבה של כל סיעות הבית. היינו מודעים לכך, שאין אנחנו יכולים להעביר חוק-יסוד, שמעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם לא נגיע להסכמה רחבה של כל סיעות הבית. [...] אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית-המשפט העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק-יסוד: החקיקה, או בחוק-יסוד: זכויות האדם, שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית-משפט לחוקה ואין מוקם בית-משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים.

לין אמר בשנת 1999, כי סבר אז, כי רעיון הקמת בית משפט לחוקה, אינו צריך להיות כלול בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא בחוק יסוד: החקיקה. לין סבר כי פיתוח הביקורת החוקתית בהדרגה, על ידי בית המשפט העליון, הוא המצב הרצוי ביותר.[14]

בדיונים אמר לין:[14]

ואני אומר לחברי הבית: בואו נעשה את הניסיון. הכוח לא הועבר למערכת בתי­ המשפט. הכוח נשאר בבית הזה. ואם חלילה יסתבר מהניסיון עם החוק הזה שאנחנו טעינו, והפרשנות הניתנת לחוק אינה על­ פי כוונתו האמתית של המחוקק, יש בידי הכנסת הכוח לשנות את החוק. אני אומר: בואו נעשה את הניסיון ובואו נביא את הבשורה הזו לעם ישראל.[15]

כששר המשפטים מרידור הציג את החוק אמר:[14]

תפקידה של הכנסת איננו רק לדאוג לניהול השלטון במדינה. את זה היא עושה באופן די מוצלח. הרבה חוקי יסוד וחוקים אחרים דואגים לממשלה, דואגים לדרכי תפקודה ותפעולה. תפקידה של הכנסת איננו רק לשרת את רוב העם. גם סמכותה של הכנסת לחוקק איננה בלתי מוגבלת, מפני שבכל משטר דמוקרטי יש גבול למה שמותר לרוב לעשות. אחד מתפקידיה היסודיים של הכנסת, שעד היום היא לא מילאה אותו בצורה מפוארת, הוא לדאוג לזכויות האדם. הייתי שמח יותר אילו הבאנו היום לכאן הצעת חוק-יסוד: זכויות היסוד של האדם. לצערי נתקלה ההצעה ההיא בקשיים, שלא הסכמתי אתם, ואנחנו עומדים היום עם הצעה מצומצמת הרבה יותר, שהושגה, כפי שאמר היושב-ראש של ועדת החוקה, מתוך רצון להגיע להסכמה רחבה מאוד, גם מתוך ויתור על עניינים שלדעתי אפשר היה לעמוד עליהם עוד. אבל זו ההצעה שלפנינו. היא חשובה מאוד, מפני שהיא קובעת איזון בין הרשויות בישראל, והיא קובעת בהחלט תחום או גבול שמעבר לו אין לפגוע בזכויות האדם. ההצעה איננה מהפכנית במובן זה שהיא קובעת, שגם בזכויות האלה, הקבועות כאן, ניתן לפגוע, ניתן להגביל אותן. איך? בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, בחוק שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש.


בדומה לחוק יסוד חופש העיסוק, הצעת החוק כללה סעיף 'נוקשות' המצריך רוב מוחלט לשינויו,[16] אולם במועד אישורו בקריאה שנייה ושלישית התקבלה על חודו של קול הסתייגות לפיה בוטלה דרישה זו.[17]
יוזם החוק רובינשטיין הביע את אכזבתו על כך שרוב חברי סיעת העבודה נעדרו מההצבעה בגלל הפריימריז הקרוב.[18] מרידור ציין בנאומו שהיו קיזוזים בין שתי סיעות גדולות.[14] בחוק תמכו 32 חברי כנסת ממפלגות הליכוד, העבודה, מרצ וחד"ש וכן יצחק לוי מהמפד"ל, התנגדו 21 חברי כנסת ונמנע אחד.[19]

באוקטובר 1992, בכתב העת המשפט, הציג אוריאל לין (שסיים את כהונתו כחבר הכנסת), במילים קצרות, את הראייה שלו, כמי שהוביל כיו"ר ועדת החוקה את הליכי החקיקה:[12]

סעיף 8 קובע כי אין פוגעים בזכויות שהוגדרו בחוק יסוד זה אלא בחוק ספציפי ההולם את ערכיה של מדינת ישראל. מכאן שעל אף העדר סעיף השריון, לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעמד עליון לעומת חוקים רגילים.

מאז חקיקתו בשנת 1992, החוק תוקן פעם אחת בלבד בשנת 1994, בתיקון עקיף במסגרת חקיקת חוק יסוד: חופש העיסוק. סעיף זה התקבל בקריאה השנייה פה אחד (75 – 0). התיקון כלל שני חלקים:

  • הפיכת סעיף 1 לחוק לסעיף 1א, והוספת סעיף 1 חדש לפניו, שכותרתו "עקרונות יסוד", הקובע כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".
  • תוספת לסעיף 8 (פסקת ההגבלה), לפיה ניתן יהיה לפגוע בזכויות שלפי חוק היסוד לא רק בחוק אלא גם "לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

הזכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוק היסוד, על קיר בית המשפט העליון, בעברית ובערבית

לבו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עוסק, מטבע הדברים, בזכויות שעליהן הוא מגן. כפי שקובעת כותרתו של החוק, כל הזכויות הללו נגזרות מכבוד האדם וחירותו, כפי שהם מתפרשים לאור היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. זכויות אלה מפורטות בסעיפים אחדים:

  • סעיף 2: אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.
  • סעיף 3: אין פוגעים בקנינו של אדם.
  • סעיף 4: כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.
  • סעיף 5: אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת.
  • סעיף 6:
(א) כל אדם חופשי לצאת מישראל.
(ב) כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל.
(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.
(ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.
(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.

סעיף 9 לחוק היסוד קובע סייג נוסף למשרתים בצה"ל, בשב"ס ובמשטרה. לפי האמור בסעיף זה, פגיעה בזכויות המשרתים בגופים אלה לא תחרוג מהמתחייב מאופיו וממהותו של השירות.

עם זאת, בולט היעדרן של מספר זכויות אדם מהותיות כגון הזכות לשוויון, חופש הביטוי, חופש הדת, חופש המחאה, חופש ההתארגנות ועוד. אמנם זכויות אלה ניתנות לתושבי ישראל מכוח עקרונות כלליים שהתקיימו עוד לפני חקיקת החוק, אך הן אינן מוגנות בחוק יסוד, ולכן ניתן לפגוע בהן ואף לבטלן בהליך דמוקרטי. הגם שהותרתן של זכויות אלו מחוץ לחוק היסוד נעשתה במודע, יש משפטנים, ובראשם אהרן ברק, הרואים זכויות אלה כנגזרות מהזכות לכבוד, ואף על פי שפסיקת בית-המשפט העליון בנושא אינה עקבית עדיין, חלק מהזכויות כגון שוויון וחופש ביטוי, הוכרו כנגזרות של כבוד במספר רב מאוד של פסקי דין החל משנת 1994 ועד היום.

המעמד העל חוקי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחוק יסוד זה מעמד משפטי בכיר, שבא לידי ביטוי בכמה סעיפים.

סעיף 8 לחוק היסוד קובע: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". סעיף זה, המכונה "פסקת ההגבלה", קובע את התנאים שבהם ניתן להגביל בחקיקה (או במעשה מנהלי) זכות המעוגנת בחוק היסוד (על משמעותו של סעיף זה, ובפרט התנאים המאפשרים חקיקה הפוגעת בזכויות שנקבעו בחוק יסוד זה, ראו בערך המהפכה החוקתית). לדוגמה, בעניין פינוי גוש קטיף פסק בג"ץ כי חוק פינוי-פיצוי אכן פוגע בזכויות האדם המעוגנות בחוק היסוד, אבל קבע שהחוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה. לגבי מידתיות הפגיעה קבע, ש"פיצויים הוגנים וראויים – המהווים תנאי למידתיות הפגיעה בזכויותיהם הקנייניות" של תושבי גוש קטיף. בית המשפט סבר שמספר סעיפים בחוק פוגעים בזכות המתיישבים לפיצויים הוגנים ולכן הם בטלים.[20]

סעיף 12 לחוק היסוד מגן על החוק מפני תקנות שעת חירום, בקובעו שאין לממשלה סמכות לשנות את חוק היסוד - ובמשתמע, לפגוע בזכויות המוגנות בו - באמצעות תקנות שעת חירום, כמבואר: "אין בכוחן של תקנות שעת חירום לשנות חוק-יסוד זה, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים; ואולם בשעה שקיים במדינה מצב של חירום בתוקף הכרזה לפי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, מותר להתקין תקנות שעת חירום מכוח הסעיף האמור שיהא בהן כדי לשלול או להגביל זכויות לפי חוק-יסוד זה, ובלבד שהשלילה או ההגבלה יהיו לתכלית ראויה ולתקופה ובמידה שלא יעלו על הנדרש". למעשה, ההגנה מפני תקנות שעת חירום אינה מוחלטת, והיא נתונה לשיקול דעתם של הממשלה ושל בית המשפט העליון.

לעומת סעיפים אלה, המחזקים את מעמדו של חוק היסוד, נכלל בו גם סעיף 10 האומר: ”אין בחוק־יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק־היסוד”. סעיף זה מכונה סעיף שמירת הדינים.

ועידת הליכוד שהתכנסה כשנה אחרי חקיקת החוק, ציינה את שני חוקי היסוד שנחקקו בזמן ממשלתה, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, שיגנו על זכויות האדם "לא רק מפני עריצות השלטון אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת של המחוקק". עוד נכתב שהליכוד יפעל להשלמת חוק יסוד: זכויות האדם וחוק יסוד: החקיקה, ועם השלמתם תושלם למעשה חוקה למדינת ישראל.[21].

מנגד ישנם חברי כנסת הטוענים שהם לא התכוונו לתת לחוק יסוד זה מעמד כה בכיר, המאפשר לבית המשפט לבטל חוקים אחרים מכוחו. קיימת מחלוקת בשאלה האם התכוונו חברי הכנסת להעניק לחוק היסוד מעמד על-חוקי, והאם ציפו שהפרשנות שתינתן לו על ידי בית המשפט תהיה כפי שהתבררה לאחר מכן. חלק מחברי הכנסת, טענו כי הוטעו על ידי יוזמי החוק[22][23] הטוענים להטעיה מציינים כמה אמירות של חבר הכנסת אוריאל לין, ממקדמי החוק, במהלך החקיקה. מנגד, לין חיבר ספר שמתאר את חקיקת חוקי היסוד ובו התייחס לטענות ההטעיה ושלל אותן בתוקף. לשיטתו יש בהן "לא רק משום עלבון לכנסת אלא התעלמות מהעובדות ומן האמת".

הכנסת בחרה שלא לשריין את החוק ולכן ניתן לשנותו ברוב רגיל של חברי הכנסת. זאת בניגוד לחוק יסוד: חופש העיסוק, ששינויו דורש רוב של 61 חברי כנסת. יש שהביעו תמיהה על החלטה זו של הכנסת, ואולם יש הרואים בה עדות לכך שהכנסת לא התכוונה לתת לחוק זה את אותו מעמד מרכזי שנתן לו בית-המשפט העליון. כך למשל נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי, שהחזיק בעמדה דומה, אמר כי "המהפכה החוקתית לא הייתה ולא נבראה".[24] אחרים מציינים שההצעה לשריין את החוק נפלה על חודו של קול (ההסתייגות שהסירה את השריון עברה בעקבות הצבעה של 27 בעד ו-26 נגד) או מציינים את קיומן של פסקת ההגבלה ושמירת בדינים בחוק.[25]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ הכנסת פתחה בויכוח על בעיות החוקה, הארץ, 8 בפברואר 1950, המשך
  2. ^ כיום-חוקי יסוד ולא חוקה, דבר, 23 בינואר 1950
  3. ^ נמשך דיון הוועדה בחוק זכויות האדם, דבר, 11 במאי 1971
  4. ^ חוק זכויות האדם והאזרח אושר בקריאה ראשונה, דבר, 13 באוגוסט 1974
  5. ^ ברוך המאירי, הממשלה אישרה טיוטת "חוק יסוד:זכיוית האדם, מעריב, 10 באפריל 1989
  6. ^ מנחם רהט, מגעים להקמת חזית חרדית שתתמוך בממשלת מערך, מעריב, 17 בנובמבר 1989
  7. ^ דברי הכנסת, הישיבה ה-185 של הכנסת ה-12, 11 ביוני 1990, באתר הכנסת
  8. ^ נספחות לדברי הכנסת, הישיבה ה-185 של הכנסת ה-12, 11 ביוני 1990, ד. הסכמים קואליציוניים, באתר הכנסת
  9. ^ 1 2 פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מתאריך 01.07.1991
  10. ^ 1 2 פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מ-15 ביולי 1991
  11. ^ פרוטוקול ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט מ-25 בפברואר 1992
  12. ^ 1 2 1992 - המהפכה החוקתית, באתר GOV.IL
  13. ^ פרוטוקול הכנסת, 17 במרס 1992
  14. ^ 1 2 3 4 מקור, באתר הכנסת
  15. ^ עמ' 3788
  16. ^ נוסח הצעת החוק מתוך רשומות הכנסת
  17. ^ יהודית קרפ, "חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - ביוגרפיה של מאבקי כח - הערה 78.
  18. ^ עמית סגל, לאור הדיון הער והמבורך על חוק הלאום ה״ימני״, מאלף לראות איפה בהארץ שובצה הידיעה על חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בעמוד 8, ליד מודעות האבל, באתר @amit_segal, ‏2018T1:41
  19. ^ פרוטוקול הישיבה השלוש–מאות–ותשעים–ושמונה של הכנסת השתים–עשרה, יום שלישי, י"ב באדר ב' התשנ"ב (17 במרס 1992), באתר הכנסת
  20. ^ בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואחרים נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב-9 ביוני 2005
  21. ^ החלטות ועידת הליכוד בעניין חוק וממשל, מאי 1993
  22. ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב, הוצאת ידיעות ספרים, עמ' 81
  23. ^ חיים רמון, חקיקת שולל – הסיפור האמיתי מאחורי חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, באתר "דיומא", 1 במרץ 2023
  24. ^ להיות אזרחים בישראל, משרד החינוך, 2001, עמ' 259
  25. ^ אברהם בלוך, ‏המשפטן הבכיר: כך הכירה הכנסת בסמכות בג"ץ לפסול חוקים, באתר "סרוגים", 19 בנובמבר 2022


ישראלישראל חוקי־יסוד
חוקי־יסוד משוריינים הממשלה • חופש העיסוק • ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי • משאל עם
חוקי־יסוד משוריינים־חלקית הכנסת • משק המדינה • מקרקעי ישראל • ירושלים בירת ישראל
חוקי־יסוד לא־משוריינים נשיא המדינה • הצבא • השפיטה • מבקר המדינה • כבוד האדם וחירותו
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חוק_יסוד:_כבוד_האדם_וחירותו&oldid=39456136"