חדוה ואני
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אהרן מגד |
| שפת המקור | עברית |
| הוצאה | |
| הוצאה | הקיבוץ המאוחד |
| תאריך הוצאה | 1953 |
| מספר עמודים | 358 |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001817745, 001317396, 001312683, 001817746, 001980077, 002593571, 001283697 |
חדוה ואני: ופרשת קורותינו בעיר תל-אביב הוא ספרו השני של אהרן מגד, שפורסם בשנת תשי"ד–1953 בהוצאת הקיבוץ המאוחד (ספרית ילקוט) וועדת התרבות של מועצת פועלי חיפה. הספר זיכה את מגד בפרס אוסישקין.
העלילה סטירית ומתארת זוג, חדוה ושלומיק, אשר עובר מן הקיבוץ לעיר. בעלילה, מגד מקביל בין חיי הקיבוץ האידיאליסטיים והשקטים לבין העיר, המוצגת כמסואבת. חדוה מוצגת כבעלת מוטיבציה רבה מאוד להצליח בעיר, בכל מחיר, בעוד ששלומיק מעוניין לשוב לקיבוץ (אליו הזוג שב). בראיון שהעניק מגד בספטמבר 2008 למוסף "שבעה לילות" של ידיעות אחרונות אמר מגד כי הוא מתחרט על כתיבת "חדוה ואני":
יש ספרים שאני מתחרט שכתבתי. למשל 'חדוה ואני', למרות שהוא הצליח מאוד והפך למחזה ולסדרת טלוויזיה. השפה הזאת שבה הוא נכתב, זה יותר מדי. קצת שלום עליכם, קצת מנדלי מוכר ספרים, קצת הזז ואחרים – זה לא בדיוק אני
— [1]
עיבודו הנודע ביותר של הספר הוא לסדרת הטלוויזיה החלוצית "חדווה ושלומיק" ב-1971. השינויים הרבים שנעשו לסיפור הבסיס הובילו את מגד לבקש לשנות את שם הסדרה. הספר אף עובד למחזה (אשר הוצג בתיאטרון הבימה ב-1954, בבימוי ישראל בקר). במאמר "דמות האישה במחזות ישראלים" מנתחים משה צימרמן ואורית מס את אופן הצגת הנשים במחזה:
חדווה היא האנוכיות בהתגלמותה, ההפך הגמור משלומיק, הקיבוצניק הטיפוסי, זה שחושב תמיד על טובת הכלל ורואה בחברה העירונית רק את המסואב. שלומיק נגרר לעיר אחרי חדווה, ושם היא השלטת. רק לקראת סוף המחזה רואים מי הוא הגבר. {[...]} בסופו של המחזה היא מטיחה בשלומיק דברים, שבהקשר אחר היו יכולים להישמע פחות קטנוניים: "האם חטא כל-כך גדול הוא לרצות ליהנות קצת מהחיים ומן הדברים הפעוטים? כן, כלום לא אהבת בעיר הזאת, לא את הבית ולא את הרחוב, לא את החול ולא את החג...". היא אינה מעלה, את הטענה העיקרית כלפיו, מדוע הוא לא נתן להם כל הזדמנות לבנות לעצמם חיים חדשים בעיר. הדברים בכלל אינם באים לכדי דיון.
— [2]
בראיון מינואר 1958 סיפר מגד על כתיבת "חדוה לבדה", מעין חלק שני ל"חדוה ואני". כתב היד מכיל 157 עמודים. מגד הגדיר אותו "ניסיון שנכשל לכתוב המשך לחדוה ואני"[3][4].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יוני ליבנה, רוח ימים, באתר ynet, 9 בספטמבר 2008
- ^ משה צימרמן ואורית מס, "דמות האישה במחזות ישראלים", נגה, חורף 1987, גיליון 13
- ^
אילן ברקוביץ', חדוה הצליפה בו סטירת לחי ועלתה במרוצה במדרגות, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2024
- ^ אהרן מגד, חדוה לבדה, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2024
