חבורת הדרום
חבורת הדרום הייתה אחת מהתארגנויות-העבודה שהוקמו בשנות ה-20 של המאה ה-20 (תקופת העלייה הרביעית) לעזור לעולים שרצו להשתלב בעבודה החקלאית בארץ ישראל. החבורות התמקמו לצד המושבות שבהן חיפשו העולים עבודה. ההתארגנויות נתמכו על ידי ארגוני העבודה הציוניים.
מבוא
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חבורת הדרום הייתה הגדולה בין חבורות העבודה. בסיסה היה ברחובות, והיו לה סניפים בנס-ציונה, רחובות, וגדרה. היו בה כמאתים וחמישים חברים. בסיסה היה ברחובות, והיו לה סניפים גדרה ובנס ציונה.[1] ציטוט מאריה חשביה" ""חבורת הדרום" הייתה הגדול בחבורות הללו, והיו בה כמאתיים וחמישים חברים. מרכזה היה ברחובות, והיו לה סניפים בגדרה ובנס ציונה, שמספר הפועל בה גדול מארבעים ושלושה למאה ויותר. במחנה החבורה עמדו צריפים ובהם חדר אוכל, חדר תרבות, חדר חולים ומשרד, וכן אוהלים למגורים. מפאת המחסור בעבודה שררו במחנה דרך קבע מחסור ומצוקה. חברי החבורה עסקו בחפירת בארות, בנטיעה, בזיבול פרדסים ובבניית בתים בכפר אהרון וברחוב הרצל (בנס ציונה)."
תנאי החיים בחבורת הדרום
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי עדותה של רבקה גובר, חבורת הפועלים שוכנה במאהל שהיה מחוץ למושבה. צריפים שימשו כחדר אוכל, חדר תרבות, חדר חולים, ומשרד. חיי הפועלים התנהלו באופן עצמאי ושיתופי, והבישול הקומונלי נוהל בתורנות. תנאי החיים היו קשים, גם בגלל התנאים בשטח: חרקים היו מציקים לדרים באוהלים, ומחלות פרצו בין הפועלים, כמו קדחת הפופטאצ'י, על פי עדותה של גובר (גובר עמ' 114), וגם בגלל העוני שנבע מהמחסור בעבודה. הפועלים השתדלו לקיים חיי תרבות כמו ללמוד את השפה העברית, או לחגוג ערבי שבתות בסעודה, שירים, וריקודים. הלהט האידאולוגי עזר להם לשרוד בתנאים הקשים.[2] חיים ארלוזורוב מזכיר לטובה את לילות השבת בחבורת הדרום במכתבו אל אחותו ליזי.[3] רבקה גובר, "אם הבנים", חיה במשך תקופה מסוימת בחבורת הדרום, והנה תיאורה את ערבי השבתות ב"חבורה":
היו מצליחים איך שהוא לתת פעם בשבוע לכל החברים ארוחה חגיגית, "כמו מבשר". האקונומית של החבורה היתה משכימה לפתחו של האיטליז ומתחננת אל הקצב, שיתן לה בהקפה חצי ריאה ווכמה מטרים של מעיים. הקצב פיקפק לתת לה, כי מצב העבודה העברית היה בכל רע. אם הצליחה האקונומית לקסום לקצת ולשכנעו, היתה חוגגת את נצחונה וסוחבת למטבח את שיירי הבשר שהשיגה. מהם היתה מבשלת "ארוחה כיד המלך". אבל אם ההצלחה לא האירה לה פנים, גם אז לא השבית הדבר את שמחת הנעורים, את השירה ואת הריקודים עד אור הבוקר, אשר ההרגיזו והקניטו את איכרי הסביבה, בעיקר, כיוון שלא היו מ שתפים בהילולה לא אותם ולא את בניהם. (גובר, מורשה להנחיל, עמ' 122-3)
היחסים בין אנשי החבורה לאיכרי המושבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]חיי הפועלים התנהלו בניתוק מחיי האיכרים במושבות אליהן סופחו. היה פער בין האינטרסים של האיכרים, שלא היססו להעסיק פועלים ערבים בגלל היותם זולים יותר ומיומנים יותר בעבודת האדמה, לבין הפועלים שדרשו מחיר גבוה יותר בגלל היותם חסרי תשתית תומכת. כנגד טענת האיכרים שהעסקת פועלים יהודים פוגעת בריווחיות, טענו האחרונים שהפועל העברי הוא בעל מוטיווציה ונאמות גבוהה יותר. מעבר לזה היה גם פער אידאולוגיה בין שתי הקבוצות, כאשר קבוצות הפועלים העולים היו חדורי אידאולוגיה סוציאליסטית של תיקון ושיפור עולם מעבר למטרה הקרובה יותר של עבודת האדמה. הנה עדותה של רבקה גובר על הניתוק בין חיי הפועלים התנהלו בניתוק מחיי האיכרים:
ציבור האיכרים כלל לא התערבב עם פועלי רחובות, כשמן עם מיים. איני זוכרת אפילו "נשואי-תערובת" בין איכרים לפועלים. אשמים היו לא האיכרים, אשר דווקא חיפשו קירבה כלשהי. היוהרה הסוציאליסטית והקנאות המפלגתית החזיקו את ציבור הפועלים מלוכד והפיחו בו רוח של התנגדות ל"בועזים". היתה זו תקופה של חוסר עבודה. שאלת העבודה עילה על ראש כל דאגותינו. איך אפשר היה באמת להתחבר עם אנשים, שחצרותיהם מלאות ערבים, אשר עבודתם זולה יותר? איזו אחווה יכולה להיות בין המתפרנסים מיגיע כפיהם לבין האיכרים השבעים, הממאנים לקיים את הכתוב: "וחי אחיך עמך?" (גובר עמ' 121-2)
במקומות אחרים, כפי שמסופר למשל בעדותה של חנה סברדלוב מהקבוצה בגדרה, התחברו נשות החבורה עם בחורי המושבה ונישאו להם. הן נחשבו "בוגדות" בעיני בחורי החבורה.[4]
סופה של חבורת הדרום
[עריכת קוד מקור | עריכה]חבורת הדרום התפרקה ב-1927 אחרי תקופת הקטיף. הרקע לכך היה המשבר הכלכלי שפקד את הארץ באותה שנה. רוב אנשי החבורה עזבו את המושבות בהן שהו, חלקם אפילו עזבו את הארץ, ואחדים התגבשו לקבוצות שיצאו להתיישבות במשקים קיבוציים קיימים, או יצרו גרעיני התיישבות משל עצמם (כמו למשל כפר ביל"ו, או קבוצת גבע) כל זאת בסיוע המרכז החקלאי. במושבה נס ציונה, הפך אחד מצריפי החבורה לצריף מועצת הפועלים, שהוא אחד ממבני ההסתדרות במושבה. איש החבורה יהודה הוכמן מונה למרכז לשכת העבודה במושבה. אחדים מאנשי החבורה בנס ציונה רכשו קרקעות במושבה והקימו את שכונת הפועלים "מעבר לכביש".[5]
אנשים שהשתייכו לחבורות הדרום
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מאיר אבן-טוב[6]
- אליהו אילת[7]
- מאיר ארגוב[8]
- יוסף ברש[9]
- מרדכי גובר
- רבקה גובר (אם הבנים)
- מרים הנקין (נרודנסקי)[10]
- יצחק אלחנן חסקין
- זלמן יואלי
- אליעזר מילרוד
- רבקה מץ[11]
- יצחק קבצן
- צבי קבצן[12]
- חנה סברדלוב[13]
- מרדכי שמחוני[14]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חיים גבתי, "100 שנות התיישבות: תולדות ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל [כרך א]" בפרויקט בן-יהודה
- זוג צעיר בן העליה הרביעית מפלס לו דרך 11, באתר "גולה ותקומה"
- על חבורת הדרום בגדרה, בלוג של נעה שרמן גולדפינגר.
- בני חבורת הדרום בטיול קיץ (בלוג של הארכיון הציוני).
- צילום של חבורת הדרום 25.5.1926 על ידי ישראל (אולנשטיין) אליצור.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אריה חשביה, נס-ציונה: עיר עם לב של מושבה, 1883-2003, עמ' 103.
- ^ רבקה גובר, מורשה להנחיל, עמ' 114–130, אריה חשביה, נס-ציונה: עיר עם לב של מושבה, 1883-2003, עמ' 103-105.
- ^ מכתביו של ארלוזורוב בפרויקט בן יהודה.
- ^ נעה שרמן גולדפינגר, "הם רקדו ועבדו: חבורת הדרום בגדרה", באתר "חכמת הארץ".
- ^ אריה חשביה, נס-ציונה: עיר עם לב של מושבה, 1883-2003, עמ' 114.
- ^ הארכיון הציוני המרכזי, תיק מס' 20240407_084848
- ^ חגי אשד, מוסד של איש אחד: ראובן שילוח, חלק א: בכוחו של המשולש, פרק ראשון: "שייך" ו"לא שייך"; רבקה גובר, מורשה להנחיל, עמ' 107, 115.
- ^ רבקה גובר, מורשה להנחיל, עמ' 123.
- ^ רבקה גובר, מורשה להנחיל, עמ' 123.
- ^ נעה שרמן גולדפינגר, "הם רקדו ועבדו: חבורת הדרום בגדרה", באתר "חכמת הארץ".
- ^ רבקה גובר, מורשה להנחיל, עמ' 125-126. ראו תמונתה כאן.
- ^ ראו תמונתו כאן.
- ^ נעה שרמן גולדפינגר, "הם רקדו ועבדו: חבורת הדרום בגדרה", באתר "חכמת הארץ".
- ^ אביו של האלוף אסף שמחוני. מרדכי שמחוני חי בחבורת הדרום במשך השנתיים בהן חי בנפרד מאשתו אחרי שהזוג עזב את נהלל (עמוס כרמל, אלוף הניצחון - אסף שמחוני, חלק ראשון, פרק ראשון: אביב נעורים: שורשים ברוסיה החדשה).