לדלג לתוכן

זריזות ידיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קלפן המשתמש בזריזות ידיים כדי לזכות במשחק קלפים מתוך "המרמים במשחק הקלפים" של קאראווג'ו.

זריזות ידיים (מכונה באנגלית: Sleight of hand ולעיתים גם: prestidigitation, legerdemain) הן כינוי למיומנויות מוטוריות עדינות, המשמשות אמני במה בתחומים שונים כדי לבדר את הקהל ולייצר מניפולציות מסוגים שונים. מיומנות זו קשורה קשר לקסמי תקריב, קסמי קלפים, גנבה וכייסות.

בגלל השימוש האינטנסיבי במיומנות זו בקרב קוסמים, זריזות ידיים נחשבת בטעות לענף בתחום הקסמים. אך למעשה, היא ז'אנר בידור נפרד, וישנם אמני במה שונים, שאינם קוסמים העושים בה שימוש.

בין חלוצי זריזות הידיים המפורסמים: דן ודייב (אנ'), ריקי ג'יי (אנ'), דייוויד קופרפילד, יאן פריש (אנ'), נורברט פרה (אנ'), דאי ורנון (אנ'), קרדיני וטוני סלידיני.

אטימולוגיה והיסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח באנגלית לזריזות ידיים הוא sleight, שמשמעותו "שימוש בערמומיות או בערמומיות, במיוחד כדי להונות". מקור מונח זה הוא בנורדית העתיקה. הביטוי "sleight of hand" פירושו "אצבעות מהירות" או "אצבעות טריקסטר". מילים נרדפות נפוצות בלטינית ובצרפתית כוללות את השימוש במילים: prestidigitation ו-legerdemain בהתאמה. סנקה, פילוסוף מתקופת הכסף של הספרות הלטינית, השווה במפורש טכניקות רטוריות וטכניקות אשלייתיות.[1]

הקשר לקסמי תקריב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זריזות ידיים משמשת בעת ביצוע קסמי תקריב, ביצוע קסמים כאשר קהל הצופים נמצא קרוב מאוד לקוסם בעת ביצוע האשליה - לרוב, במרחק של 3–4 מטרים. לרוב, המרחק הקטן שישנו בין הקוסם לבין הקהל מונע ממנו תאוריות לגבי אנשים שתולים בקהל. קסמים מסוג זה עושים שימוש בחפצים יומיומיים כמו קלפים, מטבעות, ניירות, כוסות וכדומה. ביצוע מוצלח של זריזות ידיים גורם להתרחשות להיראות טבעית ונטולת שינויים מיוחדים. בנוסף למיומנות המוטורית הנדרשת לביצוע תרגילי זריזות ידיים, בקסמי תקריב נדרשת גם מיומנות פסיכולוגית, תזמון נכון וכוריאוגרפיית גוף שתאפשר ביצוע מוצלח של הקסם.

קשר עם קסמי במה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש בטכניקות זריזות ידיים במהלך מופעי קסם על במה נדירה יחסית, מכיוון שרוב אירועי הקסם והפעלולים מתבצעים עם חפצים הנראים לקהל גדול בהרבה, אך, לעיתים נדירות בכל זאת נעשה שימוש בטכניקות אלו על ידי אמני במה.[2] קסמי הבמה הנפוצים ביותר בהם נעשה שימוש בזריזות ידיים הם קסמים המבוצעים עם חבלים או עם קלפים. לרוב נבחר משתתף אקראי מהקהל אשר מוזמן לבמה כדי לצפות בקסם מקרוב ולעיתים מוקרן בצידי האולם צילום תקריב של הקסם המצולם בזמן אמת על ידי מצלמה על הבמה.

הקשר לרמאות קלפים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שזריזות ידיים משמשת בעיקר למטרות בידור, זוהי טכניקה בה נעשה שימוש לרמאות בבתי קזינו ומתקני הימורים ברחבי העולם.[3] שיטות נפוצות לרמאות מקצועית במשחקי קלפים באמצעות זריזות ידיים כוללות: palming, switching, denching and וגנבת קלפים מהשולחן.[3] טכניקות כאלה כוללות תנועות ידיים מטעות באופן קיצוני ודורשות שנים של תרגול.[3] מסיבות אלה המונח "זריזות ידיים" טומן בחובו אסוציאציות שליליות של חוסר יושר ורמאות באולמות הימורים רבים, וקוסמים רבים המוכרים ברחבי העולם מורחקים בפומבי מבתי קזינו, כך למשל המנטליסט והקוסם הבריטי דרן בראון, שמורחק מכל בתי הקזינו בבריטניה.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Henry, Hay (1975). Cyclopedia of Magic. Dover Publications. ISBN 978-0-486-21808-3.
  • Hugard, Jean; Braué, Frederick, eds. (2012). The Royal Road to Card Magic. Courier Corporation. ISBN 978-0486156682.
  • Jones, Jessica (2007). The Art of Cheating: A Nasty Little Book for Tricky Little Schemers and Their Helpless Victims. Simon and Schuster. ISBN 978-1416571384.
  • Jay, Joshua (2008). Magic: The Complete Course. Workman Publishing. ISBN 978-0761159681.
  • Longe, Robert (2003). Clever Close-up Magic. Sterling Publishing Company. ISBN 978-1402700279.
  • Ostovich, Helen; Hopkins, Lisa, eds. (2014). Magical Transformations on the Early Modern English Stage. Ashgate Publishing. ISBN 978-1472432865.
  • Scarne, John (2003). Scarne's Magic Tricks. Courier Corporation. ISBN 978-0486427799.
  • Tarr, William (1976). Now You See It, Now You Don't! Lessons in Sleight of Hand. Vintage Books. ISBN 0-394-72202-7.
  • Whaley, Barton; Bell, John, eds. (1991). Cheating and Deception. Transaction Publishers. ISBN 978-1412819435.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Whaley & Bell 1991, p. 314.
  2. ^ Ostovich & Hopkins 2014, pp. 114–116.
  3. ^ 1 2 3 Jones 2007, pp. 54–55.