זיגפריד יגנדורף

גירוש היהודים לטרנסניסטריה מעבר לנהר הדנייסטר

זיגפריד שמעון יגנדורף (Siegfried Jagendorf, ‏1 באוגוסט 1885, צוויניאצ'ה (Zvineace עיירה בצפון בוקובינה כיום Swenjatschyn באוקראינה) – 5 בספטמבר 1970, סאן סיטי בדרום קליפורניה (כיום שכונה בעיר מניפה ) היה מהנדס מכונות וחשמל יהודי-רומני, אשר בשנים 1941–1944 דאג להעסקתם של יהודים מגורשים במפעלי חשמל ויציקה ששיקם והקים במוגילב שהייתה חלק מטרנסניסטריה אליה גורשו יהודי בוקובינה ובסרביה כחלק משואת יהודי רומניה תחת השלטון הרומני הפשיסטי ובכך ובכך מילט אותם מעבודות כפייה ו"פינויים" (גירוש לתוך טרנסניסטריה לאזורים בהם הרעב והמחלות גרמו לסבל רב ולתמותה נרחבת) ותרם להצלת כ-10,000 יהודים ממוות.

מוצא, השכלה ומשפחה

שמעון יגנדורף נולד בשם שמיאל (סמי Shmiel) והיה בנם היחיד של אברהם יגנדורף ואשתו חנה באסי יגנדורף, לבית אופנברגר. הוא גדל בסביבה יהודית אורתודוקסית. אביו ניהל טחנת מים ומשפחתו השתייכה למעמד ביניים נמוך.

לאחר מספר שנים בהן התחנך במסגרת חינוך דתי מסורתי, למד יגנדורף בבית ספר תיכון במשך ארבע שנים. לאחר מכן השלים הכשרה בן שלוש שנים בהנדסת מכונות במכללה הטכנית והמסחרית של וינה. במסגרת לימודיו, התמחה יגנדורף גם בהנדסה עם התמקדות בייצור כלים. בשנותיו בווינה היה חבר בארגון סטודנטים ציוני. את לימודיו סיים ב-31 במאי 1907 עם דיפלומה בהנדסת חשמל והנדסת מכונות.

ב-9 במאי 1909, התחתן יגנדורף, שבחר בשם הפרטי זיגפריד, עם הינדה (לימים הילדה) פלר, בתו של הבעלים של מפעל לעיבוד דגים ברדאוץ, בוקובינה. לזוג נולדו שתי בנות שגודלו בחינוך חילוני.

קריירה עד 1938

במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת יגנדורף כקצין בדרגת סגן בצבא הקיסרות האוסטרו הונגרית. בין היתר הוביל בנייה של גדר חשמלית שאבטחה קטע מהגבול בין מחוז בוקובינה שהיה חלק מהקיסרות האוסטרו הונגרית לבין רוסיה.

לאחר המלחמה הפך יגנדורף לעובד של סימנס-שוקרט-וורקה ׁ(Siemens Shukert) בווינה. בשנת 1922 החל לשמש במסגרת עבודתו בסימנס בתפקיד מנהל סניף המכירות ושירות הלקוחות בצ'רנוביץ בירת בוקובינה שב 1919 לאחר התפרקות הקיסרות הועברה לשליטת רומניה. יגנדורף, שחי עם משפחתו באורח חיים מהמעמד הבינוני-גבוה, קיבל בהמשך אזרחות רומנית.

משנת 1923 עבד יגנדורף במשך ארבע שנים כמנהל כללי של פורסטה, החברה לתעשיית העץ בבוקובינה. לאחר מכן הפך לעצמאי, תחילה עסק במפעל ללבני פחם בווינה, לאחר מכן במפעל רדיו בצ'רנוביץ. שני המיזמים לא צלחו.

מ-1938 ועד הגירוש לטרנסניסטריה

ב-1938, לאחר ה"אנשלוס של אוסטריה", נמלטו הזוג יגנדורף מווינה לרומניה, לעיר רדאוץ אשר בבוקובינה. בנותיו היגרו לארצות הברית עם בעליהן ב-1938 וב-1939, בהתאמה. ניסיונותיהם של הזוג להגר בעקבות בנותיהם לארצות הברית נכשלו.

ב-12 באוקטובר 1941 גורשו בני הזוג יגנדורף, יחד עם כמעט כל האוכלוסייה היהודית ברדאוץ, בקרונות בקר לטרנסניסטריה, אזור שנכבש על ידי גרמניה ורומניה בתחילת החזית המזרחית שפתחה גרמניה מול ברית המועצות. המשטר הפשיסטי והאנטישמי של הרודן הרומני יון אנטונסקו החליט בעבר "לנקות" את בוקובינה, בסרביה ודורוהוי מיהודים באמצעות גירוש לטרנסניסטריה ומניעה של מזון, מים, מחסה, דלק, ביגוד, סבון ותרופות.

עוד לפני הגירוש הצליח יגנדורף להיות אחד מראשי הקהילה היהודית של רדאוץ, תוך שהפגין שוב ושוב מיומנות בהתנהלות מול השלטונות הרומניים כדי להגן על האינטרסים היהודיים.

הצלת יהודים בטרנסניסטריה

הזוג יגנדורף הגיעו יחד עם שאר המגורשים מעירם למוגילב-פודולסקי שהיא העיר הממוקמת לאחר מעבר הדנייסטר בעיירה אטאקי. הטרנספורטים הראשונים של יהודי מחוזות סוצ'אבה וקמפולונג לאחר השלמת הכיבוש הגרמני והעברת חבל ארץ זה לשליטת הרומנים הגיעו מעט קודם לכן וחלקם הועברו מייד לכפרי המחוז. מיד לאחריהם הגיעו גם היהודים המגורשים מרדאוץ, דורוהוי וצ'רנוביץ.

הגיטו בעיר מוגילב (כתחליף לגירוש לתוך טרנסניסטריה) נוצר כמעט בדרך מקרה כאשר יגנדורף נקרא לשלטונות ושם נדרש ושכנע אותם ביכולתו להרכיב קבוצת מומחים לתיקון והפעלה של תחנת החשמל. יחד עם חמישה מהנדסים וקומץ בעלי מקצוע מיומנים בנושאים טכניים שונים חשמלאים, נגרים, צבעים, מכונאים ועוד עלה בידו להשיב את זרם החשמל לעיר בתוך פחות משבועיים.

לפי זכרונותיו של יגנדורף: הוא הציג בפני המפקד הרומני רשימה של למעלה ממאה מומחים ופועלים יהודים ודאג לכך שגם בני משפחתם של העובדים היהודים שנשכרו יובאו בחשבון ויקבלו זכויות תושבות בעיר. לאחר שבועיים הסתיימו עבודות התיקון של תחנת הכוח ההרוסה ושוב היה לעיר אור וחשמל. לאחר מכן הזמינו הרומנים את יגנדורף לתקן מבני מינהל עבור המחוז והמשטרה והנפיקו מאות אישורי עבודה ושהייה נוספים עבור המגורשים. באמצע נובמבר 1941 בוטל לחלוטין מעמדה של מוגילב כעיר סגורה ליהודים (המשמעות מניעת גירוש יהודים מהעיר הקרובה לדנייסטר אל תוך טרנסניסטריה לאזורים קשים יותר להישרדותׂׂ). עשרת אלפים יהודים מועסקים בייצור.

לחברי קבוצת המומחים הוצאו מייד אישורים להישאר בעיר. בהמשך כבר בנובמבר 1941 נדרש יגנדורף לקבץ קבוצות נוספות להפעלת בית החרושת לכלים ובית היציקה המקומי (ה-טורנטוריה) שנמסרו להשגחתו. תוך חודשים ספורים הוא ואנשיו בנו את המפעל מחדש ובו נוסף לבית היציקה גם מחלקות לעיבוד שבבי כלי עבודה, מכבשים וחישול. באביב 1942 הופעלו גם מוסך ונגרייה. מגורשים במספר גדל והולך מצאו עבודה במחלקות השונות של המפעל ואליהם צורפו גם מתלמדים צעירים. המקום הפך למפעל רשמי תחת השם Turnatoria Din Moghilev - בית היציקה ממוגילב. המפעל נוהל על ידי יהודים מגורשים וכעבור זמן נוספו אל העובדים גם יהודים מקומיים ותושבים אוקראינים שעבדו שם קודם לכן בזמן השלטון הסובייטי.

המפעל ייצר בעיקר חלקי חילוף לציוד החקלאי והמכני של הקולחוזים שאותם הפעילו הרומנים כיחידת ייצור. עבודות ושירותים בוצעו גם עבור שלטונות רומניה אבל לא כללו ציוד לחימה. לפי ספר זכרונותיו של יגנדורף צצו ועלו תירוצים שונים כגון היעדר חומרי גלם, פגמים במכונות, חוסר ניסיון וכך הטורנטוריה לא ייצרה אף פריט שיהיה שימושי בקרבות. העבודה הבטיחה את קיום אוכלוסיית אוקראינה הכבושה ותודות לה גם העובדים ומשפחותיהם ויהודים נוספים נותרו בחיים.

בשלב הראשון הוצאו 500 אישורים מטעם מושל המחוז למועסקים בשלושת המפעלים הללו. כש-500 משפחותיהם היוו את גרעין הגיטו שלימים מנתה אוכלוסייתו 40 אלף מגורשים. תוך 12 יום מחלוקת האישורים הופעל מטבח שסיפק אוכל למועסקים. המטבח הלך והשתכלל ובשיא התפתחותו סיפק 27 אלף ארוחות ביום למגורשים במוגילב. בהמשך לקראת מרץ 1944, עבדו בטורנטוריה בבתי המלאכה, המחסנים והמטבח קרוב לאלף עובדים כך התאפשרה הצלה של אלפי בני משפחותיהם, מעשית התאפשר לכל עובד לייצג משפחה של עשר עד שתים עשר נפשות.

העבודה במפעלים איפשרה קיום הן לעובדים והן למשפחותיהם, כבר בשנה הראשונה הלך וגדל מספר העובדים בבית היציקה לעובדים ניתנה מנת מרק יומית שלפעמים כללה גם חתיכת בשר ופרוסת לחם וגם הקצבת מרק ולחם לכל המשפחה. העובדים ענדו סרט ועליו השם והסמל "טורנטוריה" והתעודה שקיבלו העובדים הגנה עליהם ועל משפחותיהם מפני התנכלויות ומפני שילוח הלאה לתוך טרנסניסטריה שם התנאים היו קשים יותר.

בשנתו הראשונה של הגיטו, שררו בו תנאי חיים קשים ביותר כתוצאה מרעב, קרה, צפיפות נוראה, תנאי תברואה קשים ומגפת טיפוס הבהרות. עם זאת, תודות להתארגנות המהירה של הגיטו שמנעה הצעדה של שתי רבבות מגורשים במזג אוויר חורפי לפנים טרנסניסטריה, ניצלו אלפים ממוות. התמותה בגיטו הייתה גבוהה אך במהלך קיומו לא פחת מספר המגורשים בו מארבע רבבות בשל ההתגנבות והנהירה אליו מכל גיטאות החבל.

המגורשים החלו להתארגן כבר בחודש הראשון לגירוש. ההתארגנות הראשונה של הקמת מטבח ליוצאי קהילת קמפולונג הייתה של ד"ר יונס קסלר ד"ר למשפטים עו"ד וסוציאליסט מוטרה דורניי. ד"ר קסלר פנה ליגנדורף בהצעה להקמת ועד (קומיטט) שיטפל בכל ענייניהם תוך תיאום עם קבוצות המגורשים בכל המחוז. במקביל הוצא ב-11 בנובמבר 1941, צו מטעם מושל טרנסניסטריה בשמו של אנטונסקו, להסדרת מעמדם ואופן התארגנותם של היהודים בטרנסניסטריה בו הורה למנות ראשי מושבות שייעזרו במנהיגי קבוצות שבאחריותם נוכחות היהודים במושבת הגירוש והנחה לגבי עבודות בשכר זעום של מי שמסוגל לכך כפועל פשוט, בעל מקצוע או מומחה. הוועד הכללי במוגילב הוקם ב-21 בנובמבר 1941 ויגנדורף מונה לתפקיד יו"ר הוועד והועדה הכלכלית

סיפורם הנורא של היהודים בטרנסניסטריה היה קשה ובמרבית המחנות בטרנסניסטריה שאליהם הובאו היהודים, השתמשו הנאצים והרומנים בעלי בריתם באותן שיטות ובאותה אכזריות סדיסטית במטרה למחוק ללא יוצא מן הכלל את כל מה שהיה יהודי. על הגיטאות במוגילב ובסביבתה ניתן לומר שהיו חריגים. מרבית מבין כ-100 אלף המגורשים במחנות אלו (היו כ-60 גטאות) שרדו את האסון. הצלה זו כונתה "פלא מוגילב" (כינוי שניתן בספר מ-1947 Cartea Neagră "הספר השחור" של ההיסטוריון מתתיאס קארּפ שהיה עוזרו הקרוב ויד ימינו של וילהלם פילדרמן, יושב ראש איגוד הקהילות היהודיות ברומניה בתקופת המלחמה). אולם זאת הייתה תוצאה של סדרה של התרחשויות מקריות. המטה של השלטונות הרומניים והגרמנים היה בעיר. במצבי חירום יכול היה הוועד המרכזי היהודי לקבל גישה לפקידים שנתנו את הפקודות ובאמצעות התערבות מיומנת למנוע סבל רב. הרצון המקורי של שלטון הרומני היה לא לאפשר ליהודים להישאר בעיר, אך לאחר שנה ממועד הגירוש היו יותר מ-20,000 שנהנו מביטחון יחסי. הופעתו של המהנדס שמעון יגנדורף הייתה אחד מצירופי המקרים שהביאו ל"פלא" כאשר הצליח וקיבל אישור להפעיל את בית היציקה "Turnatoria" בו מצאו מספר רב של מגורשים עבודה והגנה מפני רדיפות.

התקופה שלאחר המלחמה

לאחר שתבוסתם של הנאצים במלחמה הפכה להיות צפויה וכשאנטונסקו חיפש שיתוף פעולה עם בעלות הברית, הצליח פילדרמן, להשיג את החזרתם לרומניה ב-7 במרץ 1944 של יגנדורף ושל כמה מעובדיו החשובים ביותר, זמן קצר לפני שחרור טרנסניסטריה על ידי הצבא האדום. בני הזוג יגנדורף הגיעו לבוקרשט דרך צ'רנוביץ, רדאוץ ובוטושאני.

בסוף אוגוסט 1946 עזבו בני הזוג יגנדורף את רומניה במטרה להגר לארצות הברית, אליה הגיעו ב-23 בדצמבר 1946. במטענו לקח איתו את תיקי הוועד היהודי ובית היציקה במוגילב שחילץ ממוגילב עם חזרתו לבוקרשט. יגנדורף שקל להגיש תביעות פיצויים נגד גרמניה בהתבסס על תיק זה. ב-1948 עברו בני הזוג לקליפורניה. יגנדורף מצא עבודה בחברת החשמל פישבך ומור בלוס אנג'לס. שם הגיע לתפקיד של ראש מחלקת החישובים.

זיגפריד יגנדורף מת ב-5 בספטמבר 1970 מאי ספיקת לב בעקבות סרטן.

זכרונותיו של יגנדורף

בשנת 1956 החל לכתוב את זיכרונותיו. לאחר יותר מעשר שנים השלים את כתיבתם והציע למוסד יד ושם בירושלים את ארכיון הוועד היהודי בתנאי שהמוסד יפרסם את זיכרונותיו כפי שנכתבו. עם זאת, האחראים בירושלים התנו את הפרסום בבדיקת הנאמר בזיכרונותיו. מסיבה זו לא בוצע פרסום הזיכרונות באמצעות יד ושם. ארכיון יגנדורף נמסר ליד ושם בידי אלמנתו הילדה וכולל תיקים של "ועד המגורשים" במוגילב ושל הטורנטוריה. זהו ארכיון יחידי של הנהגת גטו בטרנסניסטריה. עותק של הארכיון נמצא במוזיאון ארצות הברית לזכר השואה.

העיתונאי היהודי אמריקני אהרן הירט-מנהיימר ערך ופרסם את ספר הזיכרונות ב-1991 תחת הכותרת מפעל היציקה של יגנדורף: זכרונות מהשואה הרומנית (Jagendorf foundry: Memoir of the Romanian Holocaust 1941–1944) ואף הוסיף הערות מפורטות לכל אחד משבעת פרקי הספר. הספר התפרסם גם ברומנית תחת שם דומה: Minuena De La Moghilev Memorii 1941-1944 בתרגומו של מרצ'ל בינר. תרגום הזיכרונות לגרמנית פורסם ב-2009.

ברשימותיו דיבר יגנדורף על ניסיונו להפוך את העובדים במפעל לבלתי ניתנים להחלפה באמצעות עבודה קשה, יעילות, פרודוקטיביות מרבית ורוח של אלתור תוך מציאת דרך להוכיח את התועלת שלהם. לא רק חזונו של יגנדורף ולא רק התנהגותו הנחרצת והאמיצה, אלא בהחלט גם שרשרת של נסיבות ממוזלות, מקרה מיוחד בתולדות רדיפת היהודים הרומנית, אפשרו לייגנדורף בן החמישים ושש להצליח בשכנוע הגרמנים והרומנים כאחד בסתיו 1941. לדבריו היה נחוש להתנגד. גם המוניטין האישי והאומץ של האיש הזה היו מכריעים ב"פעולת האיזון בין הסתגלות להתנגדות" עוד לפני הגעתו לעיירות שסועות המלחמה אטאקי ומוגילב-פודולסקי היה במעמד של אחראי עיקרי מבין המגורשים מעירו (לפי הירט-מנהיימר). אולם פנייתו למפקד הגרמני במוגילב התבררה כפעולה מסוכנת מאד. יגנדורף לבש מדי קצין רומני, שעדיין היו ברשותו לאחר שחרורו מהשירות הצבאי שנה קודם לכן ושכנראה הצליח להציל במהלך הגירוש. מול הגרמנים התחזה לסגן ראשון רומני במילואים. "אם הוא היה נתפס בשקר, סביר להניח שהוא היה מוצא להורג במקום ". (לפי הירט-מנהיימר). על פי זיכרונותיו, יגנדורף העניק לעצמו לגיטימציה בפני המפקד הגרמני רק במכתב מסימנס-שוקרט-וורקה שבו זוהה כמנהל מכירות לשעבר - ובוודאי נעזר שפתו הגרמנית. הפגישה עם הנציב הרומני של מוגילב, קולונל יון באלאנו, היא אחד האירועים המוצלחים ביותר בסיפור הזה. "נראה", אמר הירט-מנהיימר, "שבאלאנו ויגנדורף שירתו כקצינים בצבא האוסטרו-הונגרי ושמרו על דרגתם לאחר שהפכו לאזרחים רומניים".

מעמדו, השפעתו והמוניטין של יגנדורף היו נתונים לתנודות ולאיומים מתמידים במהלך שלושים החודשים שבהם התקיים גטו מוגילב. נראה כאילו החומה שהפרידה בינו לבין תבוסתו, כישלונו וסופו תמיד הייתה דקיקה. אחראים לכך היו השינויים המתמידים במשקל ובעימותים מצד הצבא הגרמני והמנהל האזרחי הרומני, כמו גם מהלך המלחמה, לא מעט כוחות מנוגדים בדמות השירות החשאי הרומני. אבל גם מתחים וסכסוכים בקהילת המגורשים עצמם היו חלק מחיי היום-יום. הרומנים - בניגוד לגרמנים - פעלו באופן יותר מהוסס בהתנכלויותיהם למגורשים, לעיתים אף עשו מאמצים למצוא דו-קיום נסבל במסגרת משימותיהם הצבאיות והמנהליות כמו גם בחיי היומיום. עם זאת, זה נעשה בעיקר מתוך אינטרס אישי. הרומנים טרפדו תכופות את כוונותיהם ומטרות המלחמה של הגרמנים.

יגנדורף כותב כי המדיניות הרומנית בטרנסניסטריה לא נקטה כיוון אחיד. "גם כאשר הרשות התעשייתית הרומנית הכירה בערך העבודה היהודית המאורגנת, הצבא או השירות החשאי קשרו קשר להשמידנו". בתחילת אוקטובר 1942, הורה השירות החשאי לראש המחוז החדש - קולונל נסטורס לגרש 3,000 יהודים ממוגילב למחנה הריכוז פצ'ורה, מה שאיים להביא למותם. ייגנדורף הזכיר בזכרונותיו את "יחסיו הטובים מאוד עם ראש העיר החדש של מוגילב, קפטן ניקולאי בוטה".

בזכרונותיו תיאר יגנדורף את פגישתו האישית עם מושל טרנסניסטריה, ג'ורגה אלקסיאנו בספטמבר 1942. "להפתעתי", אומר יאגנדורף, "פרופסור ג'ורגה אלקסיאנו נתן לי את ידו ומיד אחר כך גם המפקד הגרמני עשה זאת. [...] בנגרייה [. ..] "המושל שיבח את הישגינו ולחץ את ידי בפעם השנייה". אף על פי כן, מסקנתו מלאת הסרקזם של יגנדורף הייתה: "מוגילב לא היה מיועד לנאיבים".

בחורף 1941/42 נדחקו היהודים בהמוניהם מהמחנות בטרנסניסטריה בחזרה למוגילב. הדבר הוביל לקשיים מול הממשל הרומני, אשר הורה על דיווח של החוזרים למשטרה. השלטון העצמי היהודי סיפק אז ל"בלתי חוקיים" את היתרי השהייה של יהודים שנפטרו. בדצמבר 1941 פרצה מגפת הטיפוס. "מאות יהודים מתו מדי יום מהמחלה המדבקת הזו שהועברה על ידי כינים. היינו צריכים להכפיל את מספר הקברנים. משפחות שלמות נמחקו". בסוף פברואר ותחילת מרץ 1942 היו בעיר כ-15,000 יהודים. באישור הממשל הרומני, יגנדורף הקים יחידת משטרה יהודית ו"משרד לתיאום העבודה היהודית".

במרץ 1942 הוקם מחנה סקזינץ (Skasinetz, קילומטרים ספורים מצפון-מזרח למוגילב). הנציב של מוגילב, קולונל יון באלאנו, ראה במחנה פתרון ארוך טווח לבעיית היהודים המוברחים (שלא חוקית) לעיר ממחנות הגטו בטרנסניסטריה. יגנדורף, לעומת זאת, ניצל את ההזדמנות להקים חווה יהודית בסקזינץ בעזרת מומחים לחקלאות מקרב המגורשים, שיכולה לספק מזון ל-15,000 המגורשים במוגילב. אבל התוכנית נכשלת עם העברתו של באלאנו מתפקידו ויוזמת המושל לגרש לאלתר 4,000 יהודים ממוגילב לסקזינץ, ללא קשר למצב הקטסטרופלי של המחנה באותה עת. "פחדתי", אומר יגנדורף, "שגן האביב שלנו סקזינץ יהפוך לבית קברות". לוועד היהודי בראשות זיגפריד יגנדורף היו סכסוכים עם השלטונות הרומניים, "הרשויות", כפי שהוא מכנה אותם, אך במקביל נאלץ לנטרל את התגובה הפנימית היהודית לתנאים הקשים, לחוסר חופש, דיכוי ואלימות חיצונית. כאשר תחומי האחריות בתוך המחוז הרומני והממשל המקומי, המשטרה והצבא השתנו, היה צורך להתאים מחדש את הכוחות המאוזנים בעמל על בסיס קבוע. תחת יגנדורף "הממשל היהודי קיבל יותר ויותר אופי של מדינה אוטונומית עם מחלקת כספים ומרכז אגרות, משטרה יהודית, מערכת משפט, שירות רפואי, מחלקות לסטטיסטיקה, יצירת מקומות עבודה ושירות הלוויה".

"עד סוף קיץ 1942 פעלה הטורנטוריה במלואה והחיתה את כלכלת האזור. ייצרנו ציוד חקלאי ושלל חלקי חילוף שנעשו נדירים ומילאו את המחסן שלנו. [...] ככל שהביקוש למוצרינו גדל, הרחבנו את המחלקות ובכך את יכולתנו לייצור אביזרים בהתאמה אישית. הזמנות הגיעו מכל רחבי טרנסניסטריה."

ביוני 1942 התפטר יגנדורף מראשות הוועד היהודי לאחר שעמד בראשו מאז נובמבר 1941. הסיבות להתפטרות, ש"לא היו קשורות לאובדן כוח כלשהו" (לפי הירט-מנהיימר), מוצגות באופן סותר על ידי יגנדורף והירט-מנהיימר. עם זאת, שמר יגנדורף על "תפקידו היוקרתי כמנהל הטורנטוריה, בסיס הכוח האמיתי שלו". (לפי הירט-מנהיימר)

יגנדורף לא החמיץ הזדמנויות לשפר את תנאי החיים והעבודה האומללים של עובדי המפעל. בסתיו 1942, המזל שיחק לידיו כאשר דר. בלקס, סגן שר העבודה והמושל הרומני ג'ורגה אלקסיאנו מגיעים למוגילב. יגנדורף שכנע את בלקס בצורך ב"משרד מרכזי לתיאום עובדים יהודים ברחבי טרנסניסטריה", כמו גם בצורך בשכר הוגן לעובדיו במפעל היציקה. הוא גם ביקש מבלקס לפרק את כל המחנות, במיוחד סקזינץ. כאשר דרש הממשל הרומני "להעביר את כל היהודים במוגילב לידי הגרמנים" באוקטובר 1942, דחה אלקסיאנו בקשה זו. "לאחר שבדק את הטורנטוריה, הוא ודאי הגיע למסקנה שנשרת את מטרותיו טוב יותר בחיים מאשר מתים." (יגנדורף)

עדיין קו המדיניות הרומנית כלפי המגורשים היה משתנה לסירוגין. כשהוכתבו גירושים נוספים מגטו מוגילב למחנה פצ'ורה באוקטובר 1942, ויתר יוזף שאואר על תפקידו כיושב ראש הוועד היהודי ויגנדורף קיבל שוב את התפקיד בדצמבר 1942. הגירושים היוו הקזת דם אדירה לגטו מוגילב. באוקטובר של אותה שנה בלבד פונו 3,000 איש תושבי הגטו לפצ'ורה בקרונות בקר. "במחנה השומם הזה, תנאי החיים היו כל כך מחרידים, שלפי דיווחי עדים, הקורבנות ניסו לשרוד באמצעות קניבליזם. [...] בתוך פחות משנה, כולם מתו מלבד 28 איש מתוך 3,000 היהודים שהובאו מ - מוגילב לפצ'ורה ". (לפי הירט-מנהיימר)

פולמוס על פועלו של יגנדורף

השומר אחי אנוכי?

במאמרה של ד"ר גלי מיר-תיבון "השומר אחי אנוכי? - הוועדים היהודיים בגטאות מחוז מוגילב והשלטון הרומני בטרנסניסטריה בתקופת השואה" המתבסס על עבודה שכתבה בהנחיית ד"ר רפאל ואגו לקבלת תואר דוקטור מאוניברסיטת תל אביב, דנה ד"ר תיבון בדרכם של הוועדים היהודיים במחוז מוגילב להצלת יהודים בגטאות המחוז. המאמר עוסק באופן שבו התנהלה הנהגת הוועדים מול השלטון הרומני במחוז מוגילב בתקופת השואה ומברר כיצד ניצלה את התנאים שנוצרו במחוז לטובת בני קהילות המוצא שלה. בעבודה זו דנה ד"ר תיבון גם בפועלו של יגנדורף. לפי העבודה, כוחם של הוועדים היה מוגבל מעצם יכולתם של הרומנים להחליף את חברי הוועד ואת יושבי הראש כרצונם, אך ההנהגה היהודית לא הייתה פסיבית וחסרת מעמד כי אם שותפה להחלטות הפרסונליות. יחסי ראשי הוועדים היהודיים במחוז עם שליטי המחוז היו יוצאי דופן בתקופת השואה. לדוגמה: יגנדורף הרשה לעצמו להתמקח עם מפקד המחוז על מספר המיועדים לעבודות הכפייה למיניהן ובשלב מסוים גם התפטר מתפקידו. יגנדורף ריכז בידיו את הפעילות הכלכלית של גטו מוגילב ואף של המחוז כולו ויצר מקור של כוח ועוצמה מול הציבור היהודי, שהיה תלוי בתחנת הכוח ובבית היציקה לפרנסתו, ומול השלטון הרומני, שראה בהם מפעלים חיוניים לשיקום החבל החקלאי ולהמשך הייצור בתקופת המלחמה. יגנדורף התמודד עם בעיית היסוד במחוז מוגילב: זכות הקיום היהודי. לצורך כך יצר שירות חיוני המושתת על אינטרס משותף לשלטון הרומני ולציבור היהודי. בשיקום תחנת החשמל ובית היציקה ובתי המלאכה שלידו באמצעות עובדים יהודים, הצליח יגנדורף לייצר עבור השלטון הרומני ערך כה רב, שנחשב חסר תחליף.

ההנהגה היהודית בוועדים בגטאות מחוז מוגילב התבוננה במצבם של היהודים במחוז ועל סיכויי הישרדותם של היהודים במחוז מוגילב בריאליזם מפוכח ופעלה על בסיס ההנחה שיש סיכוי סביר שרבים מהיהודים בגטאות המחוז ישרדו עד סוף המלחמה אך לא כולם יינצלו. על בסיס הנחה זו גיבשו הוועדים היהודיים ויושבי הראש שלהם מדיניות של שיתוף פעולה עם השלטון הרומני גם בפקודות ובהכרעות קשות כגון מעורבותם בהכנת רשימות היהודים שיגורשו ממחוז מוגילב למחנות ההרעבה סקזינץ ופצ'ורה. מדיניות זו של שיתוף פעולה עם השלטון הרומני נבנתה על יסוד שיקולים של מעמד כלכלי והבחנה בין קהילות מוצא שונות בקרב הציבור היהודי בגטאות מחוז מוגילב.

שיקולי מעמד כלכלי: המלחמה, והגירוש לטרנסניסטריה, חידדו את הפער שבין משפחות מבוססות למשפחות דלות אמצעים ובין בעלי עמדה בקהילה לאחרים. גם במדיניות הרומנית לדילול האוכלוסייה היהודית בגטאות המחוז הובאו בחשבון שיקולים כלכליים. ב־12 באוקטובר 1942 הציע גנרל יון אילייסקו, מפקח הז'נדרמריה בטרנסניסטריה, כי בגירוש 3,000 יהודים למחנה פצ'ורה יישלחו העניים ביותר, בנימוק שהם ימותו ממילא, ושלשם כך נועד המחנה. דנילוב ראש המשטרה היהודית בגטו מוגילב שביצע את הגירוש בפועל, העיד: ״היהודים העשירים נהנו מהגנת הרשויות. לכולם היה ברור כי הוועד לא יכול לגעת בהם, וכך המזל הרע נפל על האחרים״. בעניים והחלשים שנבחרו להישלח למחנה פצ'ורה רב היה מספרן של האמהות היחידות שבעליהן גויסו לצבא האדום (מיהודי צפון בוקובינה ובסרביה שהיו שנה תחת שלטון סובייטי עד יוני 1941 מועד הפלישה הגרמנית) או נִספו בטרנסניסטריה. אלה מהן שהיו מטופלות בילדים צעירים לא יכלו לצאת לעבודה, ובהיעדרו של גבר מפרנס נתפסו הן ומשפחותיהן כנטל על הקהילה בגטאות מחוז מוגילב.

שיקולי שיוך גאוגרפי תרבותי: הרומנים ייחסו משמעות מכרעת לשנת הכיבוש הסובייטי של חבלי צפון בוקובינה ובסרביה החל מיוני 1940 לאחר נסיגה מאולצת רומנית שנחשבה משפילה עבור השלטון הפשיסטי הרומני ורחשו איבה ליהודים יוצאי החבל. ניגודים ופערים היו לא רק בין יוצאי הקהילות השונות של המגורשים מרומניה כי אם גם בינם ובין היהודים האוקראינים המקומיים, אשר כ־12,000 מהם נותרו במקומות מושבם הכפריים שבמחוז מוגילב לאחר הרציחות הגדולות בראשית הכיבוש הגרמני־רומני של אוקראינה בקיץ של 1941. היחסים בין הקהילה היהודית האוקראינית המקומית ובין המגורשים שהחלו תוך נזקקות גדולה של המגורשים, הלכו ונטו במרוצת הזמן לרעת הקהילה היהודית המקומית. המשטר הרומני במחוז מוגילב קיבל את החלוקה הכלכלית והמגזרית הזאת ואף עודד אותה, שכן אפשרה לו לנהל מדיניות של הפרד ומשול והבטיחה את שיתוף הפעולה של הנהגת הקהילות המובילות.

השלטון הרומני היה יכול להפעיל מדיניות אקראית לצמצום האוכלוסייה היהודית בגטאות המחוז ולשלוח יהודים למחנות סקזינץ ופצ'ורה ולמחנות שממזרח לנהר הבוג גם ללא שיתוף הפעולה של הוועדים היהודיים אלא שהשלטון הרומני העדיף מדיניות השמדה סלקטיבית וביקש לברור ולשלוח דווקא את האוכלוסייה הענייה ביותר ואת אותם יהודים שנחשבו בעיניו חסרי זיקה ללאום הרומני. בלי עזרתם של הוועדים היהודיים לא היה השלטון הרומני יכול לבחור את העניים ואת ה"רומנים פחות" שביהודים.

בין ההנהגה היהודית בגטאות המחוז לשלטון הרומני הייתה הבנה שהימנעות מגירוש למחנות סקזינץ ופצ'ורה ולמחנות הבוג נשענת על שני קריטריונים עיקריים המוסכמים הן על השלטון והן על ההנהגה היהודית: האחד - מקום עבודה בגטו או יכולת לשלם עבור פטור מעבודה; והאחר - קהילת המוצא ברומניה. בעניין זה הציע יגנדורף קריטריונים משלו לבחירת היהודים שיישארו במוגילב: נחיצות, תפוקה, משמעת, עבודה וכבוד. יגנדורף כתב בזיכרונותיו על הקו שהנחה את מאמצי ההצלה שלו: "סברתי שהמשימה העליונה המוטלת עלי היא לשכנע את הרומנים שאין לוותר על שום עובד יהודי. בה בעת הייתי חייב לשכנע את היהודים שרק באמצעות עבודה יצרנית יוכלו להינצל". בזיכרונותיו הכחיש יגנדורף את מעורבותו העמוקה בגירוש לסקזינץ וטען כי התפטר מן הוועד קודם הגירוש, אלא שהוא עמד בראש הוועד היהודי עד 14 ביוני 1942 והגירוש החל ב־29 במאי 1942. דנילוב ראש המשטרה היהודית כתב בעדותו במשפטו לאחר המלחמה: "היה הכרחי להקריב אנשים מספר כדי להציל את יתר ה־17,000 שנשארו במוגילב, ללא התערבותנו כל הגטו היה בסכנת פינוי".

שלא כמו ראשי יודנראט בפולין, למשל, יושבי הראש של הוועדים היהודיים במחוז מוגילב שרדו כמעט כולם. קצתם עמדו למשפט בתום המלחמה. כמה מהם כתבו את זיכרונותיהם, אבל לא כתבו יומנים. בספר הזיכרונות של יגנדורף ובעדותו של דנילוב במשפטו - הבליטו את מאמציהם להציל את בני קהילתם, אך נמנעו מלעסוק ישירות באחריותם לשליחת בני קהילות אחרות אל מחנות ההרעבה. נראה כי הימנעותם של בעלי התפקיד מלכתוב על האירועים הקשים ביותר הייתה דרכם לשרוד ולהמשיך לתפקד אחרי השואה.

עדותם של יונס קסלר ומקס שמיד

עדותו של עו"ד יונס קסלר, סגנו של יגנדורף בראשות הוועד היהודי מתייחסת לביקורת על חזרתו המוקדמת של יגנדורף עם אשתו לרומניה לפני השחרור הסופי על ידי הצבא הרוסי שלווה בלחימה וחששות מהעלול לקרות בעת נסיגת הצבא הגרמני והרומני והתקדמות הצבא הסובייטי שאיימו לסכן את היהודים המגורשים. בחורף של סוף 1943 ותחילת 1944, הבינו הרומנים שהלחימה תסתיים בתבוסה עקב התקדמות הצבא הסובייטי. אנשי הממשל הרומני ניסו לצבור נקודות זכות ו"קבלות" על "מעשים טובים" שיאזנו במקצת את פשעי המלחמה שביצעו נגד היהודים על ידי החזרת חלק מהמגורשים. כך הוחזרו מגורשי הרגאט (הטריטוריה המקורית של רומניה עד 1918 - ללא בוקובינה וטרנסילבניה) ובדצמבר 1943 גם המגורשים ממחוז דורוהוי ובודדים מוטרה דורניי וב-4 במרץ 1944 גם היתומים. מפעל "שחרור" זה התבצע הודות לפעילותו הברוכה של ד"ר וילהלם פילדרמן מנהיג יהדות רומניה. במסגרת זאת הוחזרו ב-7 במרץ 1944 גם כמה ממנהיגי גיטו מוגילב וביניהם יגנדורף ורעייתו. ד"ר קסלר לעומת זאת סירב לחזור למרות שנכלל ברשימה. לפי מכתבו לפילדרמן מ-30 בינואר 1944 ראה זאת כחובתו להישאר עם מי שסבל איתם שעה שעה ודקה דקה וצריכים אותו "דווקא עכשיו כאשר האינג' (יגנדורף) - בניגוד לרצונו - עוזב אותנו". מוגילב שוחררה על ידי הסובייטים ב-19 במרץ 1944.

בעדותו של אינג'ינר מקס שמיד מנהל מערך המכונות ותחנת הכוח ב"טורנטוריה" הזכיר את החלטתו של קסלר להישאר בניגוד למי שהיה המנהיג אשר נטש את צאן מרעיתו. קשה לדבריו לתפוס התנהגותו של מנהיג שהפקיר את אנשיו נוכח הסכנות הצפויות ושבתוך אותה המציאות שני אישים שונים קיבלו החלטות כה שונות זו מזו. כן ציין כי השפעתו של ד"ר קסלר שהיה סוציאליסט בעל תפיסה אידיאליסטית בעל אישיות חמה וחביבה ואדם דואג ורחום היא שהביאה את יגנדורף לנקוט בצעדים של סיוע למוסדות הסעד היהודיים במוגילב והגשת עזרה לזקנים, לחולים ולילדים. עזרה שבזכותה נודע שמו של יגנדורף כמי שעומד בראש מפעל העזרה.

עדותו של הרמן מטש

לפי הרמן מטש כשכותבים על טרנסניסטריה, אי אפשר לשכוח את שמו של אדם שבזכות האנרגיה שלו, הדחף, היוזמה מכוונת המטרה ולא פחות מכך האומץ האזרחי שלו היה אישיות מרכזית במוגילב. האיש הזה הוא המהנדס זיגפריד יגנדורף.

הרמן מטש יליד 1889 היה אחד מהמגורשים ששרד. לפי עדותו, בספרו של הוגו גולד, נחקר מכל עבר בבוקרשט לאחר חזרתו ממוגילב. האם זה נכון שהמהנדס Jägendorf עשה כך וכך? לדבריו, לא היה קשה להבין במהרה שגורמים חסרי אחריות מפיצים קביעות ודברי ביקורת שמציגים מצג שווא ומשמיצים את דמותו של יגנדורף. מי יכול לעשות צדק כאשר אנשים מתים מרעב וקופאים למוות ונמצאים בחשש תמידי לחייהם, אין ספק שיגנדורף לא היה יכול למלא את הצרכים המינימליים ביותר של אנשים אומללים אלה. במוגילב לבדה היו 20,000 מגורשים. ומי היה יגנדורף באותם ימים קשים. הוא היה יהודי מגורש חסר הגנה כמו כל האחרים. מי שהכיר את התנאים במוגילב והיה לו יכולת חשיבה ברורה חייב להכיר במהרה שההשמצות חסרות היסוד הללו הגיעו מאנשים אגואיסטים ובורים, שביססו את ביקורתם על פי מה שיגנדורף עשה או לא עשה עבורם.

בניגוד לטענות אלו, ביקש הרמן מטש לעשות צדק עם האיש הראוי הזה שאף אחד לא יכול לערער על הערך של הישגיו הבלתי ניתנים להכחשה. בהגיע יגנדורף למוגילב, הוא לא נכנע ליאוש ודיכאון ולתלונות על אובדן רכושו. מה שהניע אותו היה הרצון למצוא עבודה לעצמו ולרבים אחרים. בסיור במוגילב שנפגעה קשות מהלחימה ומהשיטפונות הגיע למפעל יציקה נטוש למחצה שבחצרו מצא כמות גדולה של חומרי גלם נערמים. אי אפשר לומר שהוא ראה זאת בעיניו של מומחה אבל, הוא ראה זאת בעיניו של אדם מכוון מטרה, את האפשרות ליצור משהו. לשם כך הוא נזקק לאישורו של הנאמן. הוא המתין בתור ימים שלמים ושילם מחיר של מכה על ראשו מאחד הזקיפים לפני שהצליח להתקבל לראות את "הכל יכול". התנהגותו הנמרצת והבטוחה בעצמו הצליחה להרשים את המפקד הרומני. כשיגנדורף עזב את המשרד, הוא היה האיש שאחראי על הפעלת בית היציקה מחדש. מיד התבצע גיוס כל בעלי המקצוע (אנשי יציקה, מכונאים, שרברבים, רתכים, חשמלאים ועוד). ליגנדורף היו תוכניות מרחיקות לכת להעסיק כמה שיותר עובדים. הוא חווה צער רב. רבים לא היו מרוצים ומאוכזבים שכן כל עובד כפיים רצה לקבל תנאים של בעל מקצוע ומומחה. כדי שהמאמץ לא יהפוך לאבסורד, היה צריך להרחיק את אלו שאינם מסוגלים לתרום. אנשים אלו הפכו לאחר מכן לאויבים בלתי ניתנים לפיוס של יגנדורף.

מטש מתאר אירוע מצער מאד שאירע כחודשיים לאחר תחילת הייצור בבית היציקה, אירוע שהמחיש מה היה מעמדו של יגנדורף מול השלטון הרומני. גברים ונשים יהודים רוכזו מדי יום ברחוב כמו כלבים ונאלצו לעשות עבודה חסרת תועלת לחלוטין. כאשר במקרה, המהנדס קאופמן נתפס בסיבוב כזה בדרכו לעבודה בבית היציקה. הלך יגנדורף מיד לתחנת השמירה כדי לשחרר את קאופמן. הוא עמד על כך שלחבריו לעבודה תהיה חסינות מפני התקפות כאלה. לוטננט פופסקו שאליו דיבר לא נתן להזדמנות להתעלל ביהודי, במיוחד יהודי בעל מעמד כזה לחמוק ממנו. הוא עשה זאת באכזריות עד כדי כך שיגנדורף נאלץ להישאר במיטה מספר ימים. מעשה אכזרי זה עורר את זעמם של חוגים רשמיים. הנציב פופסקו קיבל אחריות. הנציב ומפקד הז'נדרמריה הלכו באופן אישי למיטת החולה של היהודי כדי להתנצל. סמכותו של יגנדורף תרמה לכל היהודים במוגילב והגיעה עד כדי כך שחתימתו על מסמך שאומר שמישהו חיוני בבית היציקה הפכה את המסמך לרשמי ומוגן מפני גירוש אל פנים המדינה או למוות במחנות הבוג, על פי צו 23 הידוע לשמצה של המושל אלקסיאנו, כל יהודי שעבד היה אמור לקבל מזון בהקצבה שהייתה כמעט מספקת כדי לקיים חיים. הייתה זאת עובדה שבשגרה שמזון זה נגנב לעיתים קרובות ושהיהודים חסרי הזכויות קיבלו לעיתים קרובות מנות מוקטנות. לעומת זאת, יגנדורף יצר שירות הזנה מתפקד ללא דופי. הוא דאג להקמת מאפייה כך שכל העובדים יחד עם משפחותיהם קיבלו מנת לחם ופעמיים ביום מרק חם. שירות רפואי ורופא שיניים שעשו מה שניתן כדי לשמור על היגיינה וניקיון מה שתרם להפחתה משמעותית בתמותה.

יגנדורף ניהל משטר המבוסס על משמעת קפדנית. השלטונות נתנו לו סמכות משמעתית בלתי מוגבלת במפעל היציקה ואפילו בית משפט עצמאי. אנשים קצרי רואי ראו בכך משטר דיקטטורי. לעניים לא היה מושג אילו יתרונות הביאה להם סמכות השיפוט של יגנדורף. עבור כל צופה חסר פניות, עובדה היא ונשארה שהרבה מאוד מגורשים חייבים את חייהם לאנרגיה ולכישרון הארגוני של המהנדס יגנדורף.

עדותו של יצחק ארצי

בספרו דווקא ציוני, מזכיר יצחק ארצי שהיה חבר ב"ועדת העזרה וההצלה" של ההסתדרות הציונית, את פגישתו עם יגנדורף במוגילב בינואר 1944 במאמץ לחלץ מטרנסניסטריה אלפי יתומים. הוא שמע על יגנדורף קודם לכן כאיש שנוי במחלוקת שנחשב מלאך ומושיע שהציל חיי יהודים מצד אחד ומצד שני משתף פעולה. ארצי מתאר את יגנדורף כמי שנטל יוזמה במוגילב שנועדה להקל על המגורשים כשפנה למפקד הרומני המקומי קולונל בליאנו והציע לשקם את מערכת החשמל ההרוסה ולהקים במוגילב מפעל תעשייתי שיספק לאוכלוסייה פריטים נחוצים. לצורך זה דרש מכסה קבועה של עובדים מקרב המגורשים והצליח להעלות את כמות העובדים למאות שזכו לחסינות מפני גירוש למחנות עבודה אחרים. לראייתו של ארצי היה מעין "אוסקר שינדלר" של טרנסניסטריה, אך בניגוד לשינדלר, היה יגנדורף יהודי. לדברי ארצי, נפגש עם זיגפריד יגנדורף במשרדו. שני סדרנים שמרו על הכניסה. יגנדורף היה לבוש בקפידה, כיאה למנהל מפעל. אדם סמכותי, שופע ביטחון עצמי, כאשר סיפר לו ארצי על התוכנית להציל חמשת אלפים ילדים, התרכך יגנדרוף. "מי יודע אם תספיקו לבצע את התוכנית. הצבא האדום כבר עומד בשער", אמר. הוא קיווה שהמפקדים הרומנים לא יתנו יד לפגיעה ביהודים שנותרו בחיים.

בפגישה עם יגנדורף דן גם ארצי, בשליחות חבריו מוטרה דורניי שהקימו בגיטו מוגילב את מחתרת "הנוער הציוני": יצחק (טוטיו) ילון ומילו דרך (גם הם עובדי מפעל היציקה) בהתארגנות לקראת המצב העלול להיווצר במוגילב עם התקדמות הצבא הסובייטי. קבוצה זו שפעלה במחתרת הייתה למעשה בלתי חוקית ותחת חשש מתמיד הן מהמשטרה היהודית והן מהז'נדרמרים הרומניים. ארצי הסביר ליגנדורף עד כמה חשובים טוטיו ומילו לתנועה, בנוסף להיותם עובדים מסורים במפעלו. יגנדורף הבטיח כי לא יאונה להם כל רע. טוטיו ומילו ביקשו מארצי למסור את שמם ליגנדורף כעומדים בראש קבוצה מאורגנת שתעמוד לרשות הנהגת הגיטו אם יחליטו לארגן הגנה כלשהי, בסופו של דבר לא היה צורך בהתארגנות כזאת.

ארצי יצא נבוך מהמפגש. "האם פגשתי גיבור, או משתף פעולה שתרם למאמץ המלחמתי הנאצי? מקץ חמישים שנה אני נוטה לדון את יגנדורף לכף זכות ולא לכף חוב".

ספריו

• זיגפריד יגנדורף: הנס של מוגילב. הצלת עשרת אלפים יהודים מהשואה הרומנית. עריכה והערות של אהרן הירט-מנהיימר. מהדורה באנגלית 1991 (כותרת מקורית: Jagendorf's Foundry: Memoir of the Romanian Holocaust 1941–1944. HarperCollins, San Francisco, CA 1991, ISBN 0-06-016106-X), 1997 תרגום לרומנית על ידי מרצ'ל בינר, 2009 תרגום לגרמנית על ידי Ulrike Döpfer. ISBN 8878 241.

לקריאה נוספת

• מוגילב פודולסקי באתר יד ושם
• מחנה פצ'יורה באתר ארגון יהודי בוקובינה
• אנחנו מרשים לכם למות - סיפור מחנה הרעבה למוות: פצ’ורה סרט של בוריס מפציר, 2016
• מחנה סלידי באתר ארגון יהודי בוקובינה
• תולדות השואה – רומניה, דרום בוקובינה (פרק 21) מאת ז'אן אנצ'ל, הוצאת יד ושם, תשס"ב
• תולדות השואה – רומניה, טרנסניסטריה תחת שלטון הכיבוש הרומני (פרק 24) מאת ז'אן אנצ'ל, הוצאת יד ושם, תשס"ב
• מסעות הרצח ההמוני של הרומנים בטרנסניסטריה 1941-1942 מרכז המידע אודות השואה יד ושם

קישורים חיצוניים

• סקירת ספר מאת ריצ'רד פריבה ב-Frankfurter Allgemeine Zeitung מ-8 בפברואר 2010.
• אותמר אנדריי: "מוגילב לא הייתה לתמימים". ניסיונות התנגדות והצלה יהודים במוגילב-פודולסקי, 1941–1944. לזיכרונותיו של זיגפריד יגנדורף. (נגישה ב-6 ביוני 2024)
• עובדים במפעל היציקה, תמונה קבוצתית מתאריך 16 בדצמבר 1943
• מכונת הכתיבה ששימשה את יגנדורף להדפסה בסתר של מכתבים ובקשות לקבלת כסף ותרופות עבור אסירים יהודים שחלו בטיפוס.
• כרטיס זיהוי כעובד במפעל היציקה ומצית שייצר שם, נמסר על ידי פרידריך האס עובד במפעל היציקה