ז'ול דה פוליניאק
.jpg) | |||||||||
| ציור מאת הצייר פרנסואה ז'ראר מ-1850 | |||||||||
| לידה |
14 במאי 1780 ורסאי, ממלכת צרפת  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
2 במרץ 1847 (בגיל 66) פריז,ממלכת צרפת ("מונרכית יולי") | ||||||||
| מדינה |
צרפת | ||||||||
| מפלגה |
Ultra-royalist | ||||||||
| בן או בת זוג |
ברברה קמפבל (6 ביולי 1816–ערך בלתי־ידוע) Maria Charlotte Parkyns | ||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
  | |||||||||
ז'ול אוגוסט ארמאן מארי דה פוליניאק (בצרפתית:Jules de Polignac, 14 במאי 1780 – 30 במרץ 1847) היה דיפלומט ופוליטיקאי צרפתי. אולטרה-מלוכני בדעותיו. הוא נשא בצורה עוקבת את התארים רוזן מפוליניאק (1820-1817), הנסיך הראשון האפיפיורי מפוליניאק (1847-1820), ואחר כך לזמן קצר הדוכס השלישי מפוליניאק במרץ 1847. הוא היה בנה של הדוכסית מפוליניאק, המקורבת של המלכה מארי אנטואנט. הוא כיהן כראש ממשלת צרפת וכשר החוץ שלה בין 8 באוגוסט 1829 ל-29 ביולי 1830.לפני כן היה שליש של הרוזן ארטואה (לימים שארל העשירי), פר של צרפת ושגריר צרפת בבריטניה. פוליניאק נמנה עם יוזמי המסע הצבאי לאלג'יר שנועד לשחרר את נמל אלג'יר מהמצור ושהשלכתו, זמן רב אחרי פרישתו, היה כיבוש אלג'יריה והקולוניזציה הצרפתית בה. עוד בתחילת כהונתו כראש ממשלה היה לא פופולרי ולא היה יכול למנוע את פריצת מהפכת יולי 1830.
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדות וצעירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ז'ול דה פוליניאק נולד ב-1780 ברחוב בורבון בפריז, כבן הזקונים של ז'ול, הדוכס הראשון מפוליניאק (1817-1746).לפי מקורות אחדים הוא היה בנם מחוץ לנישואים של המלך שארל העשירי, בזמנו קפטן ברגימנט הדרגונים המלכותיים ושל גבריאל (ה) דה פולסטרון, רוזנת, ואחר כך דוכסית פוליניאק (1793-1749) שהייתה מקורבת נאמנה של המלכה מרי אנטאונט ואומנת של ילדי המשפחה המלכותית ("ילדי צרפת"). ז'ול דה פוליניאק הוטבל בנצרות הרומית-קתולית ב-15 במאי 1780 בכנסיית סן-סולפיס בפריז. סנדקיו היה מארי-ז'אן ארו דה סשל (1794-1759), לימים מהפכן וחבר הוועד לשלום הציבור ודיאן לואיז אוגוסטין דה פוליניאק, בת לווייה של אליזבת מצרפת (1794-1764), הוא בילה את ילדותו בוורסאי, בחברת הנסיכים מהמשפחה המלכותית, שאמו הייתה האומנת שלהם.
המהפכה הצרפתית ושנות הגלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם פריצת המהפכה הצרפתית משפחתו הייתה בין הראשונות לעזוב. ז'ול היה אז בן תשע. הוא גדל בסביבה של האצולה הצרפתית הגולה. בעקבות הוריו הוא שהה בשווייץ, אחר כך ברומא, בוונציה ובווינה, שם מתה עליו אמו ב-5 בדצמבר 1793, חודש אחרי ידידתה, המלכה מארי אנטואנט. ב-1794 נסע ז'ול דה פוליניאק יחד עם אביו לרוסיה וב-1796 התגייס לצבא הרוסי, בו שירת עד 1796. בא-1799 מינה אותו הרוזן ארטואה, לימים שארל העשירי, כשליש עם דרגת קפטן ופוליניאק היה לאחד ממקורביו הנאמנים ביותר של המלך העתידי. אחרי שהות זמנית בארמון במיטאו בקורלנד (כיום ילגאבה בלטביה), שבו התגורר לואי השמונה העשר הגולה וחצרו, הצטרף פוליניאק אל הרוזן ארטואה שנמצא אז בגלות בריטניה.
פריצת הקריירה הפוליטית 1828-1804
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאסרו בימי האימפריה הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי ששב לצרפת בימי שלטונו של נפוליאון בונפרטה ז'ול דה פוליניאק נשאר נאמן באדיקות למשפחה המלכותית הגולה. ב-1804-1803 בשנה שלאחר מות אחותו, הוא היה מעורב יחד עם אחיו, ארמאן דה פוליניאק (1847-1771) בקנוניה של ז'ורז' קדודאל והגנרל שארל פישגרו לרצוח את נפוליאון. שני האחים נעצרו ונידונו למאסר. ז'ול נידון לשנתיים מאסר, אולם בסופו של דבר הוחזק בכלא עד 1813, כאסיר פוליטי. בהתחלה נכלאו במגדל הטמפל, אחר כך בטירת אם (Château de Ham), אחר כך בטירת ונסן (Vincennes) ובהמשך במעצר בית בפריז. במעצר הבית נאסר יחד עם אחיו ועם הגנרל מאלה. בינואר 1814 כשמצב האימפריה נעשה שביר, הורה נפוליאון לכלוא אותם שוב, אבל הם הצליחו להימלט לחו"ל.
שובו לצרפת עם הרסטורציה הבורבונית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרץ 1814 שני האחים התלוו לרוזן ארטואה בשובו לצרפת במה שנקרא "הרסטורציה הראשונה". ז'ול דה פוליניאק קודם לדרגת "מרשל שדה", השקולה כנגד "גנרל אוגדה", וב-27 באפריל 1814 התמנה לקומיסר ליד האוגדה הצבאית העשירית. עד יוני 1814 ביקר פוליניאק בכל המחוזות שבדרום-מערב צרפת, ופגש את הרשויות האזרחיות והצבאיות. כחבר במסדר "אברי האמונה" וכקתולי קנאי לא נשבע אמונים לאמנה החוקתית של 1814 אלא תוך הסתייגויות מסעיף שוויון הדתות שאליו התנגד. בספטמבר 1814 לואי השמונה עשר מינה אותו מזכיר בצירות הצרפתית בבוואריה אחר כך שלח אותו בשליחות אצל האפיפיור פיוס השביעי ברומא. כאשר במרץ 1815 נחת נפוליאון באדמת צרפת, ניסה פוליניאק למשוך את הצבא לצד המלוכה, אבל משנכשל, נמלט לגנט כדי להצטרף למלך ולמשפחתו. בימי שלטון מאה הימים של נפוליאון, בהסכמתו של לואי השמונה עשר חזר פוליניאק לצרפת על מנת לארגן התנגדות לקיסר. הוא נעצר בסבויה אולם לבסוף שוחרר על ידי מפקד הצבא, המרשל סושה.
פעילותו הדיפלומטית כנציג צרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי "הרסטורציה השנייה" של הבורבונים, הב-17 באוגוסט 1815 ועלה למעמד "פר של צרפת". הוא השתתף באופן סדיר בדיונים ב"בית הפרים" והיה חבר ב"קונגרגציית הבתולה הקדושה". ב-1815–1816 הופקד יחד עם הדוכס פיצ'גיימס לתווך בין "מסייה", הרוזן ארטואה ולבין הרסן וובלאן, אז שר הפנים של ממשלת רישלייה. ב-1820 האפיפיור פיוס השביעי העניק לו את התואר נסיך אפיפיורי וב-1822 הורשה פוליניאק לשאת תואר זה גם בצרפת. ביוני 1823 עוד בימי לואי השמונה עשר, התמנה פוליניאק על ידי ז'וזף וייאל ועל ידי שאטובריאן כשגריר בלונדון. הוא כיהן בתפקיד זה עד 1829. ב-1824 החבר לשעבר של אמו ומעסיקו, הרוזן ארטואה עלה על כס צרפת כמלך שארל העשירי. עמדותיו של פוליניאק נורתו כפי שהיו, אולטרה-מונרכיסטיות מובהקות. כנציג צרפת הוא השתתף בדיונים על הסכם לונדון (1827) שסיכם את התיווך שלצרפת, רוסיה ובריטניה בין האימפריה העות'מאנית למורדים היוונים. אחת ההשלכות של הסכם זה היו קרב נברינו ולבסוף עצמאות יוון. ב-1827 הוא רכש את טירת מילמון, על יד מונפור-ל'אמורי
שובם לשלטון של המלוכנים הקיצונים 1830-1829
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממשלת מרטיניאק שהוקמה ב-1828 הייתה ניסיון פשרה בין המלך לבית הנבחרים שאף על פי שלא היה בו רוב ברור, היה עוין לממשלת המונרכיסטית הקיצונית של וייאל. אחרי חזרתו של פוליניאק מלונדון ב-1829, המלך ששנא את מה שנראתה לו חמיסת סמכויותיו על ידי הפרלמנט, התחיל בדיונים לשם הקמת ממשלה חדשה על יסוד ברית בין זרמי הימין השונים. ז'ול דה פוליניאק עמד במרכז המשא ומתן המורכב. בסופו של דבר שולב קודם כשר החוץ בממשלה שכללה כמה דמויות אנטי-מהפכניות ומלוכניות קיצוניות בולטות. דובר בפרנסואה רז'יס דה לה בורדונה, חבר בבית שלא ניתן למצוא שתמך בטרור הלבן ושקיבל את תיק הפנים, ב-לואי דה בורמון, שואן לשעבר שקיבל את משרד המלחמה. עם המתונים יותר נמנה ז'אן דה קובואזייה, ליברל לשעבר, שהתמנה כשר המשפטים. ידיעת השינויים בממשלה פורסמה ב-8 באוגוסט ב"לה מוניטר" וגרמה לסערה ציבורית ועוררה דיונים חוקתיים בנוגע למונרכיה החוקתית ופירושה של אמנת 1814. פוליניאק בגיבוי המלך, ביקש לדבוק בקריאה צמודה של אמנת 1814. המלך בוחר וממנה את השרים ומושל דרכם, הוא אינו מפטר אותם אלא במקרים המוזכרים באמנה (בגידה או הפרת אמונים).בית הנבחרים יכול לכל היותר לחסום פעולות באמצעות סירובו להצביע בעד הצעות החוק. הליברלים ביקשו מצידם לשכלל את המשטר בכיוון דמוקרטיה פרלמנטרית בסגנון אנגלי שלא הוזכר מפורש באמנה. הם סבורים שהממשלה צריכה לתת אמון ברוב של הנבחרים, כפי שנעשה בסוף שנות ה-1810, בממשל רישלייה ב-1821, ואחר כך בממשלת וילל ב-1827, כשהיא ויתרה מול ההתנגדות בבית הנבחרים.
ראש הממשלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האופוזיציה הרימה את הראש ותקפה בחריפות יוצאת מן הכלל את הנסיך פוליניאק, סמל האצילים הגולים, החשוד בכניעה לאויב המסורתי האנגלי וגם לחזרת השחיתות ולמנהגי החצר של המשטר הישן. פוליניאק שנחשד כי כוצה להחזיר את המונרכיה האבסולוטית או לפחות משטר סמכותנ, ניסה לסתור את פרסומו כ"קנאי" והביע לעיתים קרובות את הערצתו למוסדות הבריטיים ועל דבקותו העמוקה באמנת 1814. במשך כמה חדשים פוליניאק וממשלתו לא נקטה בשום פעולה חשובה, אות למחלוקות המרובות שבממשלה. הן הביאו ב-18 בנובמבר להתפטרותו של לה בורדונה ולמינויו של פוליניאק כראש ממשלה. הוא היסס לגבי הדרך וסיסמתו "נגמר עם הוויתורים" לא הסוותה איזה רצון לבצע הפיכה שלטונית, כפי שהאשימה אותו האופוזיציה, אלא חשפה יותר העדר כל תוכנית משילות חיובית.
מדיניות החוץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחום מדיניות החוץ שאף פוליניאק להתחזקותה ולהתפשטותה של הממלכה. ב-1829 צעד הצבא הרוסי אל עבר אדריאנופול וקונסטנטינופול. כמו רישלייה ופסקייה ב-1821 וכמו לה פרונה ב-1828, סבר פוליניאק שבמסגרת הארגון האירופי מחדש בעקבות קריסת האימפריה העות'מאנית, קיימת אפשרות להתפשטותה של צרפת.
שארל-אדמון, ברון בואלקונט, שהופקד על עניינים פוליטיים במשרד החוץ הצרפתי, ערך תזכיר שאושר ב-3 בספטמבר 1829 על ידי הממשלה: לפי תוכנית זו, צרפת תהיה מוכנה לסייע לרוסיה לספח שטחים עות'מאניים באסיה ובאירופה ובתמורה, להחזיר לידיה את השטחים שאיבדה ב-1814 בגרמניה, כדוגמת סארלואי, סארבריקן ולנדאו כמו כן את בלגיה ואת לוקסמבורג. בית אוראניה עמד לשלוט בקונסטנטינופול, פרוסיה הייתה אמורה לספח את הולנד ואת סקסוניה כשמלך סקסוניה עמד לשלוט בגדה השמאלית של הריין. הנסיגה הרוסית
ז'ול דה פוליניאק הוא אחיו של ארמאן ז'ול מארי ארקליוס, דוכס שני מפוליניאק. ז'ול היה קרוב אליו וירש את תארו כדוכס ב-1 במרץ 1847, שבועות ספורים לפני מותו.
חייו הפרטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]נישואיו וצאצאיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נשותיו: 1.בין 1816 - 1819 - ברברה קמפבל (22 ב אוגוסט 1788 - מתה בסן מאנדה ב-23 במאי 1819) - אצילה סקוטית - בתם של סר דאנקן קמפבל ומרי קמפבל. הזוג התחתן בלונדון ב-1816. ילדיהם היו:
- הנסיך ז'ול-ארמאן דה פוליניאק (12 באוגוסט 1817, לונדון - 16 במרץ 1890 בפריז) היה הדוכס הרביעי מפוליניאק, התחתן ב-1842 עם אמלי ברטון דה באלב דה קריון (1904-1823 שצאצאיהם שמרו את התואר "דוכסי פוליניאק".
- הנסיכה סנה-קאמי דה פוליניאק (26 בספטמבר 1818 פריז - 21 בספטמבר 1833, טירת מילמון).
2.מרי שארלוט פארקינס' בתם של תומאס פארקינס, ברון ראשון מראקליף, ושל אליזבת ג'יימס. היא הייתה אלמנה של הרוזן שארל דו שואזל פראלן (שמת ב-1821). הם התחתנו בלונדון ב-1824. הנישואים נחגגו בפעם השנייה ב-1837, משום החלטת "המוות האזרחי" שהופעלה נגדו אחרי מהפכת יולי 1830. נולדו להם חמישה ילדים:
- הנסיך אלפונס דה פוליניאק, קצין תותחנים (27 במרץ 1826 לונדון - 30 ביוני 1862, פריז) שהיה נשוימ-1860 לז'אן אמילי לבית מירס (Mirès) (1933-1838). נולדה להם בת.
- הנסיך לודוביק דה פוליניאק (124 במרץ 1827 לונדון - 13 בינואר 1904), לוטננט קולונל בצבא הצרפתי, שהשתתף בכיבוש אלג'יריה. הוא התחתן ב-1874 עם הנסיכה גבריאל (ה) דה קרוי דולמן (1905-1835),לא היו להם ילדים.
- הנסיכה יולאנד דה פוליניאק (6 בנובמבר 1830 ז'וי-אן-ז'וזאס - 16 במרץ 1855 פריז).
היא התחתנה ב-1848 עם סוסטן השני דה לה רושפוקו, דוכס ביזאצ'ה, דוכס דודוביל (Doudeauville) (שהתחתן לימים עם הנסיה מארי דה לין - Ligne). נולדה להם בת.
- הנסיך קאמי ארמאן ז'ול מארי דה פוליניאק (16 בפברואר 1832 טירת מילמון - 15 בנובמבר 1913, פריז, רובע שלושה עשר) היה מייג'ור גנרל בצבא הקונפדרציה של הדרום במלחמת האזרחים האמריקנית, אחר כך שירת כגנרל בצבא הצרפתי
במלחמת צרפת-פרוסיה ב-1871-1870, היה אביר של לגיון הכבוד, התחתן ב-1874 עם מאיר אדולפין לנגנברגר (1876-1853), אחר כך ב-1883 עם מרגרט אליזבת, אבירת וולברלי (1940-1864). ילדיהם היו:
- הנסיך אדמון (אדמונד) דה פוליניאק (19 באפריל 1834 טירת מילמון - 8 באוגוסט 1901) מלחין, תאורטיקן של המוזיקה ומקדם של הסולם האוקטטוני, התחתן ב-1893 עם וינארטה זינגר, המכונה "ויני" שהייתה מצנטית, מייסדת הקרן זינגר-פוליניאק. לא היו להם ילדים.
