ז'אק ויון
 | |
| שלושת האחים האמנים בגן של ז׳אק ויון, בפוטו (משמאל לימין) מרסל דושאן, זאק ויון, ריימונד דושאן-ויון. 1913 | |
| לידה |
31 ביולי 1875 Damville, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
9 ביוני 1963 (בגיל 87) פיטו, צרפת |
| מקום קבורה |
Cimetière monumental de Rouen |
| מקום לימודים |
|
| תקופת הפעילות |
1895–1963 (כ־68 שנים) |
| תחום יצירה |
אמנות חזותית, ציור, קוביזם |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
ז'אק ויון (בצרפתית: Jacques Villon; 1875–1963), הידוע גם בשם גאסטון דושאן, היה צייר ומדפיס קוביסטי ומופשט.
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד בשם - כאמיל מרי פרדריק גסטון דושאן בדאמוויל, 31 ביולי 1875, בנורמנדי, צרפת. הוא בא ממשפחה עשירה עם נטיות אמנותיות. בהיותו צעיר, חונך עם אחיו על ידי סבו מצד אמו אמיל ניקולה, איש עסקים ואמן מצליח.
גסטון דושאן היה האח הגדול של:
- ריימונד דושאן-ויון (1876–1918), פסל
- מרסל דושאן (1887–1968), צייר פסל וסופר
- סוזן דושאן-קרוטי (1889–1963), ציירת
בשנת 1894 הוא ואחיו ריימונד עברו למונמרטר בפריז. שם, למד משפטים באוניברסיטת פריז, אך קיבל אישור של אביו ללמוד אמנות בתנאי שעליו להמשיך ללמוד משפטים.[1]
כדי להבדיל את עצמו מאחיו, גסטון דושאן אימץ את שם הבדוי של ז'אק ויון כמחווה למשורר ימי הביניים הצרפתי פרנסואה ויון. במונמרטר, מרכז של קהילת האמנות הגדולה, איבד ויון עניין בחיפוש אחר קריירה משפטית, ובמשך 10 השנים הבאות עבד במדיה גרפית, תרם קריקטורות ואיורים לעיתונים פריזיים וכן ציור כרזות צבעוניות.
עבודותיו הופיעו בשבועון הסאטירי Le Courrier français. בשנת 1903 עזר לארגן את אזור הרישום של סלון הסתיו הראשון בפריס. בשנים 1904–1905 למד אמנות באקדמיה ז'וליאן.[2]
תחילה הושפע מאדגר דגה ואנרי דה טולוז-לוטרק, אולם בהמשך השתתף בתנועות המודרניות כמו ה-קוביסטים והציור המופשט.
בשנת 1906, מונמרטר הייתה קהילה פורחת, וז'אק ויון עבר לפוטו (Puteaux) בפרבריה השקטים של פריז. שם, הוא החל להקדיש יותר מזמנו לעבודה בתחריטים, טכניקת דפוס שקע שיוצרת קווים כהים וקטיפתיים הבולטים על רקע לבן הנייר. במהלך תקופה זו הוא ניסה לפתח את הטכניקה שלו עם יצרני דפוס חשובים אחרים כמו מנואל רובי. בידודו מקהילת האמנות התוססת במונמרטר, יחד עם אופיו הצנוע, גרמו לכך, שהוא ויצירות האמנות שלו נשארו מעורפלות במשך מספר שנים.
בביתו, בשנת 1911, הוא והאחים שלו ריימונד ומרסל ארגנו קבוצת דיונים קבועה עם אמנים ומבקרים כמו ז'אן מצינז׳ה, אלברט גליזיס, פרנסיס פיקביה, רובר דלונה, פרננד לז׳ה ואחרים שכונתה במהרה על שם המקום - קבוצת פוטו .[3] ויון דחף לכך שהקבוצה תוצג בשם ״סקציית ד'אור״ על שם כלל הזהב של המתמטיקה הקלאסית. המופע הראשון שלהם, Salon de la Section d'Or, התקיים בגלריה לה בוטי באוקטובר 1912, כלל יותר מ-200 יצירות של 31 אמנים.[4]
בשנת 1913 יצר ויון שבעה ציורים גדולים בהן צורות שהופכות לפירמידיות מוצללות. באותה שנה, הוא הציג בתערוכת הארמורי בעיר ניו יורק, ועזר להביא את האמנות המודרנית האירופית לארצות הברית. עבודותיו נעשו פופולריות וכל יצירותיו נמכרו. משם התרחב המוניטין שלו, כך שעד שנות השלושים הוא היה מוכר יותר בארצות הברית מאשר באירופה.[5]
כבוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]תערוכת עבודתו של ז'אק ויון נערכה בפריז בשנת 1944 ב"גלריה לואי קארה", שלאחריה זכה בהצטיינות במספר תערוכות בינלאומיות. בשנת 1938 הוא נקרא Chevalier (אביר) של לגיון הכבוד. בשנת 1947 הועלה לדרגת קצין של לגיון של הכבוד. בשנת 1950 קיבל ויון את פרס קרנגי, הפרס הגבוה ביותר לציור בעולם, ובשנת 1954 התמנה למפקד (מפקד) בלגיון הכבוד.
בשנה שלאחר מכן הוטל עליו לתכנן חלונות ויטראז' לקתדרלה במץ, צרפת.
בשנת 1956 זכה בפרס הגדול בתערוכת הביאנלה בוונציה.
חד ההישגים הגדולים ביותר של ויון כמדפיס היה יצירת שפה גרפית לקוביזם - הישג ששום מדפיס אחר, כולל חבריו הקוביסטים פבלו פיקאסו או ז'ורז' בראק, לא יכול היה לטעון.
ויון נפטר, 9 ביוני 1963 בסטודיו שלו בעיר פוטו, צרפת.
בשנת 1967, מרסל, אחיו האמן האחרון ששרד, עזר לארגן תערוכה משפחתית - עם עבודות של ז'אק ויון, ריימונד דושאן-ויון, מרסל דושאן, סוזן דושאן ברואן. חלק מתערוכה משפחתית זו הוצגה לאחר מכן במוזיאון הלאומי של מוד מודרן בפריז.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ז'אק ויון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ז'אק ויון, באתר Discogs (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Archives nationales de France, Base de données Léonore
- ^ Tribune, 23 February 1913, See page 135
- ^ Jeunes Peintres ne vous frappez pas !, La Section d’Or: Numéro spécial consacré à l’Exposition de la "Section d’Or", première année, n° 1, 9 octobre 1912, pp. 1-7
- ^ La Section d'Or, Numéro spécial, 9 Octobre 1912
- ^ Laurette E. McCarthy, Walter Pach, Walter Pach (1883-1958): The Armory Show and the Untold Story of Modern Art in America, Penn State Press, 2011, ISBN 978-0-271-03740-0. (באנגלית)
