ז'אן פרידמן
 | |
| לידה |
26 ביוני 1925 ורשה, הרפובליקה הפולנית השנייה  |
|---|---|
| פטירה |
14 במרץ 2021 (בגיל 95) סביון, ישראל |
| מדינה |
צרפת |
| פרסים והוקרה |
אביר בלגיון הכבוד |
  | |
ז'אן פרידמן (בצרפתית: Jean Frydman, 26 ביוני 1925 - 14 במרץ 2021) היה איש עסקים צרפתי-ישראלי, חבר בתנועת ההתנגדות הצרפתית במהלך מלחמת העולם השנייה. היה פעיל למען ביטול החרם הערבי בצרפת, פעיל שלום שהיה מעורב בקידום ההסכמים הכלכליים בין ישראל למדינות ערב במסגרת הסכמי אוסלו. בישראל היה בין יוזמי פרויקט לוויין התקשורת עמוס. בשנת 2016 קיבל פרידמן את אות לגיון הכבוד בצרפת, על מאמציו בזמן המלחמה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרידמן נולד למשפחה יהודית בוורשה, פולין, לשם היגרו אביו, נוח, מרוסיה, ואמו, ז'ודית (יהודית), מאוקראינה. בילדותו המשפחה עברה לצרפת והוא גדל בפריז ברובע בלוויל, שם ניהלה משפחתו מפעל קטן להלבשה תחתונה לנשים[1].
פעילות במחתרת הצרפתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות כיבוש פריז על ידי הגרמנים, ביוני 1940 החליט פרידמן להצטרף אל המנהיג היחיד שקרא לצרפתים להמשיך במאבק באותה עת, שארל דה גול. בגיל 15, הצטרף לכוחות המחתרת הצרפתית שלחמה נגד גרמניה הנאצית, ועלה לרכבת בדרכו לספרד שם התארגנה. חמש פעמים נעצר, בכלא הכיר את סרז' ראוואנל לוחם מחתרת יהודי שהיה מקושר להנהגה. יום לפני המעצרים ההמוניים של יהודי פריז, ביולי 1942הבריח את הוריו לכפר במחוז קרז, שבמרכז ההררי של צרפת. בעודו שם היה ממקימי הרשת המחתרתית באזור, וקיבל הדרכה צבאית. בין השאר סייע בפיצוץ 14 רכבות גרמניות בקו הרכבת האסטרטגי פריז־טולוז. אז קרא לו ראוואנל לסייע להקים מחתרת במחוז סמוך. שהיו מחופרים באדמה בלב יער, לקה בדלקת ריאות נשלח קודח, גופו עטוף עיתונים, חזרה לקרז, מאה ק"מ ברגל. למחרת כיתרו הגרמנים את היער, וחבריו חוסלו[2].
אחר כך הצטרף ל"כוחות הפנים הצרפתים" של צבא צרפת החופשית, שעסקו בפעולות התקוממות נגד הגרמנים ובסיוע לפלישת כוחות הברית בדרכים שונות. פרידמן מונה ליחידת עילית, "הכוח העצמאי הארצי", והשתתף בעשרות פעולות, כולל פיצוץ מועדון הלילה של האס אס בפריז, ירוט לאור יום של רכב משוריין גרמני, ופעולת חילוץ של אחד ממפקדי המחתרת ז'אן-פייר לוי. שההגרמנים היו קרובים לתפיסת חברי היחידה, והוחלט למלטם. כשהלך להיפרד מאמו, עט עליו הגסטאפו. במשפט הצבאי שערכו לו, והוא בן, 19 נגזר עליו עונש מוות[1]. הוא הועבר למחנה המעצר דראנסי צפונית לפריז, ולבסוף פונה על הרכבת האחרונה, שיצאה ממתקן המעצר למחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה (שיירה מס' 79 מ-17 באוגוסט 1944). רוב נוסעיה של הרכבת היו אנשי צבא בנסיגה, ובקרון־משא אחד היו כמה משפתות יהודיות מיוחסות, בנקאים שהנאצים נעזרו בהם, וחסו עליהם עד הרגע האחרון. ביניהם היה מהנדס המטוסים מרסל בלוך, לימים מרסל דאסו. פרידמן קפץ מהרכבת, אך דאסו לא קפץ ונשלח לבוכנוואלד. אחר כך שמרו על קשרי ידידות ועסקים[2].
פרידמן חזר להילחם עם כוחות צרפת החופשית נלחם עד על שחרור צרפת והשתחרר מהשירות בווינה. שחזר לפריז חיפש את אמו ונאמר לו שייתכן ונשלחה לברגן בלזן, הוא פנה לפרנסואה מיטראן שהיה ממונה שחרור האסירים והשבויים בממשלה הזמנית וביקש להיות קצין קישור לצבא האנגלי בגרמניה. הוא נשלח במטוס לגרמניה שבדרך עצר במחנה בריטי ליד העיר לינבורג, שם היה נוכח רגעים אחדים לאחר שהיינריך הימלר התאבד. כעבור כמה ימים היה בראש הנכנסים הראשונים למחנה לברגן־בלזן. על חוויה זו אמר "פלצות, תיעוב, חמלה. שום תסריט לא יוכל להמחיש את עוצמתן של שתיים שלוש הדקות חראשונות. החיילים הבריטים הלכו והקיאו. הם רדפו אחרי השומרים, ובחמת זעם קצרו אותם במקלעים". את אמו לא מצא במחנה. היא שרדה מאושוויץ, ושבה לפריז[2].
קריירה עסקית בצרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המלחמה עבד בעבודות מזדמנות, אחר כך התעניין בטלוויזיה ונסע ללמוד את התחום בארצות הברית. ב-1953 היה מעורב בהקמת תחנת טלוויזיה פרטית במרוקו. אך מרוקו הייתה על סף מלחמת אזרחים, והעסק התמוטט. שחזר לצרפת ב-1955 הציע לו סילבן פלוארה, בעלי תחנת הרדיו "אירופה 1" להיכנס לשותפות ולנהל את התחנה. פרידמן הוביל את התחנה להצלחה גדולה לאחר שהכניס חידושים רבים, כולל שכירת שדרנים צעירים ותוססים, שידור מבזקי חדשות כל שעה, גל פתוח לשיחות מאזינים ועוד. שכרו כלל אחוזים ממחזור ההכנסות, והוא צבר הון רב באותן השנים[2].
ב-1969 קיבל לידיו את ניהול תחנת הטלוויזיה מונטה קרלו (Télé Monte-Carlo) ובמטרה להרחיב את לוח השידורים של הערוץ, רכש מהמפיק והתעשיין האמריקאי הווארד יוז זכויות לסרטים ישנים באירופה, מהקלאסיקה של הקולנוע האמריקאי שהפיקו אולפני RKO (אולפנים היו בבעלות יוז אך נסגרו בתחילת שנות ה-50). קטלוג הסרטים שנרכש כלל סרטים דוגמת: "האזרח קיין", "קינג קונג", סרטי האחים מארקס ועוד, שבאותה עת נראו חסרי ערך. אך רישיון זכויות השידור שלהם לגורמים שונים, הפיק רווחים גדולים לחברה. בנוסף הפיק שני סרטים דוקומנטריים על מלחמת העולם השנייה: Le Chagrin et la Pitié מאת מרסל אופול (1969) ו-De Nuremberg à Nuremberg שביים פרדריק רוסיף, שזכה בפרס סזאר לסרט התיעודי הטוב ביותר ב-1989.
ב־1976 פוטר העורך הראשי של קבוצת "אירופה 1" בלחץ ראש ממשלת צרפת, ופרידמן זעם על הפגיעה בחופש הביטוי, והתפטר מניהול הקבוצה. הוא הקים חברת סרטים משלו, "פאראוויז'ן" (Paravision), שבין היתר, רכשה סרטים בהוליווד להפצה באירופה, עסקה בהפקת סרטים מקוריים והפצתם, ואספה ויצרה קטלוג של סרטים היסטוריים. ידידו פרנסואה דאל, שניהל את קבוצת "לוריאל", השקיעה בחברת הסרטים והיא הפכה לחברת בת של "לוריאל"[3].
קריירה עסקית בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1960 נכנסה קבוצת "רדיו אירופה 1" לפעילות בישראל, שהייתה שותפה להקמת חברת "שירותי פרסומת בשידור" (שפ"ב) שהייתה אחראית של שיווק ומכירה של זמן פרסום ב"גל הקל" (לימים רשת ב')[4]. לאחר שסילבן פלוארה, מבעלי הקבוצה, רכש תחנת טלוויזיה בלבנון, ונטען שהוא "סוכן ציוני" בכגלל פעילות הקבוצה בישראל, הציע פלוארה שפרידמן ירכש את מניות "רדיו אירופה 1" בחברת "שירותי פרסומת בשידור" יחד עם תיאו קליין. פרידמן המשיך להיות בעל מניות בחברה, עד שזו הפסידה את הזיכיון שלה ב-1993[5].
ב-1981 יזם יחד עם האלוף במילואים מאיר עמית והעיתונאי חזי כרמל את פרויקט לוויין התקשורת הישראלי עמוס[6][7]. לצורך כך הקימו יחד את "החברה הכללית לשירותי לוויין", וגייסו משקיעים נוספים בישראל ובארצות הברית[8]. החברה החזיקה אחר כך כ-25% מחברת חלל תקשורת שהפעילה את הלוויינים[9]. ב-1990 התמודד על זיכיון אזורי לטלוויזיה בכבלים[10]. וב-1992 ניהל משא ומתן על השקעה בעיתון "מעריב"[11].
ב-1993 היה שותף בקבוצת "נתיבי שידור" שהתמודדה במכרז לשידור ערוץ 2.את הקבוצה ניהל נסים משעל יחד עם ישראל סגל כמנהל התוכניות והיו שותפים בה בנוסף לפרידמן, קבוצת הארץ, משפחת פדרמן, תאגיד הטלוויזיה אנגליה ישראל בראשות דורון אברהמי, קבוצת "גלובס מוניטין תקשורת" של חיים בראון, החברה לישראל, חברת "מליבו ישראל" וחזי כרמל[12]. הקבוצה הפסידה במכרז[13]. בסוף 1994 היה מעורב במגעים להצלת העיתון "דבר" מסגירה' אך בחר בסוף לא להשקיע בו[14].
ב-1995 ייסד יחד עם איש העסקים אביטל ענבר את בית ההוצאה מדריכי יונתן בע"מ, שהיה בעל הזיכיון מטעם מדריך המסעדות והמלונות הצרפתי גומיו להפקת מדריך דומה בישראל, וניהלו, תחילה כמדריך מסעדות ומלונות, ואחר כך כמדריך מסעדות בלבד. המדריך נסגר ב-2003 בעקבות האינתיפאדה השנייה והמיתון הכלכלי[15].
בשנות ה-90 היה מעורב גם במספר במיזמי היי-טק, בין השאר היה שותף של שאול אייזנברג בחברה לשיווק ציוד תקשורת בסין[16], היה מעורב בהקמת חברת ההזנק "מוביילקום", שעסקה בפיתוח אנטנות קטנות ממדים לתקשורת לוויינים[17], והשקיעה בקרן אגריטק של חברת ההשקעות להט-לב, שהקים שלמה להט, לשעבר ראש עיריית תל אביב[18].
פעילות למען ישראל והשלום
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרידמן היה מקושר לצמרת הפוליטית של צרפת, בעקבות פעילותו במחתרת הצרפתית ובצבא צרפת החופשית, שראשיה הפכו למנהיגי צרפת לאחר המלחמה. פרידמן היה מעורב, מאחורי הקלעים, בקידום הסיוע הביטחוני הצרפתי לישראל בשנות ה-50 וה-60. בשנות ה–50 פתח בפני שמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון, את דלתות השלטון בצרפת, וסלל את הדרך לעסקאות הנשק עמה[1]. באותן השנים גם הכיר את טדי קולק, בעת ששימש מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הם נשארו מאז ביחסי ידידות ופרידמן תרם אחר כך למספר פרויקטים בירושלים, שיזם קולק כראש עייריית ירושלים[19].
לאחר מלחמת ששת הימים התבקש על ידי הנשיא שארל דה גול, לפעול למען הסדר שלום בתום המלחמה. על פי הצעת פייר מנדס פראנס (שהנהיג את המהלך למתן עצמאות לתוניסיה), פרידמן ביקש מלוי אשכול שיתן הצהרה שמדינת ישראל מוכנה לפתוח במשא ומתן לשלום באופן מידי (באופן דומה להצהרה שנתן מנדס פראנס עשר שנים קודם בתוניס, שהביא לסיום המשבר שם ללא אלימות). אשכול אכן יצאה בהצהרה כזו, אך אחר כך התהליך המדיני לא התקדם. דה גול אימץ עמדה פרו-ערבית ופרידמן ביקר אותו בפומבי, ואף גייס את תחנת הרדיו שלו לקדם עמדות פרו-ישראליות[20]. בנוסף הפיק סרט תיעודי על ישראל, שהוקרן בהצלחה בצרפת וברחבי העולם[21]. בתקופת ואלרי ז'יסקר ד'אסטן התבקש לסייע לתהליך תהליך השלום בין ישראל למצרים והיה נוכח בפגישת פסגה בין מנחם בגין ואנואר סאדאת[2].
המאבק נגד החרם הערבי בצרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרידמן הוביל מאבק להפסקת יישום החרם הערבי על ידי חברות בצרפת. זאת לאחר שפוטר מניהול חברת הסרטים שהקים על ידי החברה האם "לוריאל". היא גילה שפרוטוקול ישיבת מועצת המנהלים, שבו הודיעה כביכול על התפטרו זויף. הסיבה הייתה לחץ על חברת "לוריאל" לנתק את הקשרים שלה עם ישראל, לאחר רכישת חברת הקוסמטיקה הלנה רובינשטיין בשנת 1988. מנהלי החברה הודו כי הדבר נעשה כדי לספק את דרישות החרם הערבי. והתברר כי משלחת של ועדת החרם בדמשק הגיעה לפריז והודיעה ל"לוריאל" כי תרחיב את החרם הקיים על מוצרי "הלנה רובינשטיין" ותחילו גם על מוצרי "לוריאל". ערב בואם "פיטרו" ראשי לוריאל את פרידמן, כדי להוכיח לבני שיחם הערבים שאין בצמרת לוריאל אף ישראלי, או יהודי המקורב לישראל. פרידמן הגיש תלונה במשטרה, על כך ש"לוריאל" פעלה בניגוד לחוק הצרפתי הקיים נגד כניעה לחרם הערבי, חוק שעבר ב-1977 בתמיכת הנשיא מיטראן[22]. מיטראן היה מקרוב לראשי "לוריאל", מאז שעבד בחברה לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר שפוטר על ידי יריבו דה-גול, מהממשלה הזמנית שקמה לאחר המלחמה, כך שחשיפת פעילות "לוריאל" גרמה לשערורייה פוליטית[3].
מיד אחר כך חשף פרידמן פרטים נוספים: בראש התומכים בחרם הערבי עמד ז'אק קורז, פושע מלחמה צרפתי נאצי שנשפט בצרפת, בהיעדרו, לתקופת מאסר ממושכת. התברר שהוא חי בארצות הברית בשמו האמיתי ומנהל שם את חברה-הבת של "לוריאל". בהדרגה התברר לפרידמן שבנוסף לו רבים מנציגי "לוריאל" באמריקה הלטינית היו פושעים נאצים נמלטים. פרידמן גם גילה שקורז בא לישראל, הציג עצמו כידיד המדינה ושכנע את משפחת פרופר, בעלי מפעל "הלנה רובינשטיין" במגדל העמק, וזיכיון להפצת מוצרי החברה באזור הים התיכון, לשנות את שם המפעל ל"אינטרביוטי", ולמחוק כך כל נוכחות של הלנה רובינשטיין בישראל. גד פרופר, מנכ"ל החברה, לא ידע על מניעיו האמיתיים של קורז ועברו הנאצי. בעקבות תלונתו של פרידמן מונה שופט חוקר שבמרץ 1991 ערך פשיטה על מטה "לוריאל" ותפסו מסמכים שהוכיחו שהחברה עברה על החוק ונכנעה לחרם הערבי. כולל דו"חות מפורטים על סכומי שוחד ששילמה לבעלי תפקידים ב"ועדת החרם", כדי שימחקו את "לוריאל" מהרשימה השחורה של חברות מוחרמות. לאחר שהשופט-חוקר הגיש כתבי אישום נגד ראשי לוריאל, התערב הנשיא מיטראן וביקש שימשוך את תלונתו, במקום זאת ימנה ועדת חקירה לעניין לוריאל ויעביר חקיקה כלל-אירופית נגד החרם הערבי. בנוסף ראש החברה פנו, נפגשו עם מנכ"ל משרד החוץ, אורי סביר, ובעקבות דרישתו חידשה "לוריאל" את פעילותה בישראל[3].
במקביל באותן השנים החל תהליך השלום, שהביא לשינוי האווירה הבינלאומית כלפי ישראל ובמזרח התיכון, בעקבות ועידת מדריד בסוף 1991[23], ואחר כך הסכמי אוסלו, שערערו למעשה את היסוד לחרם, לאחר שירדן והפלסטינים החלו בשיתוף פעולה מדיני, מסחרי וכלכלי עם ישראל[24][25]. פרידמן היה מעורב בארגון "הועידות הכלכליות למזרח התיכון וצפון אפריקה", מפגשים לקידום שיתוף פעולה כלכלי ועסקי בנזרח התיכון[26]. הועידה הכלכלית הראשונה נערכה ב-30 באוקטובר 1994, בעיר קזבלנקה שבמרוקו (אחר כך התקיימו עוד שלוש ועידות: ברבת עמון שבירדן בנובמבר 1995, בקהיר שבמצרים בנובמבר 1996, ובדוחה שבקטר בנובמבר 1997)[27]. ועידת קזבלנקה נערכה בחסות חסן השני, מלך מרוקו ובתמיכה והשתתפות של הנשיאים ביל קלינטון מארצות הברית ובוריס ילצין מרוסיה. בסך הכל השתתפו בוועידת קזבלנקה נציגים של 61 מדינות, כולל: ראש הממשלה יצחק רבין, שר החוץ שמעון פרס, נשיא מצרים חוסני מובארק וחוסיין, מלך ירדן. בנוסף 1,114 אנשי עסקים מכל העולם השתתפו בוועידה. בסיום הוועידה פורסמה הצהרה משותפת שקראה לסיום החרם הערבי על ישראל[28].
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרידמן היה נשוי שלוש פעמים ונולדו לו שישה ילדים[1].
מאז שנות ה-70 גר לסירוגין בישראל ובצרפת. החל משנת 1990 התגורר בקביעות בישראל בעקבות נישואיו לדניאלה.
הוא נהג לארח בביתו בסביון, אורחים מצרפת, ביניהם נשיא צרפת לשעבר ואלרי ז'יסקר ד'אסטן[29], שר האוצר לשעבר דומיניק סטראוס-קאהן והזמר איב מונטאן[30][31].
בזמן מלחמת המפרץ נפגע ביתו מטיל סקאד, והוא ניסה לתבוע אישית את סאדם חוסיין[32].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלי בר-נביא, ז'אנוי: תמונות מחייו של ז'אן פרידמן, מצרפתית: רפאל קינן, למשכל - ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010.
- מיכאל בר-זוהר, "בושם מר" - חדירת הנאצים לצמרת "ל'וריאל" וכניעתה לחרם הערבי, ידיעות ספרים, 1996.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 עופר אדרת, נכנסנו, חיסלנו, פוצצנו: כשז'אנו השיב מלחמה לגרמנים, באתר הארץ, 25 באפריל 2021
- ^ 1 2 3 4 5 אביטל עובר, זא'ן פרידמן על שמעון פרס, איב מונטאן, מישל רוקאר וחברים אחרים, מעריב, 21 בדצמבר 1990
- ^ 1 2 3 מיכאל בר-זוהר, "בושם מר" - חדירת הנאצים לצמרת "ל'וריאל" וכניעתה לחרם הערבי, ידיעות ספרים, 1996
- ^ שמעון ליניאל, שלש שנים ל<<גל־הקל>>, הארץ, 18 בינואר 1963
המועצה הציבורית מסתייגת מפרסומת מסחרית ב'קול ישראל׳, הארץ, 10 באפריל 1962 - ^ הגר רם, חברת שידורי פרסומת מאוחדים זכתה במכרז למכירת פרסום ברדיו, חדשות, 13 ביולי 1993
- ^ אברהם פלג, שני לוייני תקשורת "כחול לבן" ייצרו על ידי התעשייה האוירית, מעריב, 11 בנובמבר 1984
- ^ ענת גונן, אחריות חברתית הייתה פה כבר מזמן, באתר גלובס, 2 בנובמבר 2009
- ^ אבי קרטין, הלוויין הישראלי הראשון – עוד חמש שנים, חדשות, 7 בנובמבר 1984
- ^ יצחק דנון, המיעוט בחברה הכללית לשירותי לוויין: בעלי השליטה נישלו אותנו מהניהול ומרוקנים נכסים, באתר גלובס, 25 באוגוסט 2008
- ^ איה אורן, סכסוך בין חזי כרמל ל"קו־חד" ידון בחודש הבא בביהמ"ש, מעריב, 28 בינואר 1990
רן גפן, בקרוב אצלך, חדשות, 15 בספטמבר 1987 - ^ יגאל לביב, פרידמן לא ירכוש מניות במעריב, חדשות, 16 באפריל 1992
- ^ הגר רם, היום יוגשו הצעות של 7 חברות למכרז לערוץ השני, חדשות, 31 במרץ 1993
- ^ הגר רם, השלב הבא – הקמת חברת החדשות, חדשות, 27 במאי 1993
- ^ ליטל לוין, 09.11.1994 / לקראת הסוף: סכסוך עבודה בעיתון "דבר", באתר הארץ, 9 בנובמבר 2011
- ^
שלמה פפירבלט, במקום מישלן: מדריך גומיו מגיע לישראל והשפים נקראים לסדר, באתר הארץ, 14 ביוני 2018
- ^ יצחק דנון, ז'אן פרידמן יפוצה ב-1.75 מיליון דולר - וימשוך תביעתו נגד אייזנברג, באתר גלובס, 3 בדצמבר 1998
- ^ יצחק דנון, עובדי מוביילקום, מוביילסופט ופייג'קום מבקשות לפרקן, באתר גלובס, 4 בדצמבר 2000
מאת יצחק דנון, ז'אן פרידמן תובע ממייסד קבוצת סקייגט 17 מיליון שקל, באתר גלובס, 13 ביולי 2000 - ^ שי שלו, להט-לב: לא מספיק לקרוא לעצמך "בנק השקעות" ולנפנף במשקיעים מפורסמים, באתר גלובס, 16 באפריל 1997
שי שלו, להט-לב: היו מיליונים, באתר גלובס, 10 בדצמבר 2002 - ^ יעקב העליון, עוד על "אבן במגדל דוד", מעריב, 5 באוגוסט 1969
- ^ ז'אק מוריס, שתי הזיקות ביהדות צרפת, דבר, 26 בינואר 1968
- ^ סרט תעודי על ישראל קוצר הצלחה בצרפת, למרחב, 11 במרץ 1969
שמואל שי, סרט השבוע - 70 שנה ב-90 דקות, דבר, 21 במרץ 1969 - ^ תמר גולן, החוק החדש נגד החרם אינו מזכיר את החרם אך בצרפת ברור לכל שהכוונה היא לערבים, מעריב, 27 ביוני 1977
- ^ עדי כץ, "צפוי גידול דרמטי בהשקעות זרות בארץ בעקבות הסרת החרם הערבי", חדשות, 10 ביוני 1993
- ^ דיאנה בחור-ניר, "הסכמי אוסלו ערערו למעשה את היסוד לחרם הערבי", באתר גלובס, 10 ביולי 2006
- ^ רועי קיבריק, נמרוד גורן, מירב כהנא-דגן, יחסי ישראל עם מדינות ערב: הפוטנציאל הלא ממומש, מכון מיתווים, 2020, עמוד 17
- ^ קזבלנקה תעשה לכלכלה מה שעשתה ועידת מדריד לשלום, "הארץ", 31 באוקטובר 1994
- ^ ביקורת על ישראל בהודעת הנעילה של ועידת קטאר: שטחים תמורת שלום, באתר גלובס, 19 בנובמבר 1997
אורה קורן, למרות הכל, ועידת קטאר, באתר גלובס, 12 בנובמבר 1997 - ^ Casablanca Declaration (First MENA Economic Summit) - English (1994)
- ^ גדעון קוץ, ז'יסקאר דסטאן יבוא מחרתיים לישראל, דבר, 26 בדצמבר 1983
- ^ חיים נגיד, איב מונטאן יבוא לארץ לפי הזמנת פרס, מעריב, 6 במאי 1986
- ^ TheMarker Online, דומיניק שטראוס-קאהן היה בישראל בביקור פרטי, באתר TheMarker, 20 בנובמבר 2011
- ^ יגאל לביב, אחריות אישית - ז׳אן פרידמן תובע אח סדאם חוסיין, חדשות, 17 באפריל 1992
