ועידת רבאט
ועידת רבאט הייתה ועידת הפסגה השביעית[1] של הליגה הערבית שהתרחשה באוקטובר 1974 ברבאט שבמרוקו. הפעולה החשובה ביותר של הוועידה הייתה ההחלטה להעניק לאש"ף ייצוג בלעדי של העם הפלסטיני, על חשבונה של ממלכת ירדן.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]הוויכוח בין ירדן לבין אש"ף על ייצוג הפלסטינים החל עם הקמת הארגון בידי אחמד שוקיירי במאי 1964. ירדן, ששלטה ביהודה ושומרון מאז סוף מלחמת העצמאות, העניקה אזרחות מלאיה לתושביה הפלסטינים ויצרה תהליך של אינטגרציה בין שתי גדות הירדן. אש"ף, לעומת זאת, דרש לאומיות פלסטינית עצמאית, במנותק מן השלטון ההאשמי של המלך חוסיין. קריאות לאומיות פלסטיניות התגברו לאחר מלחמת ששת הימים, שבה איבדה ירדן את יהודה ושומרון ואת עיקר האוכלוסייה הפלסטינית שברשותה. המלך חוסיין הבין שתביעה מישראל לחזור לגבולות החלוקה אינה ראלית ולכן החליף את התביעה הירדנית מישראל, לחזרה לקווי 67. ארגונים פלסטינים מיליטנטיים הגבירו את כוחם בתוך ארגון אש"ף והארגון ראה בפשרה זו של המלך הירדני בגידה ברעיון הפלסטיני. אחרי פעולת כראמה התחילו אנשי הארגונים הצבאיים הפלסטינים בירדן להסתובב כשהם חמושים והגבירו את פעילותם נגד ישראל, בתגובה תקפה ישראל את תעלת הע'ור המזרחית. בפברואר 1969 מונה לראש אש"ף יאסר ערפאת, שהיה לפנים ראש הארגון הצבאי פת"ח. הפלסטינים הקימו ישות מדינית פלסטינית עצמאית בצפון מדינת ירדן, הקימו מחסומי דרכים ומערכת שלטונית פנימית וגרמו למלך חוסיין לחשוש שהמשך קיום הממלכה נתון בסכנה, נקודת המשבר מבחינתו הייתה חטיפת המטוסים לשדה דוסון. ההתנגשות בין הצדדים התרחשה בפברואר ובספטמבר 1970, כאשר הצבא הירדני הכה במעוזים הפלסטינים והרג כמה אלפי פלסטינים. עד לקיץ 1971 חוסלה כמעט לחלוטין נוכחות הכוחות הצבאיים הפלסטינים בירדן.
האלימות של אירועי ספטמבר השחור הביאה לבידוד של ירדן בזירה הבין-ערבית ולהתחזקות הקריאות ללאומיות פלסטינית עצמאית, חרף היחלשותו של אש"ף שנמלט ללבנון. במרץ 1972 פרסם המלך חוסיין תוכנית פדרטיבית שגרסה כי יהודה ושומרון יהוו מחוז אוטונומי בתוך הממלכה ההאשמית, אך התוכנית עוררה זעם בכל קצווי העולם הערבי ואף הביאה לניתוק היחסים של מצרים עם ירדן. כוחו של אש"ף התגבר עוד יותר לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר כל הסיעות הערביות ביקשו למנף את הארגון בשביל האינטרסים שלהן[2]. ירדן, שהצליחה לחזור לחיק העולם הערבי בזכות חלקה במלחמה, לא הייתה יכולה להרשות לעצמה פעילות אינטנסיבית כנגד ערפאת. בפסגת הליגה הערבית בוועידת אלג'יר, שנערכה בסוף נובמבר 1973, רצו המדינות הערביות להכיר באש"ף כמייצג הפלסטינים, ורק התערבותו של הפוליטיקאי הירדני בהג'ת א-תלהוני[3] הצליחה למנוע את הגדרתו של אש"ף כמייצג הבלעדי של הפלסטינים. מכאן ועד לוועידת רבאט, כוחו של הארגון אך התחזק, כאשר עוד ועוד גופים בינלאומיים ומדינות מכירים בו[4].
הוועידה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פסגת הליגה הערבית השביעית נפתחה ברבאט שבמרוקו ב-26 באוקטובר 1974, בנוכחות של כ-20 ראשי מדינות ערבים, בכללם גם חוסיין, מלך ירדן וגם משלחת פלסטינית שייצגה את אש"ף. בנאום ארוך שנשא בפתיחת הוועידה, הסביר חוסיין את הבעייתיות הטמונה בהענקת בלעדיות לאש"ף על זכויות הפלסטינים, תוך שהוא מנסה להפריד בין שאלת שחרור השטחים מידי ישראל לבין השאלה הפלסטינית הרחבה. חרף ניסיונותיו של חוסיין, הפסגה הכירה פה אחד באש"ף כמייצג הבלעדי של הפלסטינים[5] ונתנה לערפאת מנדט להקים מדינה פלסטינית עצמאית בכל שטח של פלסטין שישוחרר. גם המלך חוסיין, שחשש מבידוד בינלאומי נוסף, הצביע בלית-ברירה בעד החלטת הוועידה[6].
לאחר הוועידה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כוחו של אש"ף התחזק באופן דרמטי בעקבות החלטת הוועידה. אף שהארגון המשיך לקיים פעולות טרור, מדינות רבות הכירו בארגון והוא קיבל מעמד של משקיף בישיבות האו"ם. לאחר נאומו של ערפאת באו"ם ב-14 בנובמבר 1974, הכירו האומות המאוחדות בהחלטות וועידת רבאט ובזכותו הבלעדית של אש"ף לייצוג הפלסטינים. תוך מספר שנים נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר גם הוא הכיר באש"ף כמייצג הפלסטינים, ובצורך של הפלסטינים למולדת[7].
גם ממלכת ירדן הושפעה בצורה משמעותית מהחלטות הוועידה. כדי למנוע בידוד בין-ערבי נוסף, חוסיין פעל, לפחות למראית עין, בהתאם להחלטות רבאט. בנובמבר 1974 פיזר את הפרלמנט, שלפי חוקת ירדן מחצית המושבים בו היו מיועדים לפלסטינים מיהודה ושומרון[8], ולכן לא היה ניתן לערוך בחירות. מספר השרים הפלסטינים בממשלה צומצם באופן ניכר, וכן בוטל המשרד לענייני השטחים הכבושים שהיה אמון על הקשר עם יהודה ושומרון מאז 1967. עם זאת, חוסיין המשיך לשמור על קשר עם יהודה ושומרון, כאשר מטרת-העל שלו הייתה להראות למדינות ערב שאש"ף איננו מסוגל לטפל בפלסטינים בעצמו, ורק ירדן יכולה להוות תשתית לקשר עם השטחים הכבושים ולפיכך גם בסופו של דבר להוות חלק מפתרון הסכסוך. מימון המנהל ושירותי הדת ביהודה ושומרון וברצועת עזה נמשכו, תוך הסכמה שבשתיקה של אש"ף.
ניסיונותיו של חוסיין לשמור על הקשר עם יהודה ושומרון המשיכו לאורך שנות ה-70 וה-80. לעיתים, בייחוד כאשר כוחו של אש"ף נחלש, חוסיין נתפס כאלטרנטיבה ראויה לפתרון הבעיה הפלסטינית. לא אחת נערכו שיחות בין ערפאת לחוסיין, כאלו שהולידו למשל את תוכנית הקונפדרציה בראשית 1983. אולם, בסופו של דבר חוסיין נאלץ להכריז על ניתוק הזיקה מיהודה ושומרון ביולי 1988 בעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה. בכך גם ירדן הכירה סופית בהחלטותיה של ועידת רבאט.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה, עמודים 152–221.
- אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמודים 324–339.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ למנין ועידות הפסגה המתוכננות. ועידת הפסגה בקהיר בסוף ספטמבר 1970, בעקבות אירועי ספטמבר השחור, איננה נכללת בספירה זו.
- ^ נבו, עמ' 190
- ^ המלך חוסיין לא נכח בוועידה
- ^ נבו, עמ' 191
- ^ אריאל וישנה, "אל תשכחו את קלאוזביץ", השילוח, גיליון 15, יוני 2019
- ^ נבו, עמ' 192
- ^ נבו, עמ' 192–193
- ^ הפרלמנט שב לפעילות רק ב-1989, לאחר שחוסיין הכריז על ניתוק הזיקה מיהודה ושומרון