וסטהאם יונייטד

וסטהאם יונייטד
מידע כללי
שם מלא	West Ham United Football Club ; מועדון כדורגל וסטהאם יונייטד
כינוי	הפטישים, הברזלים, האקדמיה לכדורגל
תאריך ייסוד	1895
אצטדיון	אצטדיון לונדון ; (תכולה: 60,000)
בעלים	דייוויד גולד; דייוויד סאליבן; אלברט טריפ סמית'
מאמן	יולן לופטגי
ליגה	פרמייר ליג
	www.whufc.com
תלבושת
תלבושת בית	תלבושת חוץ

וסטהאם יונייטד (באנגלית: West Ham United) היא קבוצת כדורגל אנגלית מרובע ניוהאם של העיר לונדון, המשחקת בפרמייר ליג. היא ידועה בכינויה "הפטישים" (The Hammers), "הברזלים" (The Irons) ואף "האקדמיה לכדורגל". החל מעונת 2016/2017 משחקת הקבוצה באצטדיון האולימפי בלונדון.

בקבוצה שיחקו בעבר הכדורגלנים הישראליים אייל ברקוביץ', יוסי בניון, יניב קטן וטל בן חיים. ברקוביץ' ובניון זכו להצלחה במדי וסטהאם, ובעקבותם הפכה הקבוצה לידועה יחסית בישראל.

דרבי מפורסם של המועדון ואוהדיו הוא עם קבוצת מילוול הלונדונית, כאשר בין שני המועדונים התפתחה יריבות היסטורית ואיבה ארוכת שנים, שהתחילה מאז הקמתם של שני המועדונים בסוף המאה ה-19.

היסטוריה

מקורות הקבוצה

התזכורת הכי מוקדמת לקיום המועדון נמצאה ב-1895. אז התקיים המועדון בתור "Thames Ironworks F.C" ("מועדון הכדורגל תמזה עבודות ברזל"), שהייתה קבוצת הכדורגל של חברת הספנות ועבודות הברזל "Thames Ironworks and Shipbuilding Company, Limited", אשר הייתה חברת הספנות הגדולה ביותר על גדות נהר התמזה בשנים אלו. הקבוצה הוקמה על ידי דייב טיילור שהיה גם שופט כדורגל, וארנולד הילס שהיה מבעלי החברה. ההודעה על הקמת הקבוצה הייתה באמצעות העיתון "Thames Ironworks Gazette", ביוני 1895. בסיסה של החברה היה בבלאקוול וקאנינג טאון משתי גדות נהר הלי, בנקודה בה הוא פוגש את התמזה. הספינה האחרונה שנבנתה הייתה ספינת מלחמה עבור הצי המלכותי הבריטי, ב-1912, ולאחר מכן החברה נסגרה. הקבוצה של חברת התיקונים לספינות השוכנת קרוב לחברת בניית הספינות, שנקראה "Castle Swifts", התאחדה עם קבוצת Ironworks ליצירת קבוצה אחת.

הקבוצה שיחקה באופן חובבני בלבד החל מ-1895, כאשר עובדי החברה מרכיבים את הקבוצה הראשונה: תומאס פרימן היה כבאי שריפות בספינות, וולטר פארקס פקיד בחברה, ג'וני סטיוארט, וולטר טרנטר וג'יימס לינדזי היו יצרני דוודים. שחקנים נוספים שעבדו בחברה היו: ויליאן צ'אפמן, ג'ורג' סייג', פרד צ'מברלין וצ'ארלי דוב, שעבד בתור מסמרר מתחיל בחברה.

הקבוצה זכתה בגביע הראשון שלה, ה"West Ham Charity Cup" (גביע הצדקה של וסטהאם) ב-1895, ובליגת לונדון (המורכבת מקבוצות לונדוניות מקומיות) ב-1897. ב-1898 הפכה הקבוצה למקצוענית כאשר נכנסה לליגה השנייה של ה"Southern Football League" (תחרות חצי מקצוענית של קבוצות ממחוז דרום והמידלאנדס באנגליה), ועלתה לליגה הראשונה כבר בעונה הראשונה. בעונת הבכורה בליגה הראשונה, סיימה הקבוצה במקום הלפני אחרון. בפלייאוף הירידה הראשון שלה נלחמה נגד פולהאם, ניצחה 1–5 ונשארה בליגה הראשונה. המדים הראשונים של הקבוצה היו בצבע כחול כהה מאוד, ובעונות לאחר מכן, מ-1897 ועד 1899, שיחקה הקבוצה בשילובים של תכלת.

לאחר חילוקי דעות באשר למצבה הכלכלי של הקבוצה, בתחילת יוני 1900, המועדון "Thames Ironworks F.C" פורק, ובמקומו הוקם, ב-5 ביוני 1900, "מועדון הכדורגל וסטהאם יונייטד" ("West Ham United F.C."), כאשר את הקבוצה הראשונה מאמנים סיד קינג ועוזר צ'ארלי פיינטר. מפאת היותה של הקבוצה המקורית "קבוצת עבודה" (של חברת הספנות), היא עד היום מוכרת בכינוי "הפטישים" או "הברזלים" ובסמלה של הקבוצה מופיעים פטישים.

לידתה של וסטהאם יונייטד (1901 - 1961)

וסטהאם יונייטד הצטרפה לליגה המערבית באנגליה בשנת 1901, בזמן שהמשיכה לשחק בליגה האנגלית הדרומית הראשונה. ב-1907 הוכתרה הקבוצה לאלופת בית 1B של הליגה המערבית, ניצחה את פולהאם (אלופת בית 1A), והייתה לאלופת הליגה המערבית באנגליה לעונה זו. בשנים הראשונות שיחקה הקבוצה באצטדיון ה"ממוריאל גראונדס" במחוז פלייסטואו, ניוהאם, לונדון. ב-1904 עברה הקבוצה למגרש בולין גראונד שנמצא באפטון פארק. משחקה הראשון של וסטהאם יונייטד באצטדיונה החדש היה נגד היריבה המרה מילוול (שמקורה בעצמה הוא ב"קבוצת עבודה" מחברת ספנות מתחרה). משחק זה משך כ-10 אלף אוהדים, ונגמר בתוצאה 0–3 לווסטהאם המארחת.

בשנת 1919 נכנסה וסטהאם לראשונה למערכת הליגות הארצית הבכירה כששובצה בליגה האנגלית השנייה. משחקה הראשון בליגה זו היה נגד לינקולן סיטי והסתיים בתוצאה 1-1. הקבוצה הצליחה לעלות לליגה האנגלית הראשונה ב-1923, ובאותה עונה גם הצליחה להגיע לגמר גביע ה-FA נגד הבולטון וונדררס, שכונה גם "גמר הסוס הלבן". בגמר זה התרחשה מהומה גדולה לפני פתיחת המשחק, כיוון שכ-200 אלף אנשים רצו להיכנס לאצטדיון שתכולתו נקבעה על 125 אלף, וכתוצאה הוא התחיל באיחור של 45 דקות. במשחק עצמו ניצחה בולטון 0–2. במסגרת הגביע לא הצליחה וסטהאם לשחזר את הצלחתה, והישג השיא שלה היה הגעה לחצי הגמר בשנת 1933.

בליגה הקבוצה שמרה על מקומה רוב השנים, עד שב-1932 ירדה לליגה השנייה, והמאמן (ושחקן העבר) סיד קינג, שאימן את הקבוצה במשך כ-32 שנים, פוטר מהקבוצה. לאחר ירידת הליגה, בריאותו של קינג התדרדרה והוא התאבד זמן קצר לאחר שפוטר מהקבוצה. הוא הוחלף על ידי צ'ארלי פיינטר (שהיה עוזרו במשך כל השנים הללו), שהמשיך בתפקיד המאמן עד 1950, במשך 480 משחקים. פיינטר הוחלף על ידי טד פנטון והקבוצה דשדשה בליגה השנייה במשך 26 השנים הבאות, והצליחה לעלות לליגה הראשונה רק בשנת 1958.

שנות הזהב (1961 - 1978)

בשנת 1961 מונה המאמן רון גרינווד במקום פנטון, והוביל את הקבוצה לשני תארים משמעותיים: זכייה בגביע ה-FA לעונת 1964, וזכייה בגביע אירופה למחזיקות גביע ב-1965, בהנהגתו של אחד השחקנים הבולטים בתולדות המועדון והכדורגל האנגלי בכלל, בובי מור. בשנים אלו כיכבו בהרכב נבחרת אנגליה שחקני וסטהאם, שהובילו את הנבחרת לזכייה היסטורית במונדיאל 1966: קפטן הקבוצה בובי מור, שהיה גם קפטן הנבחרת, מרטין פיטרס (שהבקיע שער בגמר) וג'ף הרסט, השחקן הראשון שהצליח להבקיע שלישייה בגמר מונדיאל.^[1] כל השלושה היו שחקנים תוצרת מחלקת הנוער של וסטהאם יונייטד. ישנו פסל "האלופים" בדרך בארקינג בצמוד לפאב הבוילן טאברן, המנציח את "שלושת הבנים" של וסטהאם שסייעו לזכייה ההיסטורית של הנבחרת האנגלית בגביע העולם של 1966.

בשנת 1975 זכתה הקבוצה פעם נוספת בגביע ה-FA, אחרי שניצחה 0–2 את פולהאם בגמר.

אחרי התחלה לא טובה של הקבוצה בעונת 1974/1975, גרינווד הפך את עצמו להיות הג'נרל מנג'ר במועדון, ללא ידיעת ההנהלה, ומינה את עוזרו ג'ון לייל למאמן הקבוצה. מהלך זה התברר כהצלחה גדולה מאוד, כאשר הקבוצה הבקיעה 20 שערים ב-4 משחקים הראשונים, בנוסף לזכייתה בגביע האנגלי. לייל הוביל את הקבוצה גם לגמר גביע המחזיקות האירופי ב-1976, שם הפסידה הקבוצה 2–4 לאנדרלכט. גרינווד עזב ב-1977 את המועדון אחרי שמונה למאמן נבחרת אנגליה.

ב-1978 ירדה הקבוצה לליגה השנייה, אך לייל, שהמשיך בתפקידו, הוביל את הקבוצה לגמר גביע ה-FA בשנת 1980, בו ניצחה הקבוצה 0–1 את ארסנל, והניפה את התואר האחרון שלה עד היום. זהו גם הגמר האחרון בו זכתה בגביע קבוצה שהיא לא מהליגה הראשונה.

עליות וירידות (1981–2005)

ב-1981 עלתה הקבוצה חזרה לליגה הראשונה, וב-3 העונות לאחר מכן סיימה בעשירייה הראשונה בליגה. ב-1985/1986 סיימה הקבוצה במקום השלישי בליגה, מה שהיה להישג השיא שלה בליגה הראשונה באנגליה בכל הזמנים. קבוצת השחקנים שעשתה זאת כונתה "The Boys of 86" ("הבנים של 86' "). אולם, הקבוצה הייתה לא יציבה בשנים אלו והידרדרה לאיטה עד שב-1989 חוותה ירידת ליגה נוספת, אשר גרמה לפיטורי המאמן לייל, שעזב אחרי 34 שנים בתפקידים שונים במועדון.

לו מקארי, שמונה אחרי לייל, התפטר מתפקידו אחרי עונה אחת בלבד, על מנת לנקות את שמו מפרשיית הימורים לא חוקיים בקבוצה הקודמת שלו סווינדון טאון. הוא הוחלף בשחקן העבר בילי בונדס, שבעונתו הראשונה כמאמן, 1990/1991, הבטיח עליה חזרה לליגה הבכירה, אך כעבור עונה אחת סיימה הקבוצה במקום האחרון וירדה שוב לליגת המשנה.

בעונת 1992/1993 חזרה הקבוצה לליגה הראשונה, שכעת שונה שמה לפרמייר ליג, אחרי שהבטיחה את המקום השני במשחק האחרון של העונה, כאשר הכוכבים טרבור מורלי וקלייב אלן מבקיעים 40 שערים בעונה זו.

לקראת העונה הבאה בפרימיירליג הקבוצה נבנתה מחדש, כאשר ג'ואי ביושקאמפ נרכש מאוקספורד יונייטד תמורת 1.2 מיליון פאונד, אך עזב לאחר זמן קצר עקב חוסר התאמה, לסווינדון טאון בקרבת מקום מוצאו. הקבוצה הייתה קרובה לאבד את עוזר המאמן הארי רדנאפ, שקיבל הצעה מפתה לאמן את בורנמות', אך ההנהלה, בראשות פיטר סטורי, הייתה נחושה להשאירו, והציעה למאמן הנוכחי בונדס מקום בוועד המנהל על מנת לפנות את משרת מאמן הקבוצה לרדנאפ. בונדס נעלב מהצעה זו, והתפטר מתפקידו במועדון. רדנאפ מונה למאמן הקבוצה ב-10 באוגוסט 1994.

בתקופתו של רדנאפ בלטה מגמה של החלפת סגל שחקנים תכופה, והכדורגל ההתקפי והאטרקטיבי שהוא דגל בו, אשר הביא להצלחה יחסית של המועדון מאז תקופת ג'ון לייל. יותר מ-134 שחקנים עברו במועדון בתקופתו, עם רכישתם של סטיוארט פירס, טרבור סינקלייר, פאולו די קאניו, ג'ון הרטסון, איאן רייט והישראלי הצעיר אייל ברקוביץ'. אולם, היו גם מספר כישלונות כמו פלורין רדוצ'ויו, דאבור שוקר שהרוויחו משכורת עתק ושיחקו מעט מאוד, כריסטיאן באסילה שעלה כ-720 אלף ליש"ט ושיחק 86 דקות בלבד, טיטי קמארה, גארי צ'ארלס שעלה 4.4 מיליון ליש"ט ופתח רק שלוש פעמים בהרכב, ריגוברט סונג, פאולו פוטרה ומרקו בוגרס, שנחשב בעיני האוהדים לאחת הרכישות הגרועות בתולדות המועדון. בשנים 1997–1999 העמידה וסטהאם קבוצה חזקה יחסית שכללה כוכבים לעתיד כמו פרנק למפארד, ריו פרדיננד, אייל ברקוביץ', איאן רייט וג'ון הארטסון.

בשנת 1999 סיימה הקבוצה במקום החמישי, הגבוה ביותר שלה מאז ההצלחה של 1986, ובנוסף באותה עונה זכתה בגביע האינטרטוטו.

בנובמבר 2000 החלו הדברים להשתבש, לאחר מכירתו של פרדיננד ללידס תמורת סכום שיא של 18 מיליון ליש"ט, ושימוש לא טוב של רדנאפ בכסף מהמכירה ברכישת שחקנים שנכשלו. הבעלים טרי בראון איבד את סבלנותו, וביוני 2001 פיטר את רדנאפ ועוזרו פרנק למפארד האב, מה שקידם את מכירתו של בנו ששיחק במועדון, פרנק למפארד (ג'וניור), לצ'לסי תמורת כ-11 מיליון ליש"ט.

לאחר עזיבת הצוות המקצועי מינה בראון את גלון רוידר, ששימש כמאמן קבוצת המילואים, למאמן ב-9 במאי 2001. ההחתמות הראשונות שלו היו החזרתו של דון האצ'ינסון למועדון תמורת 5 מיליון ליש"ט, ורכישת הבלם הצ'כי תומאש רפקה, והקבוצה סיימה במקום השביעי בעונתה הראשונה תחתיו. עונה לאחר מכן, בעונת 2002/2003, רוידר, שקיבל קריש דם במוחו ואושפז, הוחלף במאמן הזמני טרבור ברוקינג. בסוף העונה ירדה הקבוצה לצ'מפיונשיפ לאחר שסיימה בתיקו נגד ברמינגהאם סיטי במחזור האחרון, וסיימה במקום ה-18 המוביל לירידת ליגה יחד עם וסט ברומיץ' וסנדרלנד (הייתה לקבוצה עם המספר המקסימלי של 42 נקודות ב-38 מחזורים שעדיין יורדת ליגה). לאחר הירידה, שחקנים בולטים בקבוצה כמו ג'ו קול, פאולו די קאניו ופרדי קאנוטה עזבו את המועדון.

בעונה לאחר מכן, בליגה השנייה, התאושש רוידר מהאירוע הרפואי שחווה וחזר לתפקיד המאמן, אולם לא החזיק זמן רב לאחר שהקבוצה לא הצליחה להתרומם והוא פוטר ב-24 באוגוסט 2003, וברוקינג חזר לעמדת המאמן הזמני. באוקטובר 2003 מונה אלן פארדיו למאמן העשירי בהיסטוריה של וסטהאם יונייטד. פארדיו החל לבנות את הקבוצה מחדש, כשרכש את השחקנים נייג'ל ריאו קוקר, מרלון הארווד ובריאן דין. בעונתו הראשונה של פארדיו הצליחה הקבוצה להגיע לפלייאוף העלייה לפרימיירליג, אך הפסידה בו לקריסטל פאלאס ונשארה בצ'מפיונשיפ. בקיץ עשתה הקבוצה רכש מרשים בדמות בובי זמורה, מאת'יו את'רינגטון, כריס פאואל וטדי שרינגהאם, ולמרות שסיימה רק במקום השישי בליגה, הצליחה משם להעפיל לגמר הפלייאוף נגד פרסטון נורת' אנד, ניצחה 0–1 וחזרה לפרימיירליג.

השנים האחרונות באצטדיון בולין (2005 - 2016)

בעונה הראשונה שלאחר חזרתה לפרימיירליג, סיימה הקבוצה במקום התשיעי בליגה, כשבשורותיה מופיע בהצלחה רבה הקשר הישראלי יוסי בניון, אולם הצליחה להעפיל לגמר גביע ה-FA, והפסידה רק בדו-קרב פנדלים לאחר תיקו 3-3 מול ליברפול שנחשבה לעדיפה ממנה בהרבה. בניון נבחר לשחקן המצטיין במשחק בשורות ה'פטישים'.

באוגוסט 2006 השלימה וסטהאם חלון העברות מרשים, בו הצליחה להחתים את קרלוס טבס וחאבייר מסצ'ראנו, ובנובמבר 2006 המועדון נרכש על ידי קבוצת רכישה איסלנדית בראשותו של אגרט מאגונסון. בינתיים, פארדיו פוטר מאימון הקבוצה אחרי תוצאות רעות בליגה, והוחלף במאמנה הקודם של צ'רלטון את'לטיק, אלאן קורבישלי. החתמתם של טבז ומסצ'ארנו משכו את תשומת לב התקשורת לאחר שהתגלה בחקירה שסכומי רכישתם לא דווחו במלואם, והקבוצה נמצאה אשמה ולפיכך אולצה לשלם 5.5 מיליון פאונד קנס באפריל 2007 (לא הופחתו נקודות בטבלה). אי הפחתת נקודות הוכחה כקריטית, לאחר שווסטהאם ניצלה בעונת 2006/2007 מירידה הודות להפרש קטן של נקודות על פני היריבות, שהתרעמו על אי נקיטת סנקציית הפחתת נקודות כלפי המועדון מצד הפרמייר ליג. הקבוצה סיימה במקום ה-15, ולפיכך לא ירדה ליגה, אחרי שניצחה 7 מתוך תשעת המשחקים האחרונים בליגה. באותו קיץ עזב בניון את הקבוצה וחתם במדי ליברפול.

בעונת 2007/2008 התמידה וסטהאם להישאר בחלק העליון של הטבלה, לאחר שפרדריק יונגברי, קרייג בלאמי וקיירון דייאר הצטרפו לקבוצה, וסיימה במקום העשירי בליגה.

בעקבות חילוקי דעות עם ההנהלה עקב מכירת אנטון פרדיננד וג'ורג' מקארטני לסנדרלנד, קרבישלי התפטר מתפקידו בספטמבר 2008. במקומו מונה שחקן העבר ג'אנפרנקו זולה למאמן הקבוצה, והוא היה המאמן הלא-בריטי הראשון שמונה למאמן וסטהאם.

בעונת 2008/2009 סיימה הקבוצה במקום התשיעי בליגה. בעונת 2009/2010 לקבוצה היה משחק סוער במהלך העונה נגד היריבה המרה מילוול, כאשר המשחק נגרר לפרעות של האוהדים מחוץ לאצטדיון, מהומות ביציעים ואף לפריצת אוהדים לדשא. באוגוסט 2009 נקלעה הקבוצה למשבר כלכלי חריף עקב עזיבת המשקיעים האיסלנדיים, עד שנמצא בעלים חדש, אך טלטלה זו הובילה את הקבוצה למאבקים בתחתית הפרימיירליג, בסופם הצליחה הקבוצה לשרוד עוד עונה בליגה, שני מחזורים בלבד לסיום. במאי 2010, יומיים לאחר סיום העונה, הכריזה הקבוצה על סיום תפקידו של זולה בקבוצה ואי חידוש חוזהו. במקומו מונה המאמן הישראלי אברהם גרנט, אך הקבוצה לא הצליחה להתרומם. את עונת 2010/2011 סיימה הקבוצה במקום האחרון וירדה לצ'מפיונשיפ אחרי 6 עונות ברציפות בפרמייר ליג, למרות שצליחה להגיע לחצי גמר גביע הליגה. מיד אחרי הירידה פוטר גרנט מתפקידו במועדון, ובמקומו מונה, ביוני 2011, סאם אלדריץ'.

בסוף עונת 2011/2012 חזרה וסטהאם, לאחר עונה אחת בצ'מפיונשיפ, לפרמייר ליג בזכות ניצחון 1–2 על בלקפול, משער של ריקרדו ואז טה בדקה ה-90 בגמר הפלייאוף.

לקראת אולימפיאדת לונדון 2012 ובניית האצטדיון האולימפי, הודיעה הנהלת וסטהאם על תוכנית לעזיבת בוליין גראונד ומעבר לאצטדיון החדש. בעונת החזרה לפרימיירליג, 2012/2013, החתימה הקבוצה את ג'יימס קולינס, ג'ורג' מקארטני, מאט גרוויס ואנדי קארול, והצליחה לסיים במקום ה-12.

לקראת סוף עונת 2013/14, בה סיימה במקום ה-13 בליגה, הפרישה וסטהאם יונייטד את החולצה מספר 38, כאות כבוד לדילן טומבידס, שחקן קבוצת הנוער של הקבוצה שהלך לעולמו בגיל 19 עקב מחלת הסרטן. כמו כן, הופרשה חולצה מספר 6, חולצתו של בובי מור, קפטן הקבוצה ונבחרת אנגליה, שהניף את גביע העולם ב-1966.

בעונת 2014/2015 סיימה הקבוצה במקום ה-12 בליגה, אך קיבלה כרטיס להשתתפות בליגה האירופית לעונת 2015/2016, עקב דירוגה במקום הראשון בדירוג המשחק ההוגן של אופ"א.

לקראת עונת 2015/2016 החתים המועדון את שחקן העבר סלאבן ביליץ' למאמן הקבוצה, והיא סיימה במקום השביעי בליגה, תוך שהיא שוברת מספר שיאים קבוצתיים בהיסטוריה שלה: מספר הנקודות הגדול ביותר לעונה (62), מספר השערים הגדול ביותר לעונה (65), מספר ההפסדים הקטן ביותר לעונה (8 בלבד) ומספר הפסדי החוץ הקטן ביותר (5). עונה זו גם הייתה העונה האחרונה של וסטהאם באצטדיון בולין גראונד (המכונה גם "אפטון פארק") אחרי 112 שנים בהן שיחקה בו (בין השנים 1904 ל-2016), אשר הכיל כ-35,000 מקומות ישיבה. עקב זכייתה של מנצ'סטר יונייטד בגביע האנגלי של 2016, קיבלה וסטהאם, מהמקום השביעי בליגה, את הכרטיס למוקדמות הליגה האירופית של העונה הבאה.

אחרי המעבר לאצטדיון לונדון (2016 - כיום)

בתחילת עונת 2016/17 עברה וסטהאם יונייטד לארח את משחקיה הביתיים באצטדיון האולימפי (מכונה גם "אצטדיון לונדון"), לאחר שזכתה במכרז על הזכות לחכור אותו למשך 99 שנים. תחילה תוכנן שתכולת האצטדיון תוקטן מ-80,000 מקומות ל-54,000, אך עקב ההצלחה של הקבוצה בעונת 2015/16, הוחלט על תכולה של 60,000 מקומות ישיבה. כמו כן, האצטדיון הותאם הן למשחקי כדורגל והן לאירוח תחרויות אתלטיקה. המועדון הודיע שלקראת עונת 2016/17 נמכרו כל 52,000 המנויים שיצאו למכירה, כמות המנויים השנייה בגודלה באנגליה.^[2]

בתחילת העונה בליגה האירופית הקבוצה כשלה בעליה לשלב הבתים, לאחר שהפסידה בשלב הפלייאוף לאסטרה ג'יורג'יו הרומנית. בפרימיירליג, בעונת הבכורה באצטדיון החדש, סיימה הקבוצה במקום ה-11 בליגה, לאחר שנאלצה להתמודד עם עזיבת הכוכב דימיטרי פאייה. את עונת 2017/2018 התחילה הקבוצה רע מאוד עם 2 ניצחונות ב-11 המשחקים הראשונים שלה, ולאחר הפסד נוסף לליברפול, שאיים על מקומה של הקבוצה בפרימיירליג, פוטר ביליץ' ב-6 בנובמבר 2017, והוחלף על ידי מאמן סנדרלנד בעבר, דייוויד מויס, שהוחתם עד סוף העונה. הקבוצה נלחמה עד סוף העונה, והצליחה להישאר בליגה כאשר סיימה במקום ה-13 בליגה. בסוף העונה, למרות שנשארה בליגה, לא חודש החוזה של מויס והוא עזב את המועדון. ב-22 במאי 2018 מונה מאמן העבר במנצ'סטר סיטי, מנואל פלגריני, למאמן הקבוצה בחוזה ל-3 עונות. בעונה הראשונה תחתיו סיימה הקבוצה במקום העשירי, לאחר עונה לא יציבה מבחינה מקצועית. בחצי הראשון של עונת 2019/2020 פוטר פלגריני (בדצמבר 2019), אחרי יכולת רעה של הקבוצה, אשר צברה רק נקודה אחת יותר מהמקום המוביל לליגה השנייה. הקבוצה מינתה את מויס, שחזר לקדנציה שנייה במועדון למאמן עד לסיום העונה, בה סיימה במקום ה-16.

לקראת סיום העשור, החל מ-2017, עלה רף חוסר שביעות רצון של אוהדי וסטהאם מההנהלה של המועדון בראשותם של הבעלים דייוויד סאליבן ודייוויד גולד, מה שהתבטא גם בפריצה לכר הדשא לאחר ההפסד הביתי 0–3 לברנלי ב-10 במרץ 2018, ובצעדת המחאה של 2,500 אוהדים שנערכה ב-29 בפברואר 2020.

בעונת 2019/2020 סיימה וסטהאם במקום ה-16 וניצלה מירידת ליגה, כאשר באמצע העונה מונה דייוויד מויס למאמן הקבוצה. בעונת 2020/2021, תחת מויס, סיימה במקום השישי והעפילה למפעלים האירופיים לראשונה מאז 2016. בעונת 2021/2022 בליגה האירופית הקבוצה העפילה לחצי הגמר של הטורניר, אך הודחה על ידי איינטרכט פרנקפורט, כאשר קודם לכן סיימה במקום הראשון בשלב הבתים, ועברה בדרך את שיאנית הזכיות סביליה בשמינית הגמר ואת אולימפיק ליון ברבע הגמר. בליגה סיימה הקבוצה במקום השביעי והעפילה שוב למפעלים האירופיים, שנה שנייה ברציפות.

בעונת 2022/2023 בקונפרנס ליג זכתה וסטהאם אחרי שניצחה בגמר 2–1 את פיורנטינה. זהו הגביע המשמעותי הראשון של המועדון מאז 1980.

בעונת 2023/2024 בליגה האירופית העפילה הקבוצה לרבע גמר לאחר שניצחה 5-0 את פרייבורג.

ב-23 במאי 2024 מונה יולן לופטגי הספרדי למאמן הקבוצה במקומו של דייוויד מויס אשר סיים את חוזהו במועדון^[3].

אוהדים וחוליגניזם

השיר הפופולרי ביותר בקרב אוהדי וסטהאם הוא "I'm Forever Blowing Bubbles", שהנחיל במועדון המאמן צ'ארלי פיינטר בשנות ה-20 של המאה ה-20 המאוחרות. שיר זה נלקח מפרסומת אמריקאית של חברת הסבונים "Pears", בו ילד בעל שיער מקורזל בשם מילאייס שר את השיר. השיר נקרא כך, כיוון שהילד היה דומה לשחקן מבית הספר פארק סקול, מקומי בשם בילי ג'יי "באבלס" מארי. מנהל בית הספר, קורנליוס בייל, שהיה ידוע בזכות החרוזים והשירים שהיה מחבר, כתב וחרז את המילים לשיר, והאוהדים החלו לשיר אותו בכל פעם שלשחקן הקבוצה היה משחק טוב. בייל היה חבר טוב של פיינטר, שהפיץ את זה בקרב הקהל וזה החל לשיר אותו לפני כל משחק בית. כיום, בנוסף לשירה של הקהל את השיר לפני משחקים, ישנן מכונות בועות שעושות בועות רבות (כיאה לשמו של השיר) בחלל האצטדיון בזמן שהשיר מתנגן.

מקורות החוליגניזם הקשור למועדון החל בשנות ה-60 של המאה ה-20, אז נוסדה קבוצת "The Mile End Mob" (ששמה נקרא אחר אזור איסט אנד בלונדון). בשנות ה-70 וה-80 (אז עידן החוליגניזם האנגלי היה בשיאו) נודעו אוהדי המועדון לשמצה על האלימות שהם מפגינים כלפי יריביהם וכלפי המשטרה. בשנות ה-70 במיוחד, קבוצות חוליגנים מקומיות היו מתקוטטות לפני משחקים באופן קבוע, בעיקר מרובע בארקינג ורובע דאגנהאם בלונדון. ארגון ה-"Inter City Firm" (או ICF) היה הבולט שבארגוני החוליגנים של המועדון, ונקרא כך כיוון שחברי הארגון היו מסתננים באופן קבוע לרכבות של חברת InterCity (שהיא חברת רכבות בריטית) בנסיעות למשחקי חוץ, והיו מסווים את עצמם בבגדים רגילים על מנת לחמוק מהמשטרה, שהייתה לרוב בודקת את הסעות הצ'ארטר המוזלות לאוהדים.

הסרט "בלי חוקים" בכיכובם של אלייז'ה ווד וצ'ארלי האנם מתמקד בקבוצת חוליגנים פיקטיבית בשם ה-"Green Street Elite", שמבוססת באופן רופף על ארגון ה-ICF.

יריבויות

לווסטהאם יריבויות רבות, בעיקר עם מועדונים מקומיים לונדוניים. עם טוטנהאם הוטספר ישנה היריבות של מזרח לונדון נגד צפון לונדון, בעוד נגד צ'לסי היריבות של מזרח נגד מערב לונדון. היריבות נגד טוטנהאם תודלקה על ידי מעברי שחקנים מווסטהאם לטוטנהאם: מייקל קאריק, מרטין פיטרס, פול אלן, ג'רמיין דפו וסקוט פארקר, ויותר מכך על ידי מעברו של הארי רדנאפ, מאמנם לשעבר של הפטישים שעבר להיות מאמן ההוטספר. מאז עונת 2006/2007 ישנה יריבות בין הפטישים למועדון מיורקשייר, שפילד יונייטד, עקב נסיבות מפוקפקות בהם עבר קרלוס טבז לווסטהאם ועזר לה להישאר בליגה על חשבון שפילד באותה העונה.

אולם, היריבות הקשה, המרה והעתיקה ביותר של וסטהאם היא מול המועדון הלונדוני מילוול. היריבות בין אוהדי וסטהאם למילוול נחשבת לאחת היריבויות האלימות והקשות בין מחנות אוהדים ברחבי העולם, וידועה בקרב חוליגנים כאחת היריבויות החמות שיש על הגלובוס.

שתי הקבוצות הן יריבות מקומיות, שנוצרו במקור על ידי מפעלי ברזל וספנות יריבים ("קבוצות עבודה") באזור גדות נהר התמזה, ושכנו פחות מ-5 ק"מ אחד מהשני. המפעלים התחרו על חוזי עבודה, עובדים, ספקי חומרי גלם ועוד, והקימו קבוצות כדורגל שבתחילה הורכבו מהעובדים של החברות. בתחילת המפגשים ביניהם ידה של וסטהאם הייתה על העליונה, מה שגרם לווסטהאם להיות הקבוצה הבכירה יותר עד היום. בעוד מילוול דעכה לליגות הנמוכות של הפוטבול ליג, וסטהאם הייתה בעלייה והגיעה לליגה הבכירה, וזכתה בגביע ה-FA. בשנות ה-20 היריבות הגיעה לשיאים חדשים בזמן אירועי שביתות המפעלים, כאשר המפעלים באזור אייל אוף דוגס (שייצגו אוהדי מילוול) סירבו לשתף איתם פעולה, ועקב כך נוצרו תחושות קשות בין מחנות האוהדים לאורך השנים. בשנת 1972 נהרג אוהד מילוול בתחנת הרכבת New Cross Station, לאחר שנפל מהרכבת כתוצאה מקטטה עם אוהדי וסטהאם. בעונת 2009/2010 הוגרלו שתי הקבוצות למשחק ביניהן בגביע הליגה האנגלי, ונפגשו ב-25 באוגוסט 2009 באפטון פארק. היה זה המפגש הראשון בין הקבוצות מזה שנים. קטטות בין אוהדים החלו כבר מחוץ לאצטדיון עוד מלפני המשחק, מה שגרם לפרעות, חוליגניזם כללי והשחתת רכוש באצטדיון, וכן כלל דקירתו של אחד מאוהדי מילוול. בנוסף, התחממות האירועים הגיעה גם ליציעים ואוהדי וסטהאם החלו לפרוץ לדשא, דבר שגרם להפסקת המשחק לפרקים. על משחק זה נקנסה וסטהאם על ידי ההתאחדות האנגלית, בעוד מילוול יצאה נקייה.

סגל שחקנים

נכון ל-1 בספטמבר 2024^[4]

מס'		עמדה	שם
1	פולין	שוער	לוקאש פביאנסקי
3	אנגליה	מגן	ארון קרסוול
4	ספרד	קשר	קרלוס סולר (בהשאלה מפריז סן ז'רמן)
5	צ'כיה	מגן	ולדימיר צופאל
7	הולנד	חלוץ	קריסנסיו סאמרוויל
9	ג'מייקה	קיצוני	מיכייל אנטוניו
10	ברזיל	קשר	לוקאס פאקטה
11	גרמניה	חלוץ	ניקלאס פילקרוג
14	גאנה	חלוץ	מוחמד קודוס
15	יוון	בלם	קונסטנטינוס מברופנוס
17	ברזיל	קשר	לואיס גילרמה
18	אנגליה	חלוץ	דני אינגס

מס'		עמדה	שם
19	מקסיקו	קשר	אדסון אלברס
20	אנגליה	חלוץ	ג'רוד בואן (קפטן)
21	אנגליה	שוער	וס פודרינגהאם
23	צרפת	שוער	אלפונס אראולה
24	ארגנטינה	חלוץ	גידו רודריגס
25	צרפת	בלם	ז'אן-קלר טודיבו (בהשאלה מניס)
26	אנגליה	בלם	מקסימיליאן קילמן
28	צ'כיה	קשר	תומאס סוצ'ק
29	אנגליה	מגן	ארון וואן ביסאקה
33	איטליה	מגן	אמרסון פאלמיירי
39	סקוטלנד	קשר	אנדי אירווינג

תארים

הגביע האנגלי:
- זכייה (3): 1964, 1975, 1980
  - סגנות (2): 1923, 2006
מגן הקהילה:
- זכייה (1): 1964 (זכייה משותפת עם ליברפול)
  - סגנות (2): 1975, 1980

באירופה

גביע אירופה למחזיקות גביע:
- זכייה (1): 1964/1965
- סגנית (1): 1975/1976
- חצי גמר (1): 1965/1966
- רבע גמר (1): 1980/1981
גביע אופ"א:
- סיבוב שני (1): 1999/2000
- סיבוב ראשון (1): 2006/2007
הליגה האירופית:
- חצי גמר (1): 2021/2022
- סיבוב שלישי (1): 2015/16
גביע האינטרטוטו
- זכייה (1): 1999
קונפרנס ליג
- זכייה (1): 2022/2023