ולנטין קטייב

ולנטין קטייב
Валенти́н Ката́ев

לידה	28 בינואר 1897 אודסה, האימפריה הרוסית
פטירה	12 באפריל 1986 (בגיל 89) מוסקבה, ברה"מ
מדינה	האימפריה הרוסית, ברית המועצות
מקום קבורה	בית הקברות נובודוויצ'יה
שפות היצירה	רוסית
סוגה	רומן קצר, סיפור קצר, סיפור סקטץ', מחזה, מעשייה, רומן, פובליציסטיקה
בן או בת זוג	Ester Katayeva
צאצאים	Pavel Katayev
פרסים והוקרה	פרס סטלין מדליה להנצחת 20 שנים לניצחון במלחמת המולדתה הגדולה 1941–1945 מדליה להנצחת 100 שנים להולדתו של לנין מדליה להנצחת 30 שנים לניצחון במלחמת המולדתה הגדולה 1941–1945 מדליה להנצחת 800 שנים לייסוד מוסקבה מדליה להנצחת 40 שנים לניצחון במלחמה הפטריוטית הגדולה 1941־1945 צלב גיאורגי הקדוש, דרגה 3 מסדר סנטה אנה, דרגה 4 עיטור הידידות בין העמים עיטור לנין מדליה לגבורת העמל במלחמת המולדת הגדולה 1941–1945 גיבור העמל הסוציאליסטי עיטור הדגל האדום של העמל עיטור מהפכת אוקטובר צלב גיאורגי הקדוש, דרגה 4

קטייב במרכז

ולנטין קטייב (ברוסית: Валенти́н Петро́вич Ката́ев;‏ 16 בינואר (28 בינואר) 1897 - 12 באפריל 1986, מוסקבה) היה סופר סובייטי. על פעילותו הספרותית זכה בפרס סטלין (1946). על פעילותו הספרותית והציבורית הוענקו לקטייב מספר עיטורי ברית המועצות כולל עיטור לנין 3 פעמים, עיטור הדגל האדום של העמל, עיטור מהפכת אוקטובר וגיבור העמל הסוציאליסטי.

שנותיו הראשונות

ולנטין קטייב נולד באודסה (אז בתחומי האימפריה הרוסית) למשפחה אמידה. אביו לימד במוסדות להשכלה גבוהה ואימו הייתה בת למשפחת אצולה מאזור פולטבה. כאשר היה בן 6 נולד אחיו הצעיר, לימים הסופר יבגני פטרוב, זמן קצר לאחר הלידה נפטרה אימם ממחלה. הילדים חונכו על ידי אחותה של האם וגדלו במשפחה שעסקה בחיי תרבות. כבר בגיל 9 קטייב החליט שיהיה סופר.

בשנת 1910 פורסמה יצירתו הראשונה, זה היה שיר שהודפס בעיתון של ברית העם הרוסי. בהמשך פורסמו באותו עיתון מספר שירים נוספים. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה הכיר את איוואן בונין שהיה על פי עדותו של קטייב, המורה העיקרי שלו. באותן השנים הוא הכיר גם את יורי אולשה ואדוארד בגריצקי, ידידות זו נשמרה לאורך כול השנים. מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים ברוסיה קטעו את מסלול השכלתו הפורמלית אותה לא השלים.

מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים

בשנת 1915, לפני סיום הגימנסיה, התנדב לצבא. הוא הוצב ביחידת תותחנים שלחמה באזור סמורגון. על אומץ ליבו בקרבות עוטר בצלב גיאורגי. באחד הקרבות נפצע ולאחר שהחלים נשלח לקורס קצינים מזורז בסיומו הוענקה לו דרגת סגן משנה. בהמשך שירת כקצין תצפית בסוללת תותחים בחזית הרומנית.

במקביל לשירות בצבא, קטייב המשיך בפעילות ספרותית וכתב מספר סיפורים קצרים על הנעשה בחזית.

על חייו בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה לא ידוע הרבה. הוא עצמו לא הרבה לדבר על הנושא. בהתאם לגרסה הרשמית החל משנת 1919 הוא לחם בשורות הצבא האדום. לעומת זאת קיימות עדויות שהוא לחם בשורות צבא המתנדבים במהלך השנים 1919-1920.

בתחילת 1920 קטייב חלה בטיפוס הבהרות והועבר לבית החולים באודסה שהייתה תחת שלטונו של הצבא הלבן. לאחר שיפור במצבו הועבר לבית המשפחה. בתקופה זו השליטה באודסה עברה לידי הצבא האדום. ולנטין קטייב הצטרף לקבוצת קצינים שפעלו להכנת מרד נגד השלטון הקומוניסטי ותכננו להתחיל אותו כאשר צבא בפיקוד של פיוטר וראנגל יתקרב לעיר. המשטרה החשאית, הצ'קה גילתה את דבר ההכנות ועצרה את רוב הפעילים ובהם קטייב ואחיו (שככל הנראה לא היה קשור כלל לנושא). לחלק מראשי הקושרים היו קשרים עם גריגורי קוטובסקי והוא פעל לשחרורם. להמשך החקירה הגיעו חוקרים נוספים מחרקוב ואחד החוקרים הראשים הכיר את קטייב ושחרר אותו ואת אחיו בספטמבר 1920. זמן קצר לאחר שחרורם יתר הקושרים הוצאו להורג.

לאחר מלחמת האזרחים

בשנת 1921 קטייב עבר לחרקוב והתגורר עם יורי אולשה. בשנת 1922 עבר למוסקבה והחל לעבוד במדור סאטירי של עיתון מקומי.

במהלך שנות ה-20 קטייב פרסם מספר יצירות אך הידועה מכולם הייתה נובלה על חיי הנוער באודסה שפורסמה בשנת 1936 "מפרש בודד מלבין באופק", (Белеет парус одинокий) (הספר תורגם לעברית על ידי לאה גולדברג בשנת 1946).. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא כתב עוד שלוש נובלות המשך וביחד הם יצרו טטרה-לוגיה "גלי הים השחור".

בשנת 1928 הועלה מחזה שלו על במת התיאטרון האמנותי של מוסקבה. בהמשך הוא כתב מספר מחזות נוספים.

במהלך הטיהורים הגדולים הוא ניסה לעזור לאוסיפ מנדלשטם גם לאחר מעצרו.

בשנת 1946 פרסם קטייב בירחון הספרותי אוקטובר נובלה בשם "בן הגדוד" על ילדי המלחמה. וכבר באותה שנה צולם על פיה סרט שזכה להצלחה רבה.

בשנת 1955 קטייב מונה לעורך ראשי של הירחון הספרותי "יונוסט" (נוער), אותו הקים וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 1961. ככל הנראה הוא פוטר בעקבות פרסום של נובלה של ואסילי אקסיונוב על דפי הירחון. בשנת 1966 חתם על עצומה של 25 פעילי תרבות נגד ניסיונות לטהר את שמו ופעילותו של יוסיף סטלין. בשנת 1973 הוא חתם על מכתב בגנות פעילותם של אלכסנדר סולז'ניצין ואנדריי סחרוב נגד השלטון הסובייטי.

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 קטייב פרסם מספר יצירות על בסיס חומר אוטוביוגרפי. הנובלה הידוע ביותר הייתה "נזר היהלומים שלי" "Алмазный мой венец" שפורסמה בשנת 1978 ותארה דמויות בולטות של הספרות הסובייטית בשנות ה-20 תחת שמות בדויים אך ניתנים לזיהוי.

קטייב נפטר בשנת 1986 ונטמן בבית העלמין נובודוויצ'יה.

משפחתו

קטייב נישא שלוש פעמים. בשנת 1921 התחתן עם לודמילה גרשוני, בתו של רפאל גרשוני, סוחר יהודי ידוע מאודסה. כעבור שנה הזוג התגרש. בשנת 1923 התחתן עם אנה קובלנקו וחיי איתה עד לשנת 1935. באותה שנה התחתן עם אסתר ברנר שהייתה צעירה ממנו ב-16 שנים. הנישואין נמשכו עד מותו של קטייב. מאשתו השלישית נולדו לקטייב שני ילדיו היחידים - בת יבגניה ובן פאבל. יבגניה נישאה למשורר וסופר יידי אהרון ורגליס. פאבל קטייב היה סופר ועיתונאי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ולנטין קטייב בוויקישיתוף

• יצירות של קטייב (ברוסית)
• ולנטין קטייב, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ולנטין קטייב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ולנטין קטיב (1897-1986), דף שער בספרייה הלאומית
• ולנטין קטייב, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ולנטין קטייב, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• ולנטין קטייב, באתר Discogs (באנגלית)