ויליאם פיו
 | |||||||
| לידה |
8 ביוני 1748 מחוז בולטימור, פרובינציית מרילנד, אמריקה הבריטית .svg){kind=small}  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
16 ביולי 1828 (בגיל 80) פישקיל על ההדסון, ניו יורק, ארצות הברית .svg){kind=small} | ||||||
| מדינה |
ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה |
ניו יורק | ||||||
| בן או בת זוג |
Catherine Few | ||||||
| |||||||
| חתימה |
 | ||||||
  | |||||||
ויליאם פיו ג'וניור (באנגלית: William Few Jr.; 8 ביוני 1748 – 16 ביולי 1828) היה אב מייסד אמריקאי, עורך דין, פוליטיקאי ומשפטן. הוא ייצג את מדינת ג'ורג'יה בוועידה החוקתית וחתם על החוקה האמריקאית. פיו וג'יימס גאן היו הסנאטורים האמריקנים הראשונים מג'ורג'יה.
פיו, שנולד למשפחת חקלאים ענייה, השיג גם בולטות חברתית וגם כוח פוליטי מאוחר יותר בחיים. הוא הפגין מאפיינים אלה של הסתמכות עצמית החיוניים להישרדות על הגבול האמריקאי, הוא הפך לחבר אינטימי באליטה הפוליטית והצבאית של האומה. הרעיון של איש גבולות גס רוח המספק את המחמצת הדמוקרטית בתוך התאגדות של עשירים וחזקים תמיד הלהיב את הדמיון האמריקאי, שניזון מסיפוריו של דייווי קרוקט. במקרה של פיו בעל השכלה עצמית, התמונה הזו הייתה מדויקת במידה רבה.
כשרונותיו הטבועות במנהיגות וארגון, כמו גם תחושת השירות הציבורי שלו, הובאו בעקבות הניסיון שלו במלחמת העצמאות האמריקאית. חשוב בכל זירת מבצעים צבאיים, מנהיגות ויכולת ארגונית היו נחוצים במיוחד במערכות בדרום שבהם מאבק מסוכן וממושך נגד פולש בריטי נחוש נגע באופן אינטימי בחייהם של מתיישבים רבים. מסירותו של פיו לטובת הכלל וחושיו הצבאיים הטבעיים הביאו אותו במהרה לתשומת לבם של מנהיגי מטרת הפטריוטים, שבסופו של דבר השקיעו בו גם אחריות פוליטית חשובה.
המלחמה השפיעה עמוקות על יחסו של פיו לעתידה הפוליטי של האומה החדשה, והפכה את האינדיבידואליסט מאזור הגבול המחוספס למייצג כוחני של איחוד קבע של המדינות. גברים בני רצונו הבינו במהלך שנות הסכסוך הצבאי שזכויות הפרט, המוערכות בקנאות כל כך על הגבול, יכולות להיות מטופחות ולהיות מוגנות רק על ידי ממשל מרכזי חזק שאחראי לעם. אמונה זו הפכה לסימן ההיכר של שירותו הציבורי הארוך.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]צאצא של מצחצח הנעליים הקווייקר ריצ'רד פיו ממחוז וילטשייר, אנגליה, ובנו אייזק פיו, חבתן שהיגר לפנסילבניה בשנות ה-40 של המאה ה-17, התגוררה משפחת פיו בצפון מרילנד, שם התפרנסו בצניעות מגידול טבק על בסיס נחלה קטנה. כשסדרה של בצורת פקדה את האזור בשנות ה-50 של המאה ה-18, בני פיו ושכניהם – למעשה מעין משפחה מורחבת המורכבת מבני דודים וקרובים רחוקים – מצאו את עצמם על סף חורבן. הקהילה כולה החליטה לנטוש את חוותיה ולנסות את מזלה בין האדמות הפוריות יותר בגבול הדרום.
עם הזמן משפחת פיו השיגה מידה של שגשוג, והופיעה כמנהיגים פוליטיים בכפרי מחוז אורנג'. עם זאת, כמו מתיישבים מערביים רבים אחרים, המשפחה הפכה מעורבת עם הרגולטורים, תנועה פופוליסטית שצמחה כתגובה להגבלות הפוליטיות והכלכליות שהוטלו על חקלאי הגבול או העורף על ידי הסוחרים ובעלי המטעים של אזור מי הגאות ועל ידי הפוליטיקאים ועורכי הדין המקומיים. עד 1771 המחאה הפכה לעימות, וקבוצה גדולה של מערביים לא חמושים ברובם התאספה להתנגש עם יחידות המיליציה של קרוליינה הצפונית בקרב אלמנס. הקרב הלא אחיד הסתיים בניצחון מוחלט של המיליציה, אם כי רוב דרישות הרגולטורים לייצוג פוליטי והקלות כלכליות ייענו בסופו של דבר על ידי בית המחוקקים של המדינה. באופן מיידי יותר, אחיו של פיו ג'יימס[1] נתלה על חלקו במרד,[2] והחווה של משפחת פיו שממזרח להילסבורו נבזזה על ידי חיילי המיליציה של ויליאם טריון. זה הוביל לאמביוולנטיות של פיו כלפי עונש מוות.[3] שאר בני המשפחה ברחו לרייטסבורו, ג'ורג'יה, כשהם משאירים את פיו מאחור כדי להסדיר את ענייני המשפחה ולמכור את רכושם.[4]
ניגודים אלה בתוך קרוליינה הצפונית החלו להתאדות כאשר הדעה האמריקנית פנתה נגד הצעדים האימפריאליים שנקטה בריטניה הגדולה בשנות ה-70 של המאה ה-18. גם בעלי המטעים המזרחיים וגם המתיישבים החדשים מצאו מיסים והגבלות חדשות על התפשטות המערב בניגוד לרעיון הממשל העצמי שלהם, ומנהיגי הפטריוטים הצליחו לאחד את המדינה נגד מה שהם יכלו להציג כאיום על חירויות כל הצדדים.
פיו השתתף בהכשרה זו כאחד מהגברים הראשונים שהתגייסו למיליציית המתנדבים או לפלוגת "אנשי הדקה" שהוקמה בהילסבורו. בדרך כלל, היחידה של פיו קיבלה את ההוראה הטקטית שלה מוותיקי המלחמות הקולוניאליות, במקרה זה רב-טוראי לשעבר בצבא הבריטי שנשכר על ידי הפלוגה כסמל האימונים שלה. בהסתמך על העיתונות של העסקים המשפחתיים, פיו דחה את ההצעה לקפטן באחת היחידות הראשונות שקרוליינה הצפונית גייסה עבור הצבא הקונטיננטלי בקיץ 1775. אבל כשסוף סוף סידר את חשבונות המשפחה בשנה שלאחר מכן והצטרף לקרוביו בג'ורג'יה, שם פתח משרד עורכי דין, הוא העמיד במהירות את הידע הצבאי החדש שרכש לשירותו של ארגון הפטריוטים במדינתו החדשה.
מלחמת המהפכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'ורג'יה ארגנה את חיילי האזרחים שלה על בסיס גאוגרפי, וריכזה פלוגות מקומיות לרגימנט בכל מחוז. מעטים הצטרפו לרגימנט מחוז ריצ'מונד, שעליו פיקד אחיו הבכור בנג'מין. במשך השנתיים הבאות, תפקידיו הצבאיים של פיו כללו השתתפות באסיפות צבאיות שבהן הדריך את חבריו ושכניו במיומנויות שרכש במיליציה של קרוליינה הצפונית. פיו נקרא לשירות פעיל בשנת 1778, כאשר ג'ורג'יה עמדה בפני איום הפלישה של כוח של מיליציה לויאליסטית וסדירים בריטים שבסיסם בפלורידה.
המערכה הצבאית הראשונה של ג'ורג'יה הסתיימה באסון. כוח של יחידות מדינה ויחידות קונטיננטליות השתלב בהצלחה כדי להדוף פשיטה של האויב על סנבורי ליד הגבול הדרום-מזרחי של המדינה, אבל התקפת נגד של מייג'ור גנרל רוברט האו מהצבא הקונטיננטלי והמושל ג'ון הוסטון נתקעה לפני שהפטריוטים הצליחו להגיע לסיינט אוגוסטין. פיו, בפיקוד על פלוגה של מיליציית ג'ורג'יה, צפה בהתמוטטות התמיכה הלוגיסטית של המערכה ולאחר מכן בהתפרקות הכוח, כאשר קצינים בכירים התקוטטו ביניהם וכאשר המחלות החלו להרוס את היחידות. רק מחצית מהחיילים האמריקאים שרדו כדי לחזור הביתה. בסוף השנה פלישה אמפיבית פתאומית של כוחות בריטיים הביאה ללכידת סוואנה, ג'ורג'יה, ולהשמדת שאר היחידות הקונטיננטליות ורוב יחידות המיליציות המזרחיות על ידי גנרל האו. ההתנגדות המזוינת לבריטים נמשכה בחלק המערבי של המדינה, בהנהגת רגימנט מחוז ריצ'מונד. במהלך שנת 1779, התברר שהרגימנט, עם פיו בתור סגן המפקד, לעיתים קרובות לחם עם יחידות סיור בריטיות, ובסופו של דבר אילץ את האויב לנטוש את אוגוסטה, אותה כבשו הבריטים זמן קצר לאחר נפילת סוואנה.
הצלחתם של החיילים-האזרחים בהגנה על בתיהם החלה להטות את מזל המלחמה בג'ורג'יה, מה שגרם למפקד הקונטיננטלי שמונה לאחרונה באזור, מייג'ור גנרל בנג'מין לינקולן, לצאת למתקפה. לינקולן שילב את היחידות הקונטיננטליות ויחידות המיליציות שלו מג'ורג'יה וקרוליינה הדרומית עם כוח צרפתי שהגיע לאחרונה מהאיים הקריביים כדי להטיל מצור על סוואנה. אולם מיד הוא נתקל בקושי בתיאום מאמצי כוחותיו המגוונים. הצרפתים, בלחץ להפסיק את המבצעים במהירות כדי לעבור למשימות אחרות, שכנעו את לינקולן לפתוח במתקפה חזיתית מלאה. התוצאה הייתה תבוסה עקובה מדם, אך אנשי המיליציה של פיו השתתפו בפעולה מוצלחת של משמר עורפי שהגנה על נסיגת היחידות האמריקאיות. לאחר הקרב הוצב הרגימנט שלו אל הגבול שבו יצאו האינדיאנים של קריק, שפירשו את התבוסה לפני סוואנה כהוכחה לחולשתם של בני ג'ורג'יה, לקרב בתמיכה בכוחות הבריטיים.
פעולות האויב בג'ורג'יה ב-1779 היו חלק מ"אסטרטגיה דרומית" חדשה שבאמצעותה תכננו הבריטים להשתמש במדינה כבסיס לכיבוש המושבות המורדות בתנופה למעלה מדרום. שירותו הצבאי של פיו בשנים המאוחרות של המלחמה התגלה כקריטי הן בסיכול האסטרטגיה הזו והן בהגברת הסמכות שלו כמנהיג מדינה.[5] הכוחות המערביים, שבהם מילא הרגימנט של פיו תפקיד בולט, מנעו מהבריטים לגבש את עמדתם. האזור מעולם לא התפתח לבסיס לויאליסטי מאובטח, והחיילים הבריטים הדרושים לפעולות הבאות נגד קרוליינה ווירג'יניה היו צריכים להיות מופנים כדי להתמודד עם האיום הנשקף מיחידות מיליציות הגבול. פיו התגלה כמנהל מוכשר ומומחה לוגיסטיקה במאמץ התובעני והקשה הזה לשמור על כוח צבאי בר-קיימא בג'ורג'יה. הוא גם הפך למפקד פרטיזנים נועז וחדשני. הניסיון והשכל הישר המולד אפשרו לו לפתח סבלנות, לשמר את כוחותיו להתקפות מפתח, ולאחר מכן לבחור את זמנו ומקומו כדי להביס פלוגות אויב קטנות מבלי לסכן יתר על המידה את שלומם של אנשיו. והכי חשוב, הוא הפגין את הסיבולת הפיזית הגולמית הנדרשת כדי לשרוד את הקשיים החמורים של מלחמת גרילה.
מדינאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]-Georgia-4_May_1778_OBV.jpg)
שירותו הצבאי היה הצלחה שהלכה יד ביד עם שירות פוליטי. במהלך שנות ה-70 של המאה ה-18 המאוחרות, פיו ניצח בבחירות לבית הנבחרים באספה הכללית של ג'ורג'יה, ישב במועצה המבצעת של המדינה, פעל כמודד כללי של המדינה, ייצג את ג'ורג'יה במשא ומתן עם האינדיאנים שהצליחו למזער את הסכנה של התקפות גבול,[6] ושימש כשופט בכיר במחוז ריצ'מונד. הבולטות הפוליטית הגוברת של פיו וכישרונו הבלתי מעורער במנהיגות הניעו את בית המחוקקים של המדינה ב-1780 למנות אותו לייצג את ג'ורג'יה בקונגרס הקונטיננטלי, שהפך לקונגרס של הקונפדרציה לאחר אשרור תקנון הקונפדרציה שנה לאחר מכן.[7]
פיו כיהן בקונגרס פחות משנה, כאשר בעקבות מאמציו המוצלחים של הגנרל נתנאל גרין לגרש את הבריטים מרוב ג'ורג'יה, הקונגרס שלח אותו הביתה כדי לעזור להרכיב מחדש את ממשלתה המפוזרת של ג'ורג'יה. משימה זו הושלמה, פיו חזר לקונגרס ב-1782, שם הוא נשאר לכהן במשך רוב העשור. בעודו חבר בגוף זה, פיו התבקש על ידי מדינתו לשרת במקביל בוועידת החוקה שהתכנסה בפילדלפיה ב-1787. אחריות כפולה זו גרמה לו לפצל את זמנו בין שני הגופים ולכן להחמיץ חלקים מההליך החוקתי. אף על פי כן, פיו תמך בתוקף במאמץ להקים ממשלה לאומית חזקה ועבד קשה כדי להבטיח את אישור הקונגרס הקונטיננטלי למכשיר הממשל החדש. הוא גם השתתף בוועידת ג'ורג'יה ב-1788 שאשררה את המסמך.
ג'ורג'יה בחרה מיד בפיו לשמש כאחד הסנאטורים המקוריים שלה בארצות הברית. בסנאט, מעטים התנגדו להקמת הבנק הראשון של ארצות הברית.[8] הוא תכנן לפרוש מהפוליטיקה בתום כהונתו ב-1793, אולם הוא נכנע במקום זאת לרצונותיהם של שכניו וכיהן כהונה נוספת בבית המחוקקים של המדינה.[9] בשנת 1796, פיו מונה כשופט פדרלי בג'ורג'יה.[10] במהלך המינוי של שלוש שנים זה, הוא ביסס את המוניטין שלו כמשפטן מעשי והוגן והפך לתומך בולט בחינוך הציבורי. הוא היה נאמן מייסד של אוניברסיטת ג'ורג'יה (UGA) באת'נס ב-1785. המאמצים של פיו להקים את UGA כאוניברסיטה הרשומה על ידי המדינה הראשונה בארצות הברית הצביעו על החשיבות שהאיש המשכיל הזה נתן להוראה פורמלית.
הוא היה מתנגד בולט לשערוריית הקרקע הידועה לשמצה של יאזו, אם כי אויביו הפוליטיים ניסו לערב אותו בהונאה זו.[11]
על פי דרישתה של אשתו, ילידת ניו יורק, פיו עזב את ג'ורג'יה ב-1799 ועבר למנהטן. שם, הוא פתח בקריירה נוספת של שירות ציבורי, תוך שהוא מפרנס את משפחתו באמצעות בנקאות ומדי פעם עריכת דין. הוא כיהן כנשיא הסיטי בנק של ניו יורק, קודמו של סיטיגרופ של ימינו, לאחר מותו של סמואל אוזגוד באוגוסט 1813.[12] הוא נשאר בתפקיד זה עד 1817, כאשר פיטר סטאג הפך לנשיא. שכניו החדשים של פיו בחרו בו מייד לייצג אותם באספת מדינת ניו יורק בין השנים 1802 ל-1805 ולאחר מכן כחבר מועצת העיר מ-1813 עד 1814. הוא שימש גם כמפקח בתי הכלא של ניו יורק בין השנים 1802 ל-1810 וכנציב ההלוואות של ארצות הברית ב-1804. פיו פרש בשנת 1815 לביתו הכפרי בפישקיל, ניו יורק, במחוז דוטצ'ס, שם נפטר ב-16 ביולי 1828.[13]
מוות ומורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]_MET_DP217070_(cropped).jpg)
פיו מת בגיל 80 ב-16 ביולי 1828 בפישקיל על ההדסון (היום ביקון, ניו יורק),[14] הותיר אחריו את אשתו קתרין ניקולסון (בתו של הקומודור ג'יימס ניקולסון) ושלוש בנות. הוא הותיר את זיכרונותיו לבתו, פרנסס. הוא נקבר בחצר הכנסייה ההולנדית הרפורמית של Fishkill Landing. ב-1973, לבקשת מדינת ג'ורג'יה, שרידיו הוצאו ונקברו מחדש בכנסיית סנט פול באוגוסטה, ג'ורג'יה.[15]
ג'יימס מרשל אמר על ויליאם פיו, "הוא היה אחד מאותם אנשים, 'מעטים ורחוקים', אשר משפיעים על משקל אופי מוצק יותר ממה שרבים יכולים על ידי דיבור רהוט או פעולה חסרת מנוחה."[16] רחוב פיו במדיסון, ויסקונסין נקרא לכבודו של פיו[2] וחניון ויליאם פיו נבנה ליד ביתו של אוגוסטה במחוז קולומביה, ג'ורג'יה.[17]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ויליאם פיו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Orange County, North Carolina history (אורכב 19.12.2021 בארכיון Wayback Machine). ancestry.com. Retrieved July 18, 2013.
- ^ 1 2 Origins of Madison Street Names (אורכב 03.03.2016 בארכיון Wayback Machine). wisconsinhistory.org. Retrieved July 18, 2013.
- ^ Bessler, John D. (2012). Cruel and Unusual : The American Death Penalty and the Founders' Eighth Amendment. Boston: Northeastern. p. 58. ISBN 978-1-55553-716-6. נבדק ב-19 בדצמבר 2016.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ William Few Jr. "Founding Father of America" from Georgia (אורכב 23.02.2013 בארכיון Wayback Machine). fewgenealogy.net. Retrieved July 18, 2013.
- ^ Heard, Stephen. "[Letter] 1781 Mar. 2, Henry County, Virginia". Southeastern Native American Documents, 1730-1842. אורכב מ-המקור ב-1 באפריל 2022. נבדק ב-14 במאי 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Few, William. "[Letter] 1783 June 1, Augusta [Georgia] / W[illiam] Few". Southeastern Native American Documents, 1730-1842. נבדק ב-14 במאי 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ A Biography of William Few 1748–1828. rug.nl. Retrieved July 18, 2013.
- ^ Coblenz, Michael (2015). "The Fight Goes on Forever: 'Limited Government' and the First Bank of the United States". Southern Illinois University Law Journal. 39: 409. נבדק ב-21 באוקטובר 2016.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Few, William. "[Letter] 1790 Aug. 17, New York [to] Edward Telfair, Governor of Georgia". Southeastern Native American Documents, 1730-1842. נבדק ב-14 במאי 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ William Few Writings and Biography (אורכב 04.03.2016 בארכיון Wayback Machine). lexrex.com. Retrieved July 18, 2013.
- ^ Smith, Gerald J. "William Few Jr. (1748-1828)". New Georgia Encyclopedia. נבדק ב-13 במאי 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Citi: The First 200 years, 1812-2012" (PDF). Citigroup. אורכב מהמקור ב-15 במרץ 2017. נבדק ב-15 במרץ 2017.
{{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link) - ^ Few, William, (1748–1828). congress.gov. Retrieved July 18, 2013.
- ^ "The Founding Fathers: Georgia". America's Founding Fathers: Delegates to the Constitutional Convention. 30 באוקטובר 2015. נבדק ב-13 במאי 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ America's Founding Fathers: William Few / Georgia. archives.gov. Retrieved July 18, 2013.
- ^ William Few 1748–1828. colonialhall.com. Retrieved July 18, 2013.
- ^ Paschal, Barry L. (February 7, 2013). Projects will ease William Few Parkway traffic (אורכב 20.12.2014 בארכיון Wayback Machine). augusta.com. Retrieved July 18, 2013.