וילה אמה
וילה אמה (באיטלקית: Villa Emma) היא בניין הממוקם בפאתי העיירה נוננטולה (Nonantola) (אנ') במחוז מודנה שבאיטליה. במהלך מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942, ארגון דלאסם, סוכנות הסיוע של יהודי איטליה, שכר את הווילה ושיכן בה קבוצה של כ-70 צעירים יהודים מיוגוסלביה ומשאר רחבי אירופה. את ילדי הקבוצה הוביל יושקו אינדיג (לימים יוסף איתאי), מדריך נוער מהשומר הצעיר. לחברי הקבוצה סייעו הכומר אריגו בקארי וד"ר ג'וזפה מוריאלי. הארגון העביר לווילה את מחסן הבגדים המרכזי שלו, ובהמשך גם את המשרדים הראשיים.
לאחר פלישת גרמניה הנאצית לאיטליה ב-8 בספטמבר, הוסתרו ילדי וילה אמה בעזרת בקארי ומוריאלי, ולאחר מכן, בעזרת רשת ההצלה של פירנצה, הועברו למקום מבטחים בשווייץ. ילדי וילה אמה, למעט אחד מחברי הקבוצה, שרדו את המלחמה ועלו לישראל.
בקארי ומוריאלי הוכרו על ידי יד ושם כחסידי אומות עולם על פעולותיהם להצלת ילדי וילה אמה ויהודים נוספים.
כיום משמש המבנה כאולם אירועים.
הסיוע של דלאסם לילדי וילה אמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1942 הוקם בפירנצה "דלאסם די פיקולי" ("DELASEM dei Piccoli"), במטרה לספק סיוע לילדים יהודים שארגון דלאסם טיפל בהם והגן עליהם. אנשי דלאסם סיפקו להם ספרים, סיוע רפואי, צעצועים ובגדים. בתחום מחנה המעצר פרמונטי די טרזיה הוקם "שולחן ילדים" ("Mensa dei Bambini") שסייע באופן משמעותי בשיפור תנאי חייהם של תינוקות, ילדים וצעירים.
בקיץ 1939 יצאה קבוצה של כ-50 ילדים יהודים ומספר מדריכים מגרמניה הנאצית ומאוסטריה שלאחר האנשלוס, במסגרת "עליית הנוער". הקבוצה הגיעה ליוגוסלביה אך לא יכלה להמשיך בדרכה עקב פלישת איטליה ליוגוסלביה בתחילת 1941. הקבוצה הגיעה ללסנו ברדו (אנ') שבסלובניה. בשנת 1942 השיג הארגון אישור מהשלטונות לכך שהקבוצה מסלובניה תוכל להגיע לאיטליה. נציג דלאסם מבולוניה, מריו פינצי (Mario Finzi) (איט'), שכר מבנה בשם "וילה אמה" בנוננטולה על מנת לספק מגורים לקבוצת הפליטים היהודים.[1] קבוצת הפליטים הגיעה לנוננטולה ב-17 ביולי 1942 והתאחסנה במבנה, שהיה נטוש לפני כן במשך שנים. הכומר אריגו בקארי, בעזרתו של ד"ר ג'וזפה מוריאלי, ובסיועו של אניו טרדיני, מורה נוסף מבית הספר של בקארי, דאגו לכל צורכיהם של הפליטים היהודים, החל במיטות וכלה בספרים לבית הספר. קבוצה נוספת של כ-40 יתומים הגיעה מקרואטיה באפריל 1943. במשך כשנה, עד לפלישה הגרמנית, יכלו היתומים לנהל חיים שקטים יחסית בנוננטולה, הודות לסיועה של האוכלוסייה המקומית, והקדישו את עצמם לכלכלת הבית, לעבודה חקלאית, לנגרות, לתפירה ולשיעורים בבית הספר אשר הועברו על ידי המורים ארמנדו מורנו, המדריך אינדיג, מרקו שוקי, והפסנתרן בוריס יוכבדסון.
לאחר הגעת קבוצת הפליטים היהודים לווילה אמה, הועבר גם המחסן המרכזי של דלאסם לעליית הגג של הבית. ממחסן זה נשלחה עזרה ליהודים בכל רחבי איטליה, במחנות, בכפרים, ובמקומות מעצר שונים. הפליטים הבוגרים יותר ששהו בווילה אמה התנדבו לעבוד במחסן זה. בהמשך, גם המשרד המרכזי של דלאסם לעזרת הפליטים הועבר מגנואה לווילה אמה. למשרד זה הוקצו שני חדרים בקומת הקרקע של המבנה. עובדי המשרד הגיעו גם הם והתגוררו במקום. המחסן והמשרד של דלאסם העניקו לווילה אמה חשיבות מרכזית ונחשבו לשני עמודי התווך שעליהם נשענו רבבות הפליטים ברחבי איטליה.[2]
המבנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי עדותו של יושקו אינדיג, מדריך קבוצת הילדים והנוער שחסו בווילה אמה[3]:
וילה אמה היא מבנה מלבני רחב מידות, רכושו של יהודי איטלקי עשיר. מדובר בחווילת-קיץ הנושאת את שמה של אשת בעל המקום. אל הבית מובילות מדרגות רחבות המחלקות אותו לשני אגפים ארוכים. בכניסה ישנה דלת מזכוכית, ומבחוץ מעטרים את הבית עמודים יווניים, קישוטים בסגנון הבארוק ומתקופת הרנסאנס. הכל בנוי בקווים ישרים המשווים למקום בהירות ואווריריות. מעל לכניסה ישנה מרפסת רחבה אשר הייתה מעוטרת גם היא בקישוטים נאים. בין שני אגפי המשנה משתרעת חצר פנימית מרוצפת שבמרכזה ערוגת פרחים. בקצהו של כל אגף ניצב מגדל קטן עם שער ברזל.
עוד לפי עדותו של איתאי, הבית לא היה ערוך למגורים כאשר הגיעה אליו קבוצת הצעירים היהודים, ואולם תוך חודש ימים התמקמה הקבוצה בבית והחלה לנהל שגרת יום ואורח חיים קבוע. בווילה אמה אף נפתחה נגריה, שהובא אליה נגר מומחה ממחנה פרמונטי.[4]
חיי היומיום בווילה אמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-_%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%94_%D7%90%D7%9E%D7%94_%D7%9E%D7%99%D7%90%D7%A8-%D7%97%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%94%D7%9B-151272.jpg)
קבוצת הצעירים היהודים שהגיעו לווילה אמה הסתגלו לחיים באיטליה בתוך כחודש ימים. הילדים ניהלו את חייהם בווילה בשגרת יום קבועה. באביב, קצרו הבנים בשדות הסמוכים לבית. בין הצעירים היה סידור-עבודה של תורנויות שונות, כגון שאיבת-מים באמצעות משאבה ידנית, אשר סיפקה לצעירים תעסוקה, וניקיון הבית. סביב סידור-העבודה צצו בעיות אשר עליהן התקוטטו קבוצות הצעירים השונות שהגיעו בשלבים שונים אל הווילה.
בית-חרושת לשימורים אשר נמצא בקרבת הווילה, הזמין עשרים עובדים מילדי הווילה לעבוד לפרנסתם. בספרו, מספר אינדיג שבמשך השבועיים שעבדו בבית-החרושת הכירו קומוניסטים, פאשיסטים ואנטי-פאשיסטים. הם רצו לגרום לחבלה, לשים משהו בקופסאות ולפגוע בגרמנים הנאצים, רק הם לא ידעו מה לשים. במרפסת הגדולה נהגו הבנות לקלף תפוחי אדמה.[5]
לצורך חגיגת טקסים, כגון בר-מצווה, הוקצה חדר מיוחד בווילה, אשר שימש גם כבית כנסת - בו היו ספר תורה וספסלים לישיבה.[4] הצעירים בווילה ניהלו אורח חיים שקט למדי במשך כשנה, במהלכה הקדישו את עצמם לכלכלת הבית, לעבודה חקלאית, לנגרות, לתפירה ולשיעורים בבית הספר. בווילה התארגנו גם מסיבות. מדריך הילדים, אינדיג מספר כי קשר יחסי ידידות חזקים ושאב עידוד מהרופא המקומי, ג'וזפה מוריאלי, אשר דאג לילדי הווילה.[6] עוד הוא מספר כי בערבי-השבתות נהגו דיירי הווילה לקרוא חדשות מארץ-ישראל ולצחוק על מילות צופן שנשזרו במכתבים: "אז הייתה אווירת חג שאותה אהבנו ואליה ערגנו".[4] באפריל 1943, נערך בווילה סדר חג-פסח חגיגי.[7]
בקרבת הבית הייתה חלקת שדה ושדות תירס שבהם עבדו הצעירים בעונת האביב.
אחת מבנות הבית, סוניה, תיארה ביומנה כי בתקופה זו "עשינו מאמצים של הסחת הדעת. המצאנו משימות 'שאינן סובלות דיחוי' [...] התווינו תוכניות של קורסים לנהגות, לכתיבה במכונה ושל הקמת סדנה לתפירה".[8]
ילדי וילה אמה לאחר פלישת גרמניה הנאצית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר פלישת גרמניה הנאצית לאיטליה ב-8 בספטמבר 1943, נחרדו תושבי וילה אמה לגלות כי מעל בית הספר של כפר נוננטולה, אשר היה ממוקם מול הבית, הונף הדגל הנאצי עם צלב-הקרס במרכזו. כוחות האס.אס עברו במצעדים בחזית הבניין. לדיירי הבית נמסר מפורשות: "אין לעבור ליד בית הספר ואם אין ברירה - אין לדבר גרמנית...".[9]
קבוצת ילדי וילה אמה, לא יכלו עוד להישאר בוילה. דאגתם הראשונה של מדריכי קבוצת הפליטים היהודים בנוננטולה הייתה להציל את הילדים. בתוך פחות מ-36 שעות, מסרו אריגו בקארי וג'וזפה מוריאלי את הילדים למשפחות מקומיות ודאגו להסתיר אחרים בתחומי המנזר. בקארי סיפר לאחר המלחמה שהמצב היה מסוכן מאוד:
חשבנו לקבל חלק מהם, כ-30 במספר, למנזר. המנהל, אוקטבינוס פלאטי ואני קראנו למורים הבוגרים ושאלנו אותם אם יסכימו לארח את ילדי הוילה בקומה העליונה שהייתה ריקה מאדם. דיברנו גם על הסיכון שהיה כרוך בדבר אך הם לא היססו והסכימו. כמו כן גם המשפחות בנוננטולה העניקו מחסה לילדי הוילה. חלק מהם התקבלו בבית הספר לאחיות של הנזירות המקומיות. ילדים אלו הוחבאו במשך 12 ימים והתלבשו כנזירות.
בסך הכול, כ-30 משפחות אירחו את ילדי הווילה, נוסף על הכמרים של המנזר ונזירות בית החולים.
לאחר מכן, אריגו בקארי סיפק לילדי וילה אמה מסמכים מזויפים לקראת העברתם לשווייץ, אשר התבצעה במספר שלבים בין התאריכים 6 - 17 באוקטובר 1943, בעזרת נציגי ארגון דלאסם, פינצי ולטו קזיני מרשת ההצלה של פירנצה, בראשות הקרדינל אליה לה קוסטה והרב ד"ר נתן קסוטו. הילדים הועברו בקבוצות קטנות דרך נהר טרסה בשעות החשיכה. צעיר אחד בלבד מילדי וילה אמה, שלמה פאפו, נספה באושוויץ מאחר שהיה חולה ולא יכול היה לשרוד את המסע, ולכן נשאר מאחור. כל מדריכי הילדים, למעט אחד, עברו איתם את המסע לשווייץ.[10]
בשנת 1944 נחקר אריגו בקארי על מעשיו, אך לא הודה בהם. הוא נעצר למשך שבעה חודשים בכלא של בולוניה, שם נשאר עד לשחרור איטליה על ידי בעלות הברית. פינצי נעצר אף הוא בשנת 1944 כשהלך לשלם על אשפוז ילד יהודי בבית החולים. הוא נשלח לכלא סן ג'ובאני אל מונטה (San Giovanni al Monte) בבולוניה, ולאחר מכן במחנה הריכוז של פוסולי, משם הועבר לאושוויץ בירקנאו במאי 1944. על פי עדותו של יהודי מרודוס שהיה איתו במחנה, אליקים קורדובל, מת פיצי מזיהום במעי הדק ב-22 בפברואר 1945, כמעט חודש לאחר שחרור המחנה על ידי הצבא האדום. אחד מהאיטלקים שהסתירו את ילדי וילה אמה, גוטפריד פצ'יפיצ'י (Godfrey Pacifici), נעצר על ידי הגרמנים עקב מעורבותו בהצלת הילדים, וגורש למחנה ריכוז.[11]
ג'וזפה מוריאלי המשיך עם ילדי וילה אמה את המסע לשווייץ. לאחר שחרורו של בקארי, הוא ומוריאלי המשיכו בפעולות הצלה לכל מי שנזקק למזון, בגדים, תמיכה כספית ומסמכים מזויפים במהלך המלחמה. הם גם סייעו לחיילים איטלקיים שניסו לחזור לבתיהם, לאסירים בריטים שנמלטו ממחנות הכליאה של מודנה וקרפי (איט') וליהודים זרים אחרים שהגיעו לנוננטולה מאזורים שונים באיטליה וקיוו למצוא עזרה בווילה אמה.
חברי הקבוצה שהו שנתיים בשווייץ. לאחר המלחמה עלו רוב ילדי וילה אמה לישראל באונייה "נון פלוס אולטרה", והיו שותפים להקמתם של קיבוצים רבים.[12]
וילה אמה לאחר מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיום משמש המבנה של וילה אמה כאולם וגן אירועים. הרחוב המוביל לווילה אמה נקרא על שמו של ג'וזפה מוריאלי. כמו כן, הוקם גן משחקים לכבודם של ילדי וילה אמה מול הווילה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוסף איתאי, ילדי וילה אמה, ספריית פועלים, הוצאת קיבוץ הארצי השומר הצעיר: 1983
נלי שלזינגר, נלי - תמונות מחייה של נערה מווילה אמה, הוצאת יד ושם: 2005
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Fondazione Villa Emma
- Giornata dei Giusti di Nonantola - 6 Marzo 2016
- אולם האירועים של וילה אמה
- הצלת הילדים מוילה אמה, באתר יד ושם
Die Kinder der Villa Emma Eine wunderbare Rettung im Krieg, סרטון באתר יוטיוב- איתאי–אינדיג יוסף-יושקו (30/1/1917), אתר יהודי מציל יהודי בשואה
"Die Kinder der Villa Emma", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- הסרט "ילדי וילה אמה" - 1983
- עבודת מחקר בנושא חסידי אומות עולם, באתר כשהעבר והעתיד נפגשים, 17/5/16
- אורי דרומי, אחרי מות - זהבה גבעון, מילדי "וילה אמה", 1927-2011, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2011
- יצחק טסלר, "ילדי וילה אמה": כשהמלחמה הפכה לטיול נחמד, באתר ynet, 8 באפריל 2013
- מידע על וילה אמה, באתר מתוך ארכיון בית לוחמי הגטאות
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יוסף איתאי, 4: נוננטולה, ילדי וילה אמה, ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, 1983, עמ' 243-244. (בעברית)
- ^ יוסף איתאי, 4: נוננטולה, ילדי וילה אמה, ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, 1983, עמ' 249,253. (בעברית)
- ^ יוסף איתאי, 4: נוננטולה, ילדי וילה אמה, ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, 1983, עמ' 227-228. (בעברית)
- ^ 1 2 3 יוסף איתאי, 4: נוננטולה, ילדי וילה אמה, ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, 1983, עמ' 235-238. (בעברית)
- ^ יוסף איתאי, 4: נוננטולה, ילדי וילה אמה, ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר-הצעיר, 1983, עמ' 265. (בעברית)
- ^ יוסף איתאי, 4: נוננטולה, ילדי וילה אמה, ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר-הצעיר, 1983, עמ' 233. (בעברית)
- ^ יוסף איתאי, 4: נוננטולה, ילדי וילה אמה, ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר-הצעיר, 1983, עמ' 257. (בעברית)
- ^ יוסף איתאי, 4: נוננטולה, ילדי וילה אמה, ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר-הצעיר, 1983, עמ' 269. (בעברית)
- ^ יוסף איתאי, 4: נוננטולה, ילדי וילה אמה, ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר-הצעיר, 1983, עמ' 269. (בעברית)
- ^ יוסף איתאי, 4: נוננטולה, ילדי וילה אמה, ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר-הצעיר, 1983, עמ' 294-284. (בעברית)
- ^ [https://web.archive.org/web/20081010022005/http://www.ushmm.org/wlc/idcard.php?lang=en&ModuleId=10006246 MARIO FINZI Born Bologna, Italy 1913], UNITED STATS HOLOCAUST MEMORIAL MUSEUM (באנגלית)
- ^ אורי דרומי, אחרי מות | 07.10.2011, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2011