ויטלי רובין
 | |
| לידה |
14 בספטמבר 1923 מוסקבה, ברה"מ  |
|---|---|
| פטירה |
18 באוקטובר 1981 (בגיל 58) ירושלים, ישראל |
| מדינה |
ברית המועצות, ישראל |
| השכלה |
הפקולטה להיסטוריה של אוניברסיטת מוסקבה |
| מעסיק |
Institute of Scientific Information on Social Sciences, Institute of Oriental Studies of the Russian Academy of Sciences, האוניברסיטה העברית בירושלים |
  | |
ויטלי רובין (רוסית: Вита́лий Аро́нович Ру́бин; 14 בספטמבר 1923 מוסקבה - 18 באוקטובר 1981) היה חוקר סין סובייטי, עלה לארץ בשנות ה-70 והיה למרצה באוניברסיטה העברית.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ויטלי רובין נולד במוסקבה, בנו של הפילוסוף אהרון רובין. בשנת 1940 החל את לימודיו בפקולטה להיסטוריה של אוניברסיטת מוסקבה. ביוני 1941 הצטרף למיליציה העממית. בקרב הראשון ליד ילניה הוא נלקח בשבי, אך הצליח להימלט לאחר שלושה ימים וחזר למוסקבה. ב-1942 החל את הכשרתו בבית ספר לתותחנים בטומסק, אך לאחר שנודע שהיה בשבי הוא סולק מבית הספר. הוא נשלח לעבודות כפייה במכרה פחם במחוז מוסקבה, שם שהה עד 1944[1], אז חלה בשחפת וטופל כנגדה עד 1948.
ב-1948 חידש את לימודיו באוניברסיטת מוסקבה. ב-1951 לימודיו הושלמו והוא קיבל תואר בלימודי המזרח, אך לא הצליח להתקבל ללימודי תואר שני, לפי עדותו בגלל אנטישמיות[2]. במשך חצי שנה עבד כמורה לרוסית של סטודנטים סינים באוניברסיטה חקלאית בנובוצ'רקסק[2]. לאחר מכן התחיל לעבוד בספריה של האקדמיה למדעים של ברית המועצות בתור ביבליוגרף של ספרות ותרבות סינית.
ב-1960 השלים את התזה שלו בנושא "ג'ואנג דזה כמקור להיסטוריה חברתית של סין העתיקה" וקיבל את התואר השני[3]. תחום התמחותו היה פילוסופיה של סין העתיקה. בשנת 1968, לאחר 15 שנות עבודה הוא סיים את עבודתו בספרייה. שנה לפני כן פרסם מאמר על מקורות החשיבה הפוליטית בסין, כנראה בזכותו הוא התקבל למשרת חוקר במכון לחקר המזרח של האקדמיה למדעים של ברית המועצות והתחיל את עבודתו בימיה האחרונים של שנת 1968[2], שם עבד עד 1972. היה חבר בקבוצת הלסינקי.
עלייה לארץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1972 רובין ואשתו ביקשו היתר לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל, אך בקשתם נדחתה. בעקבות הבקשה רובין סולק מעבודתו באקדמיה.
שמו התפרסם לאחר שפרסם מאמר בכתב העת The New York Review of Books בשם "?Is the scholar human" בו תיאר את ניסיונותיו לעזוב את ברית המועצות. תוך עשרה חודשים כ-1,200 מדענים מ-18 מדינות חתמו על עצומה הדורשת להתיר לרובין ואשתו לצאת מברית המועצות[3].
רובין הפך לאחד המנהיגים של תנועת העלייה, הוא נפגש עם עיתונאים מערביים, וחברי קונגרס אמריקאים. הוא היה בין יוזמיהם של מכתבים גלויים של מסורבי עלייה, ושל סמינרים, הפגנות ושביתות רעב[2]. ב-1974 נעצר על ידי המשטרה ובעקבות כך לקה בהתקף לב[4]. בית משפט ניסה להאשימו ב"טפילות".
בסופו של דבר, בשנת 1976, הותר להם לעזוב את ברית המועצות. כבר באותה שנה הם עזבו אותה ולאחר שהות קצרה בארצות הברית משפחת רובין עלתה לארץ. בישראל התקבל למשרת מרצה באוניברסיטה העברית.
נהרג בתאונת דרכים בשנת 1981 בכביש בין באר שבע לערד.
משפחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אביו, אהרון רובין, היה פילוסוף, שלימד באוניברסיטאות במוסקבה. אמו, סופיה, הייתה עקרת בית לקויית ראייה. היה אחיינם של השחקנית מריה סנלניקוב, הכלכלן יצחק רובין והסופר אנדריי סובול. בן דודו היה המשורר מרק סובול.
ב-1956 התחתן עם אינס אקסלרוד.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דף המוקדש לוויטלי רובין באתר קבוצת הלסינקי (ברוסית)
- מתוך מכתביו של ויטלי רובין באתר מרכז סחרוב (ברוסית)
- כתבה המוקדשת לויטלי רובין לאחר מותו בניו-יורק טיימס (באנגלית)
- בקטע וידאו זה ויטלי רובין מתאר מה עובר על יהודי ברית המועצות המבקשים לעלות לארץ (באנגלית)
- הודעה על פטירתו ותקציר קצר על חייו של ויטלי רובין בכתב עת Journal of Asian Studies (באנגלית)
- הודעה על פטירתו ותקציר קצר על חייו של ויטלי רובין בכתב עת Early China (באנגלית)
ויטלי רובין (1923-1981), דף שער בספרייה הלאומית
