ויטלי חיימוב
 | |
| לידה |
1899 סופיה,  נסיכות בולגריה |
|---|---|
| פטירה |
28 בינואר 1964 (בגיל 65 בערך) רמת גן  ישראל |
| מדינה | ממלכת בולגריה |
| מקום קבורה | בית הקברות בקריית שאול |
| ידוע בשל |
יושב ראש ההסתדרות הציונית בבולגריה חבר הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית |
| השכלה | מוסמך אוניברסיטת סופיה בכלכלה |
| מקצוע | כלכלן |
| תפקיד | יו"ר ההסתדרות הציונית בבולגריה |
| תקופת כהונה | 1944–1947 |
| מפלגה | הציונים הכלליים |
ויטלי חָיִימוֹב (בבולגרית: Виталий Хаимов; 1899, סופיה, נסיכות בולגריה – 28 בינואר 1964[1], רמת גן, ישראל) היה איש ציבור, כלכלן, פובליציסט, נשיא ההסתדרות הציונית בבולגריה ומנהיגה של יהדות בולגריה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ועד העלייה ההמונית לישראל.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ויטלי חיימוב נולד בסופיה לדוד ואסתר, ורכש השכלה תיכונית בעירו. בהמשך, רכש השכלה אקדמית בכלכלה באוניברסיטת סופיה. בהיותו נער הצטרף להסתדרות לשפה ולתרבות עברית בראשות אלברט רומנו, והיה מפעיליה המרכזיים.
ב-1922 הצטרף לאגודה הציונית על שם תיאודור הרצל בסופיה, ובתוכה השתייך לסיעת הציונים הכלליים. ב-1936 נמנה עם ראשי הבנק הקואופרטיבי "גאולה" בסופיה" ומיוזמי הקמת "בית העם" של הקהילה היהודית בסופיה.[2]
בתקופת המשטר הפאשיסטי בבולגריה (1940-1944)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-22 בפברואר 1943 חתמו אלכסנדר בלב, נציג ממשלת בולגריה, ותיאודור דנקר, נציג גרמניה הנאצית, על הסכם למסירת 20,000 יהודים המצויים בשטחים שסופחו לבולגריה, תראקיה ומקדוניה, לצורך גירושם לפולין. באותה העת היו מצויים בשטחים אלו 11,343 יהודים. להבדיל מהנוסח הגרמני של ההסכם, בנוסח הבולגרי שהובא לאישור הממשלה הבולגרית נמחקו המילים "מהשטחים שסופחו לבולגריה, תראקיה ומקדוניה", וכך ניתן הכשר חוקי להשלמת המכסה מקרב יהודי "בולגריה הישנה".[3] דבר ההסכם והמועד המיועד לביצוע הגירוש, 10 במרץ 1943, נודע לראשי יהודי בולגריה, וב-8 במרץ הם החלו בפעילות נמרצת מול חברי האספה הלאומית הבולגרית. במסגרת זו נפגש חיימוב עם חברי פרלמנט בולגריים, וכן פנה לנונציו של הוותיקן בבולגריה.[4]
במאי 1943, עם היוודע דבר הכוונה לגרש את יהודי סופיה לערי השדה, פעלו ראשי יהדות בולגריה בקדחתנות מול גורמי שלטון ואליטה אינטלקטואלית במטרה לסייע בביטול הגירוש. במסגרת זו נפגש חיימוב עם חברי פרלמנט ואישי ציבור, כגון ניקולה מושאנוב ואלכסנדר צאנקוב, שכיהנו כראשי ממשלת בולגריה. צאנקוב, שלא היה מאוהדיה של הקהילה היהודית, התנגד בנחרצות לשליחתם למחנות ההשמדה, והבטיח לחיימוב להיפגש עם ראש הממשלה המכהן בוגדאן פילוב. בהמשך נפגשו חיימוב ובנימין ארדיטי עם הסופר הבולגרי הנודע אלין פלין(אנ'), שהיה מקורבו של המלך בוריס השלישי, במטרה להתקבל לשיחה אצל המלך. בעקבות הפגישה שלח אלין פלין מכתב לארמון המלך, ובעקבותיו נועד עם המלך בוריס וביקש להפסיק את רדיפות היהודים.[5][6]
מתום השלטון הפאשיסטי ועד עלייתו לישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1944, לאחר שראש ממשלת בולגריה איוואן בגריאנוב התיר לחדש את פעילות הקונסיסטוריה היהודית והתנועה הציונית, מונה חיימוב ליושב ראש ההסתדרות הציונית בבולגריה, חבר הקונסיסטוריה, והפך למנהיגה הבולט של יהדות בולגריה לאחר מלחמת העולם השנייה. חיימוב היה חבר בוועדת הקונסיסטוריה שניהלה את הדיונים מול דימיטר פרוטיץ' לגבי מתווה החוק המיועד להעלאה בפרלמנט לצורך ביטול החוק להגנת האומה. ויטלי חיימוב הציע לוועד הפועל של ההסתדרות הציונית בבולגריה להקים מחדש את ההסתדרות הציונית במתכונת מאוחדת ללא סיעות שונות החלוקות ביניהן כפי שהיה לפני מלחמת העולם השנייה, והצעתו התקבלה. הוא ערך את ביטאון התנועה הציונית בבולגריה "הבמה הציונית", ונודע גם כפובליציסט.[7][8][9]
ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה הפיכת חזית המולדת, והשלטון הפאשיסטי הודח. בראשית נובמבר 1944 פרסם חיימוב בביטאון התנועה הציונית מאמר פובליציסטי בשם "אנו סובלים ומחכים", שעסק באי שיקומם הכלכלי של יהודי בולגריה ואי החזרת הרכוש היהודי שנגזל. המאמר עורר הדים רבים, וחיימוב זומן לשיחת הבהרה אצל הנציג הסובייטי בוועדה המשותפת של בעלות הברית. חיימוב התבקש להגיש תזכיר מפורט על הסוגיות השונות. התזכיר הוכן על ידי חיים קשלס, הוגש בראשית 1945, ולא הוביל לשינוי משמעותי במצבם של יהודי בולגריה.[10]
בראשית דצמבר 1944 ערך דוד בן-גוריון ביקור בבולגריה. ב-30 בנובמבר יצאו לאיסטנבול ראשי יהדות בולגריה ובראשם ויטלי חיימוב ונפגשו עם בן-גוריון, לצורך הכנת הביקור. בפגישה נסקר מצבה של הקהילה ומוסדותיה ופורטו צרכיה החומריים, הרוחניים והפוליטיים. צוינו הקשיים שממשלת חזית המולדת מעמידה בפני מפעל העלייה מבולגריה וכן על כך שנאסר על ויטלי חיימוב לצאת לכינוס הקונגרס היהודי העולמי. במהלך ביקורו של בן-גוריון בערי בולגריה, התלווה אליו ויטלי חיימוב וקישר בינו לבין מנהיגי הקהילות.[11][12]
ב-1946 הועצם תהליך ההשתלטות האלים של המפלגה הקומוניסטית על חזית המולדת שהנהיגה את בולגריה. במסגרת זו התחולל תהליך כוחני של השתלטות ה"ייבסקצייה", התא היהודי בחזית המולדת, על מוסדות הקהילה היהודית, תוך ניסיונות להצר את פעילות התנועה הציונית. במקביל, פעלה "הייבסקצייה" לחבל במנגנון העלייה מבולגריה. בנוסף, הנהגתו של חיימוב באיחוד כל פלגי התנועות הציוניות הפכה אותו מטרה לייבסקצייה. במסגרת מאבקים אלו של הייבסקצייה, נעצר ב-25 באוגוסט ויטלי חיימוב על ידי המשטרה הבולגרית, ושליח הסוכנות היהודית וניה פומרנץ גורש מבולגריה. מאסרו של חיימוב לווה בגל הכפשות אישיות שהופצו על ידי חברי "הייבסקצייה" שנועדו לפגוע בתנועה הציונית בבולגריה ככלל, ובוויטלי חיימוב מנהיגה בפרט. חיימוב נכלא בתנאים קשים ושוחרר ממאסרו לאחר שמונה חודשים.[13][14]
אחרית ימיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשלהי 1947 סיים את כהונתו, ובפברואר 1948 עלה לישראל על גבי ספינת המעפילים בונים ולוחמים. חיימוב גורש עם מעפילי הספינה אל מחנות המעצר בקפריסין.[15] בין 1949–1952 כיהן כסגן יושב ראש התאחדות עולי בולגריה בישראל, ומ-1950 ועד 1964 כיהן כיושב ראש קרן ההלוואות לעולי בולגריה. היה יושב ראש הוועדה ההיסטורית לכתיבת תולדות יהודי בולגריה, אשר פרסמה את עבודתה בכרך י' של "אנציקלופדיה של גלויות". בהמשך, כיהן כיושב ראש בית האבות של עולי בולגריה בראשון לציון. הוא נפטר ברמת גן בינואר 1964.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נציגי ציוני בולגאריה יוצאים לוועידת לונדון, הארץ, 30 ביולי 1945
- יהודי בולגאריה עם חזית המולדת?, הארץ, 13 בנובמבר 1945
- מנהיג הציונים בבולגריה מזים את דובר היבסקציה, הצופה, 28 בפברואר 1946
- בנימין ארדיטי, המשלחת האיי"ת אצל מיניסטר המסחר הבולגרי, הארץ, 28 באוגוסט 1947
- ויטלי חיימוב הודעה על מותו, על המשמר, 29 בינואר 1964
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ויטלי חיימוב באתר GRAVEZ
- ^ אלי ברוך, התפתחותה של תנועת הקואופרציה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 745-729.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג: תקופת השואה, תל אביב: דבר, 1969, עמ' 124.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג: תקופת השואה, עמ' 90.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג: תקופת השואה, עמ' 168, 173-172.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמודים 186-185.
- ^ טוביה פרילינג [עורך], דוד בן-גוריון, ביקורים בגיא ההריגה, זיכרונות מן העיזבון, מאי 1945 – פברואר 1946, 2014, ההוצאה לאור של מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, כרך ראשון, עמודים 23-22.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג: תקופת השואה, עמ' 221-219.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד: מאחורי מסך הברזל, תל אביב: דבר, 1969, עמ' 33.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד: מאחורי מסך הברזל, עמ' 59.
- ^ טוביה פרילינג [עורך], דוד בן-גוריון, ביקורים בגיא ההריגה, זיכרונות מן העיזבון, מאי 1945 – פברואר 1946, עמודים 67–68, 72, 77.
- ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939–1949, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2004, עמודים 190-188.
- ^ ניר ברוך, הכֹּפֶר, בולגריה ויהודיה במשך הדורות, הצאת שבילים, תל אביב, 1990, עמוד 169.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד: מאחורי מסך הברזל, עמ' 145-144.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד: מאחורי מסך הברזל, עמ' 28.