ויטאוטאס הגדול

ויטאוטאס הגדול
Vytautas Didysis

חותמו של ויטאוטאס הגדול, המאות ה-14–15
חותמו של ויטאוטאס הגדול, המאות ה-14–15
לידה	סביב 1350 סניאי טראקאי ,הדוכסות הגדולה של ליטא
פטירה	1430 (בגיל 80 בערך) טראקאי, הדוכסות הגדולה של ליטא
מדינה	ליטא
מקום קבורה	קתדרלת וילנה
בן או בת זוג	אנה, הדוכסית הגדולה של ליטא (?–1418) אוליאנה אולשנסקה (19 בנובמבר 1418–27 באוקטובר 1430) בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
שושלת גדימינים
תואר דוכס גדול של ליטא אב קייסטוטיס אם בירוטה צאצאים סופיה מליטא
דוכס גדול של ליטא 1392–1430 (כ־38 שנים) שביטריגאילה ←

בציור מן המאה ה-17

ויטאוטאס הגדול או ויטולד הגדול (בליטאית: Vytautas Didysis, בפולנית: Witold Kiejstutowicz, בבלארוסית: Вітаўт ,Bялiki Kнязъ Bitaўt, ברוסינית: Vitovt, בלטינית: Alexander Vitoldus, ‏ 1352 סניי טראקאי (טראקאי העתיקה) - 27 באוקטובר 1430 טראקאי) היה בפועל דוכס גדול של ליטא בשנים 1392–1430 ובאופן רשמי בשנים 1401–1430 (אחרי שמעמדו הוכר בשנת 1401 על ידי בן דודו, מלך פולין, ולדיסלב השני יגיילו) . בשנים 1392 - 1413 נשא גם את התואר "דוכס של טראקאי". התנצר פעמיים: ב-21 באוקטובר 1383 תחת השם "ויגאנדאס" ושוב ב-15 בפברואר 1396 תחת השם "אלכסנדראס". ויטאוטאס נחשב לחשוב בין שליטי ליטא בימי הביניים ולאחד הגיבורים הלאומיים של העם הליטאי. השתייך לבית קסטוטיס מהשושלת הגדימינית. לחם לסירוגין באבירים הטבטונים, ברוסים ובבן דודו, יוגאילו. בשני העשורים האחרונים לשלטונו ידעה ליטא תקופה של שלווה ופריחה. ב-1421 הציעו לו ההוסיטים הצ'כים לעמוד בראש בוהמיה.

עלייתו לשלטון

ויטאוטאס, בנם של קסטוטיס ושל בירוטה, היה בן דוד של יוגאילה, שנודע לימים כמלך פולין תחת השם "ולדיסלב השני יגיילו". אבותיהם, קסטוטיס ואלגירדאס, חילקו את השלטון בליטא רבתי לפי שיטה דיארכית ולא התחרו ביניהם. אלגירדאס נשא את התואר "דוכס גדול של ליטא" וקסטוטיס, "דוכס של טראקאי", היה אחראי על מלחמות ההגנה נגד האבירים הטבטונים. בשנים 1370–1376 השתתף ויטאוטאס הצעיר בקרבות נגד הטבטונים וב-1372 ניהל מלחמה ברוסיה המוסקבאית.

אחרי מותו של אלגירדאס בשנת 1377, ירש יוגאילה את כס הדוכס הגדול ותמה ההרמוניה ביחסים בין בני המשפחה. פרצה במקום זאת יריבות קשה בין הדוכס הצעיר ובין הדוד קסטוטיס ובנו ויטאוטאס. בשנת 1380 כרת יוגאילה ברית חשאית בדובידישקס עם האבירים הטבטונים נגד קסטוטיס. כשנודע זאת לקסטוטיס, הוא כבש בשנת 1381 את וילנה, כלא את יוגאילה והכריז עצמו דוכס גדול. לבסוף הצליח יוגאילה להימלט וגייס צבא נגד קסטוטיס וויטאוטאס.

בשלב מסוים הסכים קסטוטיס למשא ומתן ונפל במלכודת של יוגאילה שעצר אותו ואת בנו עם הגעתם למקום המפגש. שניהם נכלאו במבצר קרבו. כעבור שבוע קסטוטיס נמצא מת. קיימת מחלוקת בין ההיסטוריונים אם היה זה מוות טבעי או שנרצח.

ויטאוטאס ואביו, קסטוטיס נעצרים על ידי יוגאילה

ויטאוטאס נפל יחד עם אביו בשבי. אחרי שנמלט מהמאסר (יש אומרים, לבוש כאשה) הוא מצא מקלט אצל גיסו, הנסיך של מזוביה.

יוגאילה הגיע בהמשך להסכם חדש - הסכם דוביסה (אוקטובר 1382) - עם האבירים הטבטונים שבו הסכים להתנצר יחד עם ממלכתו, להיות בן ברית של האבירים ולוותר להם על שטח סמוגיטיה עד לנהר דוביסה. בסופו של דבר ההסכם לא אושרר ובקיץ 1383 התחדשה הלחימה בין יוגאילה ובין האבירים הטבטונים.

בנסיבות אלה ויטאוטאס כרת בתורו ברית עם האבירים הטבטונים והוטבל לנצרות תחת השם ויגאנד (בליטאית - ויגאנדאס). מאוחר יותר עזב את הנצרות וחזר לדת האלילים הליטאית. אולם יחד עם בני בריתו הטבטונים לקח חלק בכמה פשיטות בליטא. בינואר 1384 הבטיח שוב לאבירים הגרמנים למסור להם את סמוגיטיה עד לנהר נבז'יס תמורת העלאתו לכס הדוכסות הגדולה של ליטא. עם זאת, ביולי 1384 החליט ויטאוטאס לעזוב שוב פעם את הטבטונים ולהתפשר עם יוגאילה. הוא הצית שלושה מבצרים טבטונים וכבש את כל השטחים שהיו בשליטת אביו קסטוטיס, פרט לטראקאי.

1389–1392

פסל של ויטאוטאס הגדול בקובנה

בשנת 1385 השתתף ויטאוטאס בחתימת האיחוד בקרווה של הכתר הפולני עם הכתר הליטאי. בשנת 1386 קיבל שוב את הדת הנוצרית הקתולית והוטבל בשם אלכסנדר (בליטאית: אלכסנדראס).לפי ההסכם, התחתן יוגאילה עם ידוויגה, מלכת פולין, והפך למלך פולין תחת השם "ולדיסלב יגיילו". יוגאילה השאיר את אחיו סקירגאילה כעוצר של הדוכסות הגדולה של ליטא. אך נוכח התמרמרות שאחזה בעם נגד סקירגאילה, שקל ויטאוטאס לחזור לשלטון. אכן הוא הנהיג בשנת 1389 מרד נגד סקירגאילה ותקף את וילנה ללא הצלחה. אז בהתחלת 1390 נאלץ ויטאוטאס לבקש שוב את עזרתם של האבירים הטבטונים תמורת הבטחה כי יקיים את ההסכם המקורי משנת 1384 וימסור למסדר את סמוגיטיה. שוב תקף את אדמות ליטא בברית עם האבירים הטבטונים והטיל מצור על וילנה. על מנת לחזק את השפעתו בשנת 1391 השיא ויטאוטאס את בתו, סופיה ויטובטובנה, עם וסילי הראשון, נסיך מוסקבה.

האצולה הפולנית הרגישה בתקופה זו מתוסכלת מכך שיוגאילה, המלך החדש ולדיסלב השני יגיילו, עסק יותר מדי זמן בענייני ליטא. נעשה ברור כי מלחמת האזרחים עלולה להימשך שנים ולא תביא תועלת כלשהי לממלכה שזה עתה התאחדה. לכן בשנת 1392, השליח של יגיילו, הנרי של מזוביה הציע לוויטאוטאס להיות עוצר כתר בליטא במקום סקירגאילה. ויטאוטאס הסכים ומיהר להצית שוב שלושה מבצרים טבטונים. בין ויטאוטאס ובין ולדיסלב יגיילו נחתם באוגוסט 1392 הסכם אסטרבה, לפיו ויטאוטאס קיבל בחזרה את כל השטחים שהיו בחזקת אביו, כולל טראקאי, ואף שטחים נוספים. נקבע כי הוא יוכל למשול כדוכס גדול של ליטא בשם המלך ולדיסלב יגיילו ובמותו כל השטחים והסמכויות יחזרו למלך פולין.

הדוכסות הגדולה של ליטא

המלחמות במזרח

עדיין לא ידע ויטאוטאס שלווה והיה מעורב בשורה של מלחמות. המשיך במדיניותו של אלגירדאס להשיג שליטה על כמה שיותר שטחים רוסיים. אך שטחים רבים נשארו בשליטת אורדת הזהב. בשנת 1395 הצליח ויטאוטאס לספח את סמולנסק. בתמיכת המלך וצלב של בוהמיה, האפיפיור בוניפקיוס התשיעי, הבישופים של ליבוניה והדוכס ממקלמבורג, אימץ שוב גישה תקיפה נגד מסדר הטבטונים. אולם בשנים 1397-1395, להבדיל מיוגאליה, נהג בפשרנות ועל ידי הסכם סאלינס - תמורת הבטחה לשביתת נשק ארוכת טווח ויתר על חבל סמוגיטיה לאבירי מסדר. בינתיים, החאן של אורדת הזהב, טוכטמיש, שנוצח על ידי טימור לנג והודח מכס מלכותו משנת 1395 פנה לוויטאוטאס לעזרה. הדוכס הליטאי הגיע איתו להסכם. הבטיח לסייע בידיו לחזור לשלטון באורדת הזהב ובתמורה יסכימו הטטרים לוותר לטובתו על כמה שטחים ברחבי רוסיה. בנצלו את ההפוגה שהשיג בחזית המערבית עם הטבטונים, התפנה ויטאוטאס בשנים 1397–1398 למסע צבאי אל עבר הים השחור. הוא גיבש קואליציה שכללה ליטאים, רוטנים, פולנים, רוסים (אך לא את חתנו, הקניאז הגדול וסילי של מוסקבה, שהיה רשמית בן חסות של אורדת הזהב), מולדבים וולאכים. כוחות אלה השתתפו בשלוש פלישות לתוך השטחים שבשליטת אורדת הזהב.

במסע הראשון בשנת 1397 הגיעו הליטאים עד לים השחור ולחצי האי קרים. ויטאוטאס הקים בדרך כמה מבצרים ליטאים, כולל מצודה אחת בשפך הדנייפר. באותם הימים הגיעה ליטא להתפשט שוב בין הים הבלטי ובין הים השחור. אלפי שבויים טטרים הובאו לליטא, ויושבו על יד טראקאי. צאצאיהם היוו קהילות ה"ליפקה טטרים" והקראים הליטאים. ב-1398 נע צבאו של ויטאוטאס מאזור נהר הדנייפר אל צפון קרים והגיע מזרחה עד לנהר דון. בהשראת הצלחת המסעות הקודמים, תכננו ויטאוטאס והמלך ולדיסלב השני יגיילו מסע צלב נגד המונגולים שזכתה במאי 1399 בברכת האפיפיור בוניפקיוס התשיעי. צעד מדיני-צבאי זה היה עשוי להוכיח כי הדוכסות הגדולה קיבלה בשנת 1387 במלואה את הנצרות והפכה למגנתה, ומשום כך לא הייתה לאבירים הטבטונים שום עילה להמשיך בהתקפות בנות מאה השנה נגדה. לוחמי ליטא ופולין יצאו מקייב והתקדמו לאורך נהר הדנייפר. ב-5 באוגוסט 1399 פגשו את כוחות הטטרים של אורדת הזהב על נהר וורסקלה, מצפון לפולטבה, כמעט באותו מקום כמו קרב פולטבה משנת 1709.

בקרב וורסקלה, בתמיכת טימור לנג, הצליחו טימור קוטלוג חאן והאמיר ידיגאי להנחיל תבוסה לקואליציה של ויטאוטאס, יגיילו והטטרים של טוכטמיש. מעל עשרים נסיכים פולנים וליטאים, לרבות שני אחים של המלך ולדיסלב נהרגו בקרב, וויטאוטאס עצמו ניצל בעור שיניו. על ידי ניצחון מזהיר זה צלחו בני בריתו של טימור לנג לדחוק את גבול הקונפדרציה הפולנית-ליטאית, בחזרה הרחק מן הים השחור. הממלכה הפולנית-ליטאית הוכתה בהלם. פרצו מרידות בכמה מקומות, והקניאז גאורגי הצליח לכבוש מחדש את נחלתו, סמולנסק. טטרים גולים ממלוויו של טוכטמיש ואחרים יושבו גם הם באזור שבין וילנה, מינסק וביאליסטוק, בשטחי ליטא, בלארוס ומזרח פולין של היום.

בהמשך ניהל ויטאוטאס מלחמות נגד הנסיך המורד סבידריגאילו. בשנת 1401 הוכר שוב רשמית על ידי ולדיסלב יגיילו כדוכס גדול של ליטא, תחת חסותו של המלך. בשנת 1404 כבש ויטאוטאס את סמולנסק ובשנת 1410, בראש קואליציה שכללה גם כוחות מונגולים בראשות בנו של טוכטמיש, ג'לאל אד-דין חאן ואוקראינים, פיקד על הצבא הפולני-ליטאי בקרב המפורסם בגרונוולד ששם קץ לכוחו של מסדר האבירים הטבטונים באזור הים הבלטי.

המלחמות באבירים הטבטונים

ויטאוטאס הגדול בקרב גרונוולד, בציור מאת יאן מטייקו

בשנת 1398, במסגרת ההכנות למסע הצלב נגד אורדת הזהב, חתם ויטאוטאס את הסכם סלינס עם האבירים הטבטונים ומסר להם את סמוגיטיה. חבל סמוגיטיה היה חשוב במיוחד בעיני האבירים הטבטונים מפני שהוא הפריד את בסיסם שבפרוסיה מאחיהם, האבירים הליבונים ("האחים הליבונים של החרב") שבלטביה. שני המסדרים הגרמנים - הטבטוני והליבוני ביקשו להתאחד ולהקים כוח משותף בעל עוצמה.

עם זאת לא שלטו האבירים הטבטונים בסמוגיטיה יותר משלוש שנים, מפני שב-13 במרץ 1401, בתמיכתו של ויטאוטאס, מרדו הסמוגיטים והציתו שתי טירות של הטבטונים. האבירים השיגו תגבור משביטריגאילה, אחיו של יגיילו, שחמד את תוארו של ויטאוטאס. ב-1404 נחתם בראציונז' הסכם חדש בין ויטאוטאס ובין הטבטונים, ששיחזר במהותו את תנאי ההסכם בסלינס: סמוגיטיה נמסרה לאבירים הטבטונים ופולין הבטיחה שלא לתמוך בליטא במקרה של מלחמה עתידית. האבירים הבטיחו לתמוך בוויטאוטאס בחזית המזרחית ושלא לתת יד לתביעות הגדימינים כלפי כס הדוכסים הגדולים של ליטא. אולם הסכם זה לא הפיג את המתחים וכל המחנות התכוננו למלחמה.

בשנת 1408, אחרי שהשיג שלום במזרח, שב ויטאוטאס לענייני סמוגיטיה. ב-1409 פרץ בגיבויו מרד שני של הסמוגיטים נגד הכובשים הטבטונים. המורדים שרפו את טירת כריסטממל (סקירסנמונייה). המלחמה פרצה כשגם פולין וגם ליטא העניקו תמיכה למורדים. ויטאוטאס גייס צבא גדול מתוך 18 אזורים שבשליטתו. צבא זה הצטרף לכוחות הפולנים והתקדם אל עבר המטה הטבטוני שבטירת מריינבורג (בימינו טירת מאלבורק). ב-1410 פיקד ויטאוטאס עצמו על כוחות הדוכסות הגדולה בקרב גרונוולד. הקרב הסתיים בניצחון מכריע של פולין וליטא. אף על פי שהמצור על מריינבורג לא עלה יפה, האבירים הטבטונים לא הצליחו לעולם להתאושש ומאותו זמן ואילך לא היוו שוב איום רציני על פולין-ליטא.

כתוצאה מהסכם השלום בתורן (1411), השיג ויטאוטאס את סמוגיטיה לכל חייו. אמנם לא הושגה הסכמה על הגבולות. זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה הסכים לתווך במחלוקת. בשנת 1413 הוחלט שכל הגדה הימנית של נהר הנמן שייכת לסמוגיטיה, ולפיכך, לליטא. אולם האבירים הטבטונים לא קיבלו את ההחלטה הזאת והמלחמה פרצה מחדש ב-1414. הקרבות נמשכו כחודשיים והנושאים במחלוקת הובאו בפני ועידת קונסטנץ. אף על פי שלא נמצא פתרון לסכסוך, נפתחה הזדמנות בפני הסמוגיטים להציג את עמדתם בפני מנהיגי אירופה, דבר שבפני עצמו היווה אירוע חשוב בהיסטוריה הדיפלומטית של ליטא. בהמשך נעשו ללא הצלחה עוד ניסיונות תיווך עד שב-1422 המסדר הטבטוני התחיל שוב במלחמה. אחרי כחודשיים של קרבות, נחתם ההסכם באגם מלנו. לפי תנאי הסכם זה, סמוגיטיה הוחזרה לליטא לצמיתות, בעוד העיר ממלד (בימינו קלייפדה) והסביבה נשארו בשליטת המסדר. הגבול, כפי שנקבע על ידי ההסכם, נשאר ללא שינוי למשך כ-500 שנה עד למחלוקת של ממל בשנת 1923. אחרי השלום, יכול ויטאוטאס להתפנות לביצוע רפורמות וליחסיו עם פולין.

יחסיו עם פולין

בשנת 1399 מתה מלכת פולין ידוויגה בעת לידה יחד עם תינוקה. שלטונו של יוגאילה בפולין נראה בסכנה בגלל היותו מלך זר שאשתוה המנוחה היוותה הקשר היחיד שלו לכס המלכות הפולני. התבוסה על ידי אורדת הזהב בוורסקלה עוררה גם היא צורך בהערה מחדש של היחסים בין פולין ובין ליטא. משום כך נחתמה בשנת 1401 ברית ראדום בין שתי הארצות. ברית זו זיכתה את ויטאוטאס באוטונומיה רחבה, אך אחרי מותו התואר והסמכויות של דוכס גדול של ליטא היו עשויים לעבור לידי מלך פולין או להפך. במקרה שוולדיסלב יגיילו ימות ללא יורש, הסכימה האצולה הפולנית לא לבחור מלך חדש מבלי להתייעץ עם ויטאוטאס. תקדים מיוחד היווה בברית ראדום הצגת מסמך מיוחד מטעם האצולה הליטאית. זו הייתה בפעם הראשונה שמישהו מחוץ לדוכסים הגדולים שיחקו תפקיד בענייני הדוכסות.

טירת האי בטרקאי

בשנת 1413 נחתמה עם פולין ברית הורודלו, שאחד מאדריכליה היה ויטאוטאס. לפי תנאי ברית זו, הדוכסות הגדולה של ליטא נותר דוכסות גדולה נפרדת עם פרלמנט משלה. הפרלמנטים - הסיימים של שתי המדינות השותפות - היו אמורים לדון ביחד בעניינים בחשובים. ברית זו הייתה חשובה מבחינה תרבותית ופוליטית כאחד, מפני שהבטיחה לאצילים הנוצרים הליטאים אותן זכויות כמו לשלאכטה הפולנית. תנאי זה לא חל על האצילים הנוצרים אורתודוקסים (פרבוסלבים). ברית הורודלו סללה את הדרך להידוק המגעים ושיתוף הפעולה בין אצילי פולין וליטא.

בינואר 1429 שלח הקיסר זיגמונד לוויטאוטאס את מינויו למלך פולין, אך השליחים שהובילו את הכתר נעצרו בסתיו 1430 בדרכם על ידי מגנטים פולנים. הקיסר שלח לו כתר נוסף אך ויטאוטאס נפטר בטירתו בטראקאי. הובא לקבורה בקתדרלה של וילנה.

מדיניות הפנים

ויטאוטאס עודד את התפתחותה הכלכלית של ליטא והנהיג שורה של רפורמות. תחת שלטונו הפכה הדוכסות הגדולה ריכוזית יותר, כאשר הנסיכים המקומיים בעלי יחוס מלכותי הוחלפו במושלים נאמנים לוויטאוטאס. המושלים היו בעלי אחוזות אמידים שהיוו בסיס להתגבשות מעמד האצולה הליטאית. בימי ויטאוטאס התחילה עליית השפעתם של בני המשפחות משפחת רדזיוויל וגושטאוטאי. כמו כן הזמין ויטאוטאס יהודים לבוא ולהתגורר בערים טרוקי, ברסט-ליטובסק וגרודנו והעניק להם זכויות הגנה וחירויות נרחבות.

משפחתו

נשותיו:

• אנה סביאטוסלבה מסמולנסק - נישאה לו בסביבות 1370. היא נפטרה בשנת 1418. ממנה נולדה לו בתו היחידה סופיה ויטובטובנה.
• יוליאנה אולשנסקה, בתו של איוואן אולשנסקי ואחיינית של אשתו הראשונה - נישאה לו אחרי 1418. לא הולידה לו ילדים.

הנצחה

• האוניברסיטה של ליטא בקאונאס - קיבלה את שמו בשנים 1930 לכבוד מלאת 500 שנה למותו. היא נשאה את שמו עד שנת 1940 ושוב בימי הכיבוש הנאצי בקיץ 1941 ועד 1943. נקראת שוב ויטאוטאס החל משנת 1989.

קישורים חיצוניים

• Giedrė Mickunaitė - Making a Great Ruler:Grand Duke Vytautas of Lithuania Central European University Press,Budapest, 2006
• ויטאוטאס הגדול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

לקריאה נוספת

• על ויטולד באתר ברוסית על הדוכסות הגדולה של ליטא