האמת והשלום אהבו
הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ הוא ניב עברי המשמש משפט מסכם בהצגת מחלוקת וקורא לפשרה או לתקשורת חיובית, בדרך של הבנה וקבלה הדדית גם אם תעמוד המחלוקת בעינה.
מקור המושג והסברו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור המשפט הוא סיומו של פסוק בספר זכריה (ח', י"ט):
כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי – יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.
כלומר, ימי התענית של עם ישראל יהפכו לו לימי חג. משמעותו הפשטנית של הפסוק: אף שלפי אמות המידה של אמת וצדק, ראוי עם ישראל לגלות שגלה לאחר חורבן בית ראשון, אשר הצומות הנזכרים נקבעו לזכרו; אך בבוא היום, ה' יטה חסד לבני עמו ויעשה עימם שלום, וימי התענית ייהפכו לימים טובים[1].
חז"ל הסבירו את משמעות השילוב בין שלום ואמת:
כל מקום שיש אמת, אין שלום. וכל מקום שיש שלום, אין משפט. ואיזהו משפט אמת? – שיש בו שלום. הוי אומר זה הביצוע (פשרה).
— תוספתא סנהדרין, פרק א' הלכה ג'
כלומר, כאשר אדם נוקט גישה של "ייקוב הדין את ההר", קרי ראיית האמת המוחלטת בלי אפשרות להתגמש או לראות את הדברים בנקודת מבט רחבה יותר, ייתכן מצב שבו אומנם האמת והמשפט ימוצו עד תום, אך השלום בין הניצים יירמס. לפיכך, הפתרון החז"לי המוצע הוא עריכת פשרה.
ואולם, מטבע הדברים יש אמיתות שאינן יכולות להגיע לידי פשרה. במקרים כאלו השאיפה היא להגיע למצב שבו יוכל כל צד להביע את האמת הפנימית שלו, תוך כדי שמירה על סגנון ביטוי הולם ויחסי שלום ואחווה. לפיכך מציבים חז"ל גבולות ויכוח ברורים, השוללים כשלים לוגיים וטענות אד הומינם. חז"ל אף מרחיקים לכת ומספרים[2] כי אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בהלכות הנוגעות לשאלות של גילוי עריות ופסולי חיתון, לא נמנעו מלקיים קשרי נישואין זה עם זה, ”אלא נהגו האמת והשלום ביניהן, שנאמר: 'והאמת והשלום אהבו'”. כלומר, אף שכל אחד מהצדדים ביטל את דברי חברו על פי הבנתו השכלית והאמת הפנימית שלו, לא דחה הוא את בר הפלוגתא עצמו אלא רק את דעותיו, ולא נתן להן להשפיע על יחסי הקרבה והחברות[3].
השימוש בניב
[עריכת קוד מקור | עריכה]הביטוי אינו משמש בשפת הדיבור היום-יומי, אלא כמשפט בסגנון ספרותי החותם התכתבויות תורניות, כגון: פסקי דין בבוררויות, הסכמים שלאחר מחלוקת, ובעת הצגת דעה מנוגדת בעת כתיבת שו"ת וכדומה.
הניב משמש לתיאור שני צדדים המחזיקים לאחוז כל אחד בדעתו שלו, אך למרות חילוקי הדעות, הם מכבדים את זולתם ושומרים עמו על יחסי שלום, אהבה וידידות. לעיתים משמש המשפט כקריאה לפשרה או לשמירה על יחסים הוגנים למרות מחלוקת, ולעיתים כחלק מהודעה על סיום מחלוקת בדרכי שלום. נשיא מצרים אנואר סאדאת ציטט מן הפסוק בסֵיפָא של נאומו בירושלים ב-20 בנובמבר 1977, שקדם לחתימת הסכם השלום בין ישראל למדינתו: ”באתי למסור את השליחות ומסרתי את השליחות. ואתם, קִראו את דברי האלוהים, כפי שאֲמָרָם זכריה נביאו: 'והאמת והשלום אהבו'”.[4] ראש הממשלה מנחם בגין גם הוא ציטט את הניב בסיום נאומו באותו מעמד: ”אשא תפילה, שאלוהי אבותינו המשותפים יתן בנו חכמת הלב הדרושה כדי להתגבר על קשיים ומכשולים, על דברי הסתה ופגיעה; ובעזרת השם נגיע ליום המיוחל, שאליו כל עמנו מתפלל – השלום. כי אמנם כן נעים זמירות ישראל אמר: "צדק ושלום נשקו" . והנביא זכריה: "והאמת והשלום אהבו"”[5].
הביטוי מופיע גם בתפילת "הנני העני ממעש", שהיא תפילתו של שליח הציבור לפני תפילת מוסף של הימים הנוראים, בה מופנים תחנוני החזן כלפי ה' שיקבל את תפילתו למרות חטאיו וחטאי קהל המתפללים, ינהג בהם בחסד וברחמים על אף שעומדים הם בדין, ולא יחדל מלאהוב אותם.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ על פי ביאור ה"אבן עזרא" שם.
- ^ תוספתא יבמות (א', ג').
- ^ על פי ביאור המהר"ל שם.
- ^ נאום נשיא מצרים, אנואר סאדאת, באתר הכנסת (מתורגם לעברית), באתר www.knesset.gov.il
- ^ הישיבה הארבעים-ושלוש של הכנסת התשיעית יום ראשון י' כסלו תשל"ח 20 נובמבר 1977 – ביקורו של נשיא מצרים מר אנואר סאדאת בכנסת – נאום ראש הממשלה, באתר מאגר כתבי מנחם בגין - מרכז מורשת בגין