לדלג לתוכן

ו"ס מרווין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ו"ס מרווין
William Stanley Merwin
לידה 30 בספטמבר 1927
ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 במרץ 2019 (בגיל 91)
Haiku, מחוז מאווי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה William Stanley Merwin
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים סקרנטון, ניו יורק, מאווי, הוואי עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת פרינסטון, סמינר ויומינג עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה איטלקית, אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה Poetry, prose, translation
תקופת הפעילות מ-1952 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מלגת גוגנהיים (1973)
  • זר הזהב (2005)
  • הפרס להנצחת שלי (1974)
  • פרס וולאס סטיבנס (1994)
  • Lenore Marshall Poetry Prize (1994)
  • Harold Morton Landon Translation Award (2003)
  • פרס פוליצר לשירה (1971)
  • עמית האקדמיה האמריקאית לשירה (1973)
  • משורר הקונגרס (2010)
  • PEN Translation Prize (1969)
  • פרס הספר הלאומי לשירה (2005)
  • פרס בולינגן (1979)
  • פרס פוליצר לשירה (2009)
  • פרס השירה של רות לילי עריכת הנתון בוויקינתונים
אתר רשמי
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ויליאם סטנלי מרווין (באנגלית: William Stanley Merwin, ידוע בשם W.S. Merwin, ‏ 30 בספטמבר 1927 – 15 במרץ 2019) היה משורר, סופר ומתרגם אמריקאי, זוכה שני פרסי פוליצר ופרסים חשובים רבים אחרים. מרווין פרסם כ-25 ספרי שירה ו-18 כרכים של שירה מתורגמת, כמו גם סיפורים, מחזות ומסות.[1]

ראשית חייו וחינוך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרווין נולד בניו יורק ב-30 בספטמבר 1927. הוא גדל ביוניון סיטי, ניו ג'רזי, וחי שם עד 1936, אז עברה משפחתו לסקרנטון, פנסילבניה. אחותו, רות, צעירה ממנה בשנתיים.[2] כילד, מרווין היה מוקסם מעולם הטבע, ולפעמים מצא עצמו משוחח עם העץ הגדול בחצר האחורית של ביתו.[3] בגיל חמש החל לכתוב מזמורים לאביו,[4] כומר פרסביטריאני.[5] אמו של מרווין היא שהנחילה אצלו אהבה לשירה, במיוחד. לבנה ולבתה היא הקריאה יצירות ספרותיות רבות.

בגיל 16 קיבל מלגה מפרינסטון, שם החל לקרוא ולכתוב שירה ברצינות. הוא למד עם המשורר והמבקר ר.פ. בלקמור (אנ') ועוזר ההוראה שלו, אז משורר צעיר בשם ג'ון ברימן. בגיל 17, במהלך מלחמת העולם השנייה, התגייס לחיל הים אך הבין מיד ש"עשה טעות איומה" בהיותו פציפיסט, כפי שסיפר בראיון ב-2008. הוא הצהיר על סרבנות מטעמי מצפון ונשלח למשך שנה למחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים הימי בבוסטון. בשובו לפרינסטון קיבל את התואר הראשון שלו, ב-1948.[6] לאחר מכן המשיך כסטודנט לתואר שני בשפות רומאניות.[7]

קריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מ-1949 עד 1951 עבד כמורה בצרפת, מיורקה ופורטוגל. במשך שנים אחדות לאחר מכן התפרנס בעיקר מתרגום שירה מצרפתית, ספרדית, לטינית ופורטוגזית. ספר השירה הראשון שלו, מסכה ליאנוס (1952) נבחר על ידי המשורר ויסטן יו אודן לקבלת פרס המשוררים הצעירים של ייל (אנ').

בשנת 1956 יצא לאור ספרו ירוק עם חיות. באותה שנה הוצעה לו מלגה מתיאטרון המשוררים בקיימברידג', מסצ'וסטס, והוא שב לארצות הברית. משנת 1956 עד 1957 עבד בתיאטרון כמחזאי, בכתיבת יצירות המשלבות שירה עם אלמנטים תיאטרליים. בתקופה זו הצטרף לקבוצת המשוררים שהתקבצה סביב המשורר רוברט לוואל (אנ') באזור בוסטון.[8] השפעתם על שירתו ניכרה בכך שהחל לעסוק יותר ויותר בנושאים אמריקאיים, כפי שבלט בספר השירים השיכור בכבשן שפרסם ב-1960.[9]

ב-1962 התמנה לעורך מדור השירה בשבועון The Nation. בשנים שלאחר מכן פרסם כמה מעבודותיו הבולטות והמוערכות ביותר. ב-1967 יצא לאור ספרו הכינים, שנכתב על רקע מלחמת וייטנאם.[10] ספרו הבא, נושא הסולמות (1970) זכה בפרס פוליצר לשירה ב-1971. את כספי הזכייה תרם לתנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם.[7]

בשנת 1976 עבר מרווין להתגורר בהוואי כדי ללמוד זן בודהיזם. הן הקפדנות בתרגול הבודהיזם והן הנוף הטרופי השפיעו רבות על סגנונו המאוחר. ספריו הבאים משקפים יותר ויותר את עיסוקו בעולם הטבע: פרח המצפן (1977), פותח את היד (1983), והגשם בעצים (1988).[7] הוא המשיך לזכות לשבחים רבים על שירתו, כולל פרס פוליצר לשנת 2009 על הספר הצל של סיריוס.[7]

בשנת 2010 נבחר כמשורר הקונגרס ה-17 של ארצות הברית, ובשנת 2013 פרסמה ספריית אמריקה (אנ') שני כרכים של אוספים משיריו (1952–1993 ו-1996–2011).

בנוסף לכתיבת שירה, מרווין כתב גם פרוזה ודרמה, וכן תרגם בהיקף נרחב. תרגומיו נוצרו לעיתים קרובות בשיתוף עם אחרים, ונעו בין שירים של פבלו נרודה ואוסיפ מנדלשטם,[11] למחזות של אוריפידס ופדריקו גרסיה לורקה ועד ליצירות עתיקות ומודרניות מסינית, סנסקריט ויפנית. תרגומיו של כור המצרף מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה (2000) ושל סר גאווין והאביר הירוק (2001) זכו לשבחים על דבקותם המיומנת בשפת המקור של היצירות. ב-2013 הוציא לאור אוסף עם מבחר מתרגומיו, עליו זכה בפרס הרולד מורטון לנדון לתרגום של האגודה האמריקאית למשוררים (אנ').[12]

ספר השירה האחרון של מרווין, זמן גן (2016), חובר במהלך התהליך הקשה של איבוד ראייתו. כאשר לא היה מסוגל עוד לכתוב בעצמו, הוא הכתיב שירים לאשתו, פאולה.[13]

מלבד שני פרסי פוליצר, מרווין זכה ברוב הפרסים הזמינים למשוררים אמריקאים, כולל פרס בולינגן (אנ'), פרס אייקן טיילור לשירה אמריקאית מודרנית (אנ'), מענק של קרן פורד, פרס רות לילי לשירה (אנ'), פרס PEN לתרגום (אנ'), פרס וולאס סטיבנס לשירה, פרס זביגנייב הרברט הבינלאומי לספרות, ועוד. כמו כן, הוענקו לו מלגות מהאקדמיה למשוררים אמריקאים, קרן גוגנהיים, הקרן הלאומית לאמנויות וקרן רוקפלר. מרווין הוא קנצלר של כבוד לשעבר של האקדמיה למשוררים אמריקאים.[7]

שירתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאיו המוקדמים של מרווין היו קשורים לעיתים קרובות לנושאים מיתולוגיים או אגדיים, ומבנה שיריו התאפיין בצורות מסורתיות. ספרו השיכור בכבשן מ-1960 סימן שינוי, בכך שהחל לכתוב בצורה אוטוביוגרפית יותר.[14] גם במבנה שיריו חל שינוי. בשנות השישים, התנסה מרווין בשירה בלתי-שקולה ובתחביר המשנה את הצורות הסגורות, הסימטריות, במבנה השיר ומציב במקומן "צורות פתוחות".[15] הוא עשה שימוש תכוף בגלישה – המכשיר הפיוטי בו הרצף השירי נקטע וממשיך לשורה הבאה בניגוד לציפיית הקורא לעצירה, כך שסוף השורה איננו סוף משפט תחבירי. בכך יצר את סגנונו האישי המיוחד – הפירוק התחבירי שאפשר לו לוותר לחלוטין על סימני פיסוק, אפילו בשירים סיפוריים ארוכים.[15]

אהבתו לעולם הטבע ניכרה בשירתו. למעשה, מרווין היה קול מוקדם באקו-פואטיקה, עם שירים רבים שעסקו בסוגיות סביבתיות ויחסי בני האדם עם הטבע.[16] במיוחד עסק בניתוק וניכור האדם מהטבע, בו ראה אסון לאנושות.[7] שירתו הייתה עשירה בדימויים חיים ושפה מטפורית, ששאבה רבות מהסביבה[16] ומהתבוננות רגישה בטבע ובבעלי חיים.[17]

רבים משיריו של מרווין עסקו באובדן, היעדרות וחיפוש אחר משמעות בריקנות.[18] שירתו חקרה תכופות נושאים של זמן שעובר, זיכרון וטבעו הארעי של הקיום.[19] בהתאם, שירתו נשאה לעיתים קרובות נימה של מלנכוליה והרהור עמוק, במיוחד ביחס לנושאים של זמן ואובדן.[18] בשלב מאוחר יותר בחייו, בהשפעת לימודי הבודהיזם, נגעה עבודתו גם בנושאים רוחניים ופילוסופיים.[20] מבחינה סגנונית, עבודתו הבוגרת של מרווין הייתה ידועה בשפה חריפה, לפעמים כשל אפיגרמה.[6]

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום לימודיו ב-1948 התחתן עם דורותי ז'אן פרי, שהייתה מזכירה בפרינסטון, והזוג עבר להתגורר בספרד.[1][21] במהלך שהותו שם, שימש כמורה לבנו של המשורר רוברט גרייבס בביתו באי מיורקה. שם גם הכיר את דידו מילרוי, אשת חברה בריטית עשירה המבוגרת ממנו בחמש עשרה שנים.[22] בשנות ה-50 המוקדמות התגרש מאשתו, התחתן עם מילרוי ועבר להתגורר עמה בלונדון, ולאחר מכן בצרפת.[23] ב-1968 נפרדו. מרווין עבר לניו יורק ומילרוי, שסירבה להתגרש, נשארה בביתם בצרפת.[23] לבסוף התגרשו לקראת סוף שנות ה-70.

ב-1976 עבר מרווין להוואי כדי ללמוד אצל המאסטר הזן-בודהיסטי רוברט אייטקן (אנ'). הוא נשאר שם ורכש כ-19 דונם בהאיקו, אזור מרוחק בחוף הצפון-מזרחי של של מאווי.[8] השטח היה בעבר חלק ממטע אננס, ומרווין סייע במשך עשרות שנים בייעור מחדש של המטע.[24]

ב-1983 התחתן עם פאולה דאנאווי.[25] בשנת 2010, הקימו השניים את The Merwin Conservancy, ארגון ללא מטרות רווח המוקדש לשימור ביתם בהאיקו, שנבנה בעבודת יד. השטח, שהיה שממה חקלאית, הפך ל"תיבת נח" לעצי דקל נדירים – אחד מאוספי הדקלים הגדולים והמגוונים בעולם.

מרווין נפטר ב-15 במרץ 2019 בשנתו, בביתו בהוואי, בגיל 91.[26]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ו"ס מרווין בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Carlson, Michael (2019-03-25). "WS Merwin obituary". The Guardian. ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-08-30.
  2. ^ A Poet of Their Own, archive.nytimes.com
  3. ^ Diaz, Lana Rose. "Merwin Speaks"; The Union City Reporter, July 11, 2010, pages 1 & 9.
  4. ^ "About W. S. Merwin". English.illinois.edu. נבדק ב-21 בינואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Cohen, Patricia (30 ביוני 2010). "W. S. Merwin to Be Named Poet Laureate". The New York Times. נבדק ב-9 ביולי 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 Fox, Margalit (2019-03-15). "W.S. Merwin, Poet of Life's Damnable Evanescence, Dies at 91". The New York Times. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2024-07-31.
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 Poetry Foundation, W. S. Merwin, Poetry Foundation, ‏2024-08-04
  8. ^ 1 2 Fox, Margalit (2019-03-15). "W.S. Merwin, Poet of Life's Damnable Evanescence, Dies at 91". The New York Times. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2024-08-10.
  9. ^ W. S. Merwin, The Poetry Foundation
  10. ^ Academy of American Poets, The Lice, Poets.org
  11. ^ W. S. Merwin, The Poetry Foundation
  12. ^ W.S. Merwin | Biography, Books, & Facts | Britannica, www.britannica.com
  13. ^ Gordinier, Jeff (19 בספטמבר 2016). "Memories Distilled by 2 Radically Different Poets". The New York Times. נבדק ב-21 בינואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ "Poetry". Past winners & finalists by category. The Pulitzer Prizes. Retrieved April 8, 2012.
  15. ^ 1 2 W.S. Merwin | Smith College, www.smith.edu
  16. ^ 1 2 The Poetry of W.S. Merwin, The New York Public Library
  17. ^ W. S. Merwin, Academy of Achievement
  18. ^ 1 2 Annika Neklason, The Poet of Premature Endings, The Atlantic, ‏2019-03-21
  19. ^ Annika Neklason, The Poet of Premature Endings, The Atlantic, ‏2019-03-21
  20. ^ John Freeman, On the Poetic Legacy of W.S. Merwin, Literary Hub, ‏2019-03-19
  21. ^ News And Publicity | Bloodaxe Books, www.bloodaxebooks.com
  22. ^ Michael Wiegers, Windows to the World: At WS Merwin’s Old French Farmhouse, Literary Hub, ‏2018-11-28
  23. ^ 1 2 Michael Wiegers, Windows to the World: At WS Merwin’s Old French Farmhouse, Literary Hub, ‏2018-11-28
  24. ^ Kennicott, Philip (1 ביולי 2010). "W. S. Merwin, Hawaii-based poet, will serve as 17th U.S. laureate". The Washington Post. נבדק ב-1 ביולי 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ Smith, Dinitia (19 בפברואר 1995). "A Poet of Their Own". The New York Times. נבדק ב-30 במרץ 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ "Poet W. S. Merwin, Who Was Inspired By Conservation, Dies At 91". NPR.org. 15 במרץ 2019. נבדק ב-16 במרץ 2019. {{cite news}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ו%22ס_מרווין&oldid=39829028"