התנועה האסתטית

התנועה האסתטית, או אסתטיציזם (Aestheticism), הייתה תנועה פילוסופית ואמנותית שהתקיימה בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-19 בבריטניה, בגרמניה ובצרפת. אחד מביטויי הדגל של האסתטיציזם, ולעיתים הכינוי שלה, הוא "אמנות לשם אמנות", Art for Art's Sake, L'art Pour L'art. התנועה חרתה על דגלה את האסתטיקה, היופי, כאידיאל עליון בכל תחומי החיים, לא רק באמנות (אמנות פלסטית, מוזיקה, שירה וספרות) אלא גם באדריכלות, עיצוב פנים ועיצוב מוצר. ההוגים המרכזיים של התנועה ולטר פייטר, אוסקר ויילד, ג'יימס מקניל ויסטלר, ויליאם מוריס, פרדריק לייטון, תאופיל גוטייה, אוברי בירדסלי ודנטה גבריאל רוזטי. ג'ון ראסקין היה אחד ממתנגדיה. את תנועת האסתטיציזם המשיכה האסתטיקה הפורמליסטית, הן באסתטיקה והן באמנות ובעיצוב.

בריטניה

הרקע לצמיחת התנועה האסתטית בבריטניה היה תחושת רתיעה מהעיצובים הפונקציונליים והכעורים ("החומרנות הגסה") של המוצרים והחומרים שאפיינו את חידושי הטכנולוגיה. לטענתם עצם השימוש בחומרים "מודרניים" כפלדה וזכוכית תעשייתית אין פירושם שיש לעצב מבנים ומוצרים באופן תכליתי ומכוער, אלא להפך, הם מאפשרים הצגת יופי והחדרתו לכל שכבות האוכלוסייה ותחומי החיים. כן יצאה התנועה כנגד מוסרנות היתר של התקופה הוויקטוריאנית שנטתה להצניע צבעים בוהקים והופעה מוחצנת ויוצאת דופן. התנועה צמחה מתוך התנועה האמנותית של הפרה-רפאליטים בהשפעת הרעיונות הצרפתיים של "אמנות לשם אמנות" וכתביו של המבקר ולטר פייטר, מרצה לאמנות הרנסאנס באוקספורד שכתב בספרו הקנוני The Renaissance: Studies in Art and Poetry מ-1873 ש"יש לבעור תמיד בלהבה חזקה, כמו אבן חן יקרה... לשמר את האקסטזה הזאת זה פירושה של הצלחה בחיים".

בבריטניה הייתה התנועה תנועת פילוסופים של האסתטיקה והאמנות וציירים, אליה הצטרפו יוצרי מלאכת-יד ומעצבי פנים. חברי התנועה לא רק יצרו אלא ביקשו "לחיות בתוך יופי", כאשר יופי התפרש כשימוש עז בצבעים, בדים, אבני חן וכדומה.

בית התנועה היה בגלריה גרוסוונור שנפתחה ב-1877 ברחוב בונד בלונדון. עיצוב הפנים כלל ציפוי זהב ושיש והקירות היו בגווני משי צהוב וירוק. הגלריה הציגה מיצירות האסתטיציסטים, קיימה ערבי קריאת שירה והייתה למקום אופנתי. אחד מאורחי הקבע במקום היה הסופר וקובע הטעם אוסקר ויילד.

ברחוב ריג'נט בלונדון פתח ארתור ליברטי ב-1875 את חנות הכלבו "ליברטי" שהציעה חפצים מן המזרח הרחוק והמזרח התיכון ופריטי לבוש ססגוניים שעוצבו ברוח ימי הביניים או ירידים מזרחיים וכדומה. ציירים יכלו להלביש דוגמניות בשמלות ססגוניות אלה, לעטרן בתכשיטים מהחנות, ולציירן בסטודיו שהיה בחנות. בעקבות חנות זו נפתחו בסביבה חנויות "אסתטיקה" נוספות.

מעצרו של אוסקר ויילד, הדמות הציבורית המזוהה ביותר עם התנועה וערכיה, ב-1895 בעוון "סדומיות", אישש את חשדו של הציבור לגבי זיקתה של התנועה לעבריינות וגרם לירידתה ממרכז הזירה.

צרפת

בצרפת התמקדה התנועה בעיקר ביצירה ספרותית ושירית. לפי תפיסת "האמנות לשם אמנות" שהגה תאופיל גוטייה, אין צורך שהשיר יהיה מובן, נושא תוכן מוסרי או לומר דבר מה, די בכך שיהיה יפה, מפעים, מרגש וחד-פעמי ביופיו.

ולטר בנימין, במאמרו "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" ציין שהתנועה הייתה תגובת-נגד ליכולת הייצור התעשייתי, המשכפל את המוצר בגרסאות שוות רבות, ועל ידי כך מאבד המוצר מ"הילת הראשוניות והחד פעמיות" שלו.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא התנועה האסתטית בוויקישיתוף

התנועה האסתטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

Gal, Michalle. Aestheticism: Deep Formalism and the Emergence of Modernist Aesthetics. Bern, Switzerland: Peter Lang AG International Academic Publishers, 2015