בית הספר אליאנס (ירושלים)
בית הספר "אליאנס" ( 'Alliance Israélite Universelle' ) בירושלים נפתח ב-1882 בשם 'בית הספר לתורה ולמלאכה' שפת ההוראה הייתה בעיקר צרפתית ותוכנית הלימודים דמתה למקובל בבתי הספר בצרפת. רשת 'כל ישראל חברים" (כי"ח) רכשה בניין על רחוב יפו, שאותו יעדה לבית ספר לבנים יהודים, שילמדם מלאכה בנוסף ללימוד תורה. בית הספר היה חלק מרשת בתי הספר "אליאנס, כל ישראל חברים" (כי"ח) שהראשון שבהם נוסד במרוקו. אליאנס היה אחד מבתי הספר המודרניים הראשונים בירושלים.
הבניין היחיד לא הספיק לצורכי בית הספר וב-1898 רכשה חברת כי"ח מגרש סמוך נוסף ובנתה עליו בנין בן 3 קומות שיועד לתלמידי פנימייה שיגיעו איליו מהמרחב העות'מאני. מבנה זה קיים עדיין ברחוב כי"ח בסמוך לשוק מחנה יהודה.
לאחר שעמד נטוש שנים רבות, המבנה נתרם לפעילות חברתית, וכיום הוא משמש כבית לאומנים, יוצרים, מוזיקאים, ועמותות בירושלים, ומופעל על ידי עמותת המרחב החברתי.
הבניין המקורי של 'בית הספר לתורה ולמלאכה' מ־1882 נסגר בשנת 1927 והושכר לבית היתומות וינגרטן שפעל שם עד 1950. מאז ועד שנת 1970 פעלו בבנין שברחוב יפו 97 בתי מלאכה ודפוס עד שנרכש על ידי חברת 'כלל' ונהרס לטובת הקמת מרכז 'כלל'.[1][2]
תולדות בית הספר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב -1860 התקבצו משכילים יהודים בצרפת על מנת לייסד את ארגון 'כל ישראל חברים' (כי"ח). מטרת ההתאגדות הייתה להביא לשינוי במעמדם האזרחי של היהודים בעולם. כבר בתחילת דרכם הם ראו בחינוך כלי מרכזי ליצירת שינוי והאמינו שהדעת היא יסוד לקדמה ובסיס לשינוי מצבם הכלכלי והחברתי של היהודים. הם החלו באיתור קהילות המעונינות בהקמת בית ספר מודרני לילדיהם והקימו רשת בתי ספר הנושאים את שם הארגון בארצות האסלאם ובמזרח אירופה.
ב -1868 נעשה הניסיון הראשון להקמת בית ספר מודרני בירושלים בסיוע רשת אליאנס. יוסף קריגר, מתורגמן ובעל מהלכים בקרב השלטונות הטורקיים והקונסולים הזרים בירושלים פנה לחברת כ"יח והציע להקים בית ספר לבנים שילמדם מלאכה בנוסף ללימוד תורה. המהלך נתקל בהתנגדות עזה מצד החרדים האשכנזים שחששו שכל לימוד שאינו תלמוד יביא להשכחת התורה מישראל. למרות זאת, כארבעים ילדי ספרדים למדו בבית הספר כשנה עד שנסגר.[3]
_%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D.jpg)
כעבור יותר מעשור באפריל 1882 חזרה חברת כ"יח לירושלים לעשות מעשה. היא רכשה מבנה גדול ברחוב יפו ויסדה את בית הספר 'תורה ומלאכה' לנערי ישראל, שאותו הפקידה בידי המנהל ניסים בכר, חניך מוסדותיה ואיש חינוך מנוסה. ניסים בכר, יליד ירושלים היה בעל ניסיון בהקמת בתי ספר בסוריה ובבולגריה. התלמידים באו מכלל האוכלוסייה הירושלמית, תוך שנים מעטות הצטרפו לבית הספר גם תלמידים לא יהודים ומספר התלמידים הלך וגדל עד שהיגיע ב־1888 ל 234 תלמידים. המלאכות שלימד בית הספר היו נגרות, נפחות, מכונאות, חרטות, פיסול באבן ועוד. מלבד הלימודים המדעיים והשפות שהיו מקובלים בבתי הספר של אליאנס הוכנסו בבית הספר הירושלמי גם לימודים עבריים ומסורת ישראל. שפת ההוראה הייתה בעיקר צרפתית, אך שיעורים נלמדו גם בעברית ובערבית.[2] כשהתרבו התלמידים, רכשה חברת כי"ח בסמוך למבנה הראשי חלקת אדמה שעליו בנתה, בתמיכת הברון הירש, בנין לתלמידי הפנימייה שיגיעו מחוץ לירושלים. בנין זה, שסמל 'כל ישראל חברים' מתנוסס בראשו, ניצב עדיין ברחוב כי"ח. בליל חנוכה ב-1 בדצמבר 1898 נחנך בית הפנימייה ברוב עם והדר. המורה דוד ילין מתאר "אולם גדול ורחב ידיים, אשר קירותיו עטופים פרוכות משי שונות מרוקמות רקמות זהב, ועליהן מלמעלה תמונות גדולי עמנו; ובתוך החדר בין העמודים שער נהדר עשוי כולו ענפי ירק ופרחים רעננים, ודגלי ממשלתנו הרוממה מנפנפים בכל עבריו".[4]
בהזדמנות זו, בשנת 1899, משהחל לפעול בנין בית ספר חדש זה, הוחלט לפצל את ההנהלות ונתמנו מנהלים נפרדים אחד לתורה והאחר למלאכה. כהונתו של ניסים בכר כמנהל 'תורה ומלאכה' הסתימה ונתמנה סגנו אלברט ענתבי, חניך דמשק וקושתא. החלטה נוספת שהתקבלה באותה שנה הייתה להפוך את העברית לשפת ההוראה בבית הספר. בעשור הראשון של המאה העשרים, בית הספר 'תורה ומלאכה' של כ"יח הוסיף לגדול ופתח גן ילדים, מחלקה למסחר ובית ספר לבנות בבנין החדש. מדריך ארץ ישראל משנת 1909 בעריכת אברהם משה לונץ סוקר את בתי החינוך בעיר הקודש ומספר 8 ברשימה הוא בית הספר לנערות כי"ח: "נוסד בתרס"ו. תלמידות 450 מורות 8 ומורה אחד. הלמודים: עברית, צרפתית מדעים ומלאכת יד. ההנהגה בידי ועד הכי"ח, המנהלת הגברת לעווי הרשער".[2] ימים קשים לבית הספר החלו משפרצה מלחמת העולם הראשונה ובית הספר התקשה לפעול. צרפת הפכה לאויבת של טורקיה והשלטונות העות'מאניים עקבו בחשד אחר המוסד הירושלמי בעל הרוח הצרפתית. המנהל אלברט ענתבי גורש לדמשק וממנה לקושתא שם נפטר. פעילותו של בית הספר הידלדלה עד ש ב-1927 הבניין המקורי שברחוב יפו נסגר.
לאחר הסגירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הסגירה הושכר מבנה בית הספר ברחוב יפו לבית היתומות ע"ש דוד וינגרטן ששכן בו עד שנות ה-50. מאז ועד 1970 פעלו בבנין בתי מלאכה ובתי דפוס. בשנת 1970 רכשה חברת "כלל" את הקרקע של המבנה הראשי, הרסה את הבניין ההיסטורי מ 1882 ובנתה במקומו, ברחוב יפו 97 את מרכז כלל, שתוכנן על ידי האדריכל דן איתן, כמרכז קניות מקורה, שמעליו בנין רב קומות. זה היה הקניון הראשון בעיר שלא התחבב על תושבי ירושלים ולא זכה להצלחה מסחרית. הריסת הבניין ההיסטורי לווה בביקורות של גופי שימור. כיום, התזכורת לבית הספר הוא שער הכניסה לחצר, אשר הועתק ממקומו והוא ניצב כיום ברחוב יפו, בכניסה לבית המשרדים. מיזם הבניה ברחוב יפו על חורבות 'תורה ומלאכה' כלל אגף נוסף, בנין 'חלונות ירושלים' הענק שהוקם לצד בנין כלל. בחזית בנין 'חלונות ירושלים' שפונה לרחוב יפו נותרו מן העבר שני בניינים דו קומתיים עם גג רעפים שהיו חלק ממתחם בתי אליאנס. בשנים שבהם פעל בית הספר, קומת הקרקע שלהם הושכרה לחנויות ובקומה העליונה התגוררו משפחות סגל המורים של בית הספר. גם הם יועדו להריסה במסגרת פרויקט 'חלונות ירושלים' אך ניצלו בהסכם מ 2004.[1] בתחילת שנות האלפיים פעל בבית המורים הצלם יורם אמיר שהפעיל שם את מוזיאון 'קומה ומגדל' ואת גלריית 'שודדי י-ם', מחתרת מחאה של אמנים למען שימור בתים היסטוריים.
בסמוך, מעבר לכביש, בקרבת שוק מחנה יהודה, בנין בית הספר אליאנס שברחוב כי"ח המשיך לפעול. במלחמת העצמאות שוכנו במבנה עשרות משפחות מפליטי ימין משה. החל מ 1952 הפעילה אליאנס בבנין זה את בית הספר התיכון 'גימנסיה כרמיה', על שמו של אדולף כרמיה, שר המשפטים של צרפת ומי שעמד בראש כי"ח בשנים הראשונות. הגימנסיה פעלה לצד בית הספר לבנות. בחצר הוצבו מחיצות בין ביהס לבנות לבין הגימנסיה המעורבת. שער שנפתח לכוון שכונת אוהל משה שימש לכניסת הבנות. אלו היגיעו ברובן מהשכונות העניות הסמוכות לשוק מחנה יהודה, לבושות שמלות סינר כחולות עם צוארון רקום לבן. שמם של מורי אליאנס הלך לפניהם כמי שהתלבשו בקפידה בסגנון אירופי וראו עצמם כנושאי תרבות צרפת במזרח.[5]
אחרי שגימנסיה 'כרמיה' עזבה בשנות ה-70 למבנה חדש במעלות דפנה ונחנכה בשם בית הספר 'רנה קסין', נכנסו לבנין שברחוב כ"יח, בית הספר 'הניסוי' ולאחר מכן פעל במבנה בית הספר 'המסורתי'[6] עד שעבר לתלפיות מזרח בסוף שנות ה-90. אז נעזב הבניין והפך למקום מחסה להומלסים ונרקומנים למשך 25 שנה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נירית שלו-כליפא, נחלאות בלב עיר, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשס"ג. עמ' 170–175
- דוד קרויאנקר, שימור שער אליאנס: תהליך תכנון וביצוע העתקת השער, ירושלים: עיריית ירושלים, 1978
- דוד קרויאנקר, ירושלים: בעיות השימור של שכונות ובניינים בירושלים שמחוץ לחומות, 1967-1978, ירושלים: מכון ירושלים למחקר, האוניברסיטה העברית - הקרן לירושלים, 1979
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שער בית ספר אליאנס - כי"ח, אתר עיריית ירושלים
- גדעון עפרת, התחלה ראשונה: "תורה ומלאכה", זמנים 103
- סיגל לנדסברג, בתי אליאנס בירושלים, מגזין 'מורשת ארץ'-אדם-מקום-תרבות, ספטמבר 2021
- אריאל הורוביץ, מי מחק מהזיכרון את בית הספר לאמנות הראשון בישראל, מקור ראשון, 24/12/2019
- הילה שמר, הבניינים הטובים של 2016 בישראל: תרבות לפני מזומנים בבית "אליאנס", באתר Xnet, 22 בדצמבר 2016
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 דוד קרויאנקר, רחוב יפו, ירושלים ביוגרפיה של רחוב-סיפורה של עיר, ירושלים: כתר ומכון ירושלים לחקר ישראל, 2005, עמ' 278-283
- ^ 1 2 3 יהושוע בן-אריה, ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, 1979, עמ' 357-363
- ^ יוסף לנג, ניסיונו של יוסף קריגר לכונן בית-ספר מודרני בירושלים, קתדרה 85, יד בן-צבי, עמ' 1997
- ^ גדעון עפרת, התחלה ראשונה'תורה ומלאכה', בצלאל: מחשבות על קראפט, רסלינג, 2015
- ^ רעיה רותם, ימי בית הספר, ירושלים, מקומון, 8/7/1988
- ^ שלו-כליפא, נחלאות (ראה ב"לקריאה נוספת"), עמ' 174-172
