השבויים הישראלים בירדן במלחמת העצמאות
במלחמת העצמאות נלקחו כ-700 ישראלים בשבי ירדן. הם הובאו בקבוצות גדולות מאתרי קרבות שונים של הלגיון הערבי וכונסו ביחד במחנה שבויים שנקרא "אום אל-ג'ימאל" (אם הגמלים) במדבר, 17 ק"מ מזרחית לעיר מַפרָק בצפון ירדן.
קבוצות השבויים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שבויי גוש עציון - ב-13 במאי 1948 במהלך הקרב על גוש עציון כבש הלגיון הערבי את כפר עציון. מיד עם תום הקרב ביצעו חיילי הלגיון טבח בשבויים, ממנו שרדו רק ארבעה שנלקחו בשבי. שאר אנשי הגוש, אנשי עין צורים, רבדים ומשואות יצחק, נכנעו ב-14 במאי 1948 בחסות הצלב האדום ונלקחו בשבי. סה"כ נפלו בשבי בגוש עציון 320 איש בתוכם 83 נשים ו-40 פצועים. בשלב הראשון הועברו השבויים בחסות הלגיון למשטרת חברון, והנשים והפצועים הועברו למשטרת בית לחם. כעבור שלושה שבועות הועברו כולם למחנה אום אל ג'אמל.
- שבויי הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים - ביום שישי יט אייר תש"ח, 28 במאי 1948 נכנעו לוחמי ההגנה ברובע היהודי. בהסכם עם עבדאללה א-תל סוכם שהנשים, הזקנים, הילדים והפצועים ישוחררו והלוחמים יילקחו בשבי. כשראו אנשי הלגיון את מספרם הדל של הלוחמים הם הפרו את ההסכם ולקחו בשבי בלתי לוחמים רבים לרבות זקנים חרדים מעל גיל 70 ונערים בגיל 13–15. הרופא פרופ' אגון ריס שהיה רופא הרובע היהודי במלחמת העצמאות בתש"ח ושתי אחיות התנדבו ללכת עם השבויים. הרב שלמה מן ההר היה בין השבויים במחנה אום אל ג'מאל הוא היה ממנהיגי השבויים, היה ה"מוכתר" של השבויים תושבי העיר העתיקה, חבר הנהלת מחנה השבויים ורבם של השבויים. סה"כ נלקחו בשבי 290 אזרחים ו-50 לוחמים. הם עברו מסע תלאות דרך "הקישלה" בעיר העתיקה, יריחו וכפרים רבים שבכל מקום הם זכו לקללות ואיומים, עד שהגיעו למחנה אום אל ג'מאל.
- שבויי קיבוץ גזר - ב-10 ביוני 1948, ערב ההפוגה הראשונה, הותקף קיבוץ גזר על ידי פלוגה משוריינת של הלגיון הערבי ולוחמים מקומיים. תוך שעות ספורות נכבש הקיבוץ. 28 לוחמים נהרגו וכמספר הזה נלקחו בשבי כולל נשים. שבע הנשים שוחררו כעבור יומיים והוחזרו בקרבת בן שמן. שאר השבויים הועברו לאחר מסע ממושך דרך א-סלט עמאן וזרקא עד הגיעם למחנה השבויים אום אל -ג'מאל. בכל מקום נתקבלו ב"קבלת פנים" על ידי ה"שבאב" המקומיים.
- שבויי קרב ארמון הנציב - ב-18 באוגוסט 1948 התחולל קרב קשה בין הלגיון הערבי וכוחות גדוד "בית חורון" מחטיבת עציוני שתפסו גבעות החולשת על ארמון הנציב ממצפון ומדרום. בנסיגה מהקרב נהרגו 14 לוחמי עציוני, רבים נפצעו ו-10, בהנחיית המ"כ עמינדב בן שחר, הסגירו עצמם לנציגי הצלב האדום שבארמון, אך אלו, במקום לשמור עליהם, מסרו אותם לאנשי הלגיון. שלקחו אותם בשבי, תחילה לבית הסוהר בעמאן ולאחר מכן הועברו לאום אל ג'מאל.
- שבויי תחנת הכוח בנהריים - ערב הפלישה פונו הנשים והילדים מנהריים. הלגיון הגיש אולטימטום לעובדים והם קבלו הוראה להתמסר ללגיון. העובדים, כ-40 במספר, הועלו על משאיות לצורך "חקירה קצרה" שבסיומה הובטח להם שיוחזרו לנהריים אולם במקום זה הם הועברו לבסוף לאום אל ג'מאל.
- שבויי קרבות לטרון - שישה לוחמים נשבו ב-25 במאי 1948 (מבצע בן נון א') ושלושה נשבו ב-30 במאי 1948 (מבצע בן נון ב').
- עובדי חברת האשלג - ב-25 במרץ 1948 יצאו 5 עובדים יהודיים של חברת האשלג בסדום לתקן את בריכות המלח בגבול זיכיון החברה. הם הוקפו על ידי פרשים ממשטרת א-סאפי והואשמו שחדרו לגבול ירדן. הם הוחזקו במאסר בעיירה כרך ותחילה לא הכירו בהם הירדנים כשבויי מלחמה. לבסוף הגיעו אף הם לאום אל ג'מאל.
- במחנה שהתה במשך מספר שבועות, אסתר וייס, תושבת רשפון שמסתננים חדרו לביתה, רצחו את בעלה אליעזר וייס וחטפו אותה[1].
החיים במחנה אום אל ג'ימאל
[עריכת קוד מקור | עריכה]הירדנים בנו במהירות ליד העיירה מפרק, מחנה שבויים מוקף גדר תיל כפולה ומגדלי שמירה. השבויים שוכנו באוהלים, עשרה בכל אהל. המחנה נקרא בשם העיר החרבה אום אל ג'ימאל הנמצאת לידו. המחנה נפתח לקליטה ב-20 במאי 1948. לכל שבוי נתנו שלוש שמיכות, אחת כמצע ושתיים להתכסות[2].
השבויים זכו לאוטונומיה במחנה. הם בחרו במנהיגות שניהלה את חייהם במחנה. ההנהגה ייצגה את השבויים בפני מפקד המחנה הירדני, דאגה לסדר יום של השבויים, לתרבות, ללימוד, ולכפיית משמעת. במחנה התקיימו לימודים וחוגים, כגון, חוג ללימוד ערבית[2], היסטוריה ישראלית, חוג תנ"ך, חוג גמרא, חוג ללימוד השפה העברית, חוג ללימוד תורת המשפט וחוג "מורה נבוכים" בהנחיית שאול אש.[3] השונות במרקם השבויים גרמה לעיתים למתיחות: חרדים וחילונים, אנשי אצ"ל ואנשי השומר הצעיר, זקנים וצעירים וכו'. בתוך המחנה, ליד משכנו של הקצין, היה מחנה נשים קטן בו שהו השבויות[4].
הקשר עם השבויים היה רעוע, דבר שעורר חששות רבים בקרב בני משפחותיהם בארץ ולכן הם לחצו על המוסדות העבריים שיאפשרו קשר מכתבים עם השבויים. ואכן ביוני 1948, החל הצלב האדום להעביר מכתבים לשבויים[5]. השבויים כתבו מכתבים הביתה שעברו צנזורה.[3] לעיתים הועברו מכתבים באמצעות חברים שהשתחררו. המכתבים הוחבאו בסוליות נעליים או בתוך סידור תפילה[6]. השבויים קיבלו גם חבילות, שכללו מוצרי מזון, תרופות, בגדים[7], סיגריות וכן ספרים[8], וביניהם גם ספרי קודש - סידורים וחומשים.
עם השבויים נמנה מפקדם, יוסף בלובשטיין[9], אוריאל אופק, דני מט, אברהם טמיר, הרב שלמה זלמן מן-ההר[10] הרב שאר ישוב כהן, בן-ציון תומר, משה יעקובוביץ (המפקד האחרון של גוש עציון ומפקד משואות יצחק) והרופאים ד"ר בנימין וינדזברג, ד"ר שלמה קורנבליט[11] ופרופ' אגון ריס.
תקרית קשה קרתה ב-25 ביולי 1948 כאשר זקיף ירה (פלט?) כדור שחדר את אחד האהלים ופגע בחיים שר, איש רבדים, שנהרג במקום. לפי דרישת השבויים נערכה לו לוויה צבאית. הוא נקבר במקום ועם חיסול המחנה הוא הועבר לקבורה ברבדים החדשה.
שחרור השבויים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-7 ביוני 1948 שחררו הירדנים את כל הנשים פרט לשתי האחיות מהעיר העתיקה שבקשו להישאר עם השבויים. בהמשך סירבו הירדנים לשחררן והועלתה ההשערה שחשדו בהן שהן חברות ארגון טרוריסטי[4].
ב-30 בנובמבר 1948 נחתם בירושלים הסכם בין המפקדים משה דיין ועבדאללה א-תל, על הפוגה בירושלים. באותו יום שוחררו 23 שבויים[12].
החל ב-3 בפברואר 1949 עד 3 במרץ 1949 שוחררו במספר קבוצות, כל השבויים באום אל ג'מאל. ב-3 בפברואר שוחררו 76 שבויים[13]. ב-21 בפברואר 1949 שוחררה קבוצה של 94 שבויים, בהם שתי נשים[14], ב-24 בפברואר שוחררו 150 שבויים[15] וב-28 בפברואר שוחררה קבוצה של 150 שבויים שהביאו עמם את גופות השניים שמתו במחנה[16]. הקבוצה האחרונה, בת 203 אנשים הביאה אתה את ספר התורה ממחנה השבויים[17] שהוכנס בחגיגיות לבית הכנסת ישורון בירושלים. המחנה נהרס וכיום אין במקום דבר.
יום לאחר מכן נפתח ברודוס המשא-ומתן הרשמי עם ירדן. ירדן הייתה המדינה הערבית היחידה ששחררה את כל השבויים הישראלים לפני השיחות על שביתת נשק. זאת הייתה עדות למרקם היחסים המיוחדים בין המלך עבדאללה ומדינת ישראל.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דניאל נדב: הלוך בשבי, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
- יהודה חיטין: מכתבים לאור ירח (מכתבים שנכתבו ולא נשלחו) הוצאת נשיא 2008
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מחנה השבויים הישראלים באום אל ג'אמל באתר מערכות
- אום אל ג'מאל באתר הקיבוצים
- במחנה אום אל ג'מאל באתר ההנצחה של גוש עציון
- אום אל ג'מאל - תמונות באתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ התקפות מרצחים ברשפון ,1948
- ^ 1 2 תנאי החיים במחנה השבויים בעבר הירדן, דבר, 8 ביולי 1948
- ^ 1 2 עזריאל בן דב, את חכי לי ואחזור, באתר אוצרות, 6.1.1949
- ^ 1 2 מיומנו של שבוי, הצופה, 23 בפברואר 1949
- ^ דיוויד סלע, נסיונות ליצור קשר עם 700 שבויים, באתר ישראל היום, 15 ביוני 2018
- ^ עזריאל בן דב, אנו כבר מתכוננים ממש ליום השחרור, באתר אוצרות, 1.2.1949
- ^ מקיימים מגע עם השבויים, הארץ, 9 באוגוסט 1948
- ^ עזריאל בן דב, אני שם את מבטחי באלוהים, באתר אוצרות, 1.11.1948
- ^ על פי אתר אגודת בני גוש עציון.
- ^ שלמה מן ההר, רב השבויים באום אל ג'ימאל, אלול תשס"א
- ^ "הלוך בשבי" - דניאל נדב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, עמוד 68
- ^ 23 משבויי העיר העתיקה הוחזרו משבי הלגיון הערבי, המשקיף, 1 בדצמבר 1948
- ^ 76 פדויי שבי חזרו מעבה"י לישראל, דבר, 4 בפברואר 1949
- ^ הוחזרו 94 שבויים מעבה"י, הצופה, 22 בפברואר 1949
- ^ 150 שבויים חזרו הבוקר ממחנה בעבר־הירדן לירושלים, יום יום (עיתון ערב), 24 בפברואר 1949
- ^ 150 שבויים חזרו אתמול מעבה"י, הַבֹּקֶר, 1 במרץ 1949
- ^ אחרוני הפדויים שבים, דבר, 4 במרץ 1949