הישארות הנפש

הישארות הנפש היא אמונה כי הנפש מוסיפה להתקיים לאחר המוות. למושג אין זיקה הכרחית ל-'נצחיות הנפש', 'אלמוות', 'תחיית המתים', 'תורת הגמול'. רעיון זה אינו מקורי ביהדות, ורק בימי הביניים הוא זכה בה להבלטה.

ביוון העתיקה

ערך מורחב – פיידון (דיאלוג אפלטוני)

בדיאלוג האפלטוני פיידון סוקרטס מבהיר מה כוונתו במושג "מוות", אליו על הפילוסוף להתכונן. לדבריו המוות הוא השאיפה להיפרדות הגוף והנפש. בתהליך ההפרדות יוצאת הנפש מהיסוד שמפריע לה להגיע לעולם הרוחני, הנפשי והתבונתי באמת – לעולם האידיאות. הגוף מהווה מחסום חושי מפני הנפש להגיע לטוהרה האמיתית שלה. סוקרטס מבהיר כי הגוף הוא תבנית אשר גורמת לאדם, ובזאת גם לפילוסוף, לעסוק בתענוגות גופניים כעיקר. הפורש מהנאות גופניות במובן התודעתי הוא מרוחק מגופו ונפרד ממנו. כשהנשמה מצויה יחד עם הגוף היא שמה לב למה שהגוף מכוון אותה אליו. מי שמרוכז בהנאות הגופניות ולא בתכנים הנפשיים - בעל תלות לפעילות גופנית או למצב גופני, ובצורה זו הופכת הנשמה למשועבדת למצבי גוף ופעילויות גוף אשר מספקות לה הנאה.

אריסטו סבר שכאשר נברא עצם מסוים ביקום, יחד עם החומר שלו נבראה גם הצורה (הנפש לפי אריסטו) שלו, וכאשר החומר יתכלה בסופו של דבר גם הצורה תכלה יחד עמו. דוגמה כאשר שורפים שולחן גם החומר מתכלה וגם הצורה. אבל בכל זאת יש אפשרות לאדם לגרום לנפשו להיות נצחית וזאת על ידי "קניית מושכלות נצחיות" כלומר כאשר אדם בחייו קונה חוכמה מסוימת נצחית נפשו מתאחדת יחד עם אותה חוכמה ולכן נפשו תישאר גם לאחר המוות.

במקרא ובתלמוד

במקרא, תורת הגמול מתקיימת בתחומי העולם הזה – ומשום כך אין היא זקוקה להישארות הנפש. הקיום שלאחר המוות נתפס במקרא כ'קיום צללים' בשאול, ואין הוא נתפס כקיום חיובי, למרות זאת הוגים יהודים הצביעו על פסוקים רבים במקרא המרמזים על הישארות הנפש. בתחילה היהדות פירשה את החיים לאחר המוות, לא כגאולתה של הנפש מהגוף, אלא כאיחודם מחדש של הנפש והגוף כדי לחיות שוב בשלימות של טבע האדם. אמנם בתלמוד קיימות התבטאויות בדבר הישארות הנפש, אבל הנושא לא נדון לעומק – כנראה מפני שהוא נתפס כהשקפה המתחרה עם תחיית-המתים.

הרמב"ם

במשנתו של הרמב"ם, תחיית המתים היא זמנית, והיא שלב ביניים במסעה של הנפש – אשר לאחריו, מתרחש מוות שני. בעקבותיו הישרים זוכים לחיי נצח, וכנשמות בלי גוף, הם נהנים מידיעת מהותו האמיתית של הבורא. לעומתם, הרשעים נכרתים ונשמתם אובדת. לפי הרמב"ם אין ההשקפות השונות בעניין גורל הנפש אחרי המוות צריכות לקבוע את דרכו של האדם – ועליו ללמוד תורה לשמה, בלי שאול מה יהיה שכרו. הישארות הנפש אינה תכונה הטבועה בנפש האנושית, אלא היא תוצאה של התנהגות מוסרית.

ואם עניינו כן בעולם הזה הגופני, כל שכן בעולם הרוחני והוא העולם הבא, שנפשותנו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך כמו שמשכילות הגופנים העליונים או יותר, ואותו תענוג לא יחלק לחלקים, ולא יסופר ולא ימצא משל למשול בו אותו התענוג, אלא כמו שאמר הנביא עליו השלום כשנפלאו בעיניו גדולת הטוב ההוא ומעלתו, אמר "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך"(תהלים לא, כ). וכן אמרו עליהם השלום "העולם הבא, אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו שכינה", רוצה לומר באמרו "ועטרותיהם בראשיהם" השארות הנפש בקיום המושכל שלה והוא הבורא יתברך, והיות הוא רוצה לומר המושכל והיא דבר אחד, כמו שזכרוהו גדולי הפילוסופים בדרכים יארך ביאורם בכאן. ואמרו "ונהנים מזיו שכינה", רצוני לומר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמיתת הבורא יתברך, כמו שמתעטרות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים במה שהם משיגים ויודעים ממציאותו.

— רמב"ם פירוש למשנה א, סנהדרין י

ההוגים היהודיים שהושפעו מהניאופלטוניזם, כרבנו בחיי בספרו חובות הלבבות, כמחבר אנונימי של הספר על מהות הנפש, כאברהם בר חייא בספרו הגיון הנפש העצובה, כרב יוסף אבן צדיק בספרו עולם קטן וכרבי אברהם אבן עזרא, הגורסת שהנפש היא עצם שמימי עצמאי שכל שאיפתו להשתחרר מכבלי הגוף, סברו שהנפש כולה משתחררת מהגוף ברגע המוות ונשארת לחיות חיי נצח. רבי אברהם אבן עזרא אף גרס את הישארות הנפש לא במובן האישי, אלא כהתאחדותה עם הנפש העולמית. האריסטוטליים שביניהם, כאברהם אבן דאוד, הרמב"ם, הלל בן שמואל בספרו תגמולי הנפש והרלב"ג, שעל פי גרסתם הנפש היא חלק בלתי נפרד מן הגוף, הכלה יחד עם כיליון הגוף לאחר המוות, סברו שרק החלק השכלי שלה זוכה לחיי נצח על ידי פעילות הלמידה וההשכלה. לשם כך ניסח הרמב"ם את י"ג עיקרי האמונה, שעל ידם מובטח חלקם של המאמינים בהם בהישארות הנפש ובחיי העולם הבא. הרלב"ג בספרו "מלחמות השם" אף לחם כנגד השקפתו של הפילוסוף המוסלמי האריסטוטלי אבן רושד בדבר התאחדות נפשות בני אדם לאחר המוות לנפש אחת כללית. הרלב"ג טען כנגד דעה זו, שאם כך הוא הדבר, "הייתה כל תשוקתנו לדעת וכל מאמצינו לרכישתה בטלים לגמרי".

מנדלסון

משה מנדלסון למעשה ערך פירוש ל"פיידון, או על אלמותיות הנפש", בעקבות הדיאלוג האפלטוני בשם זה), שבו הוא ניסה להציג ראיות רציונליות להישארות הנפש. הוא האמין שהנפש האנושית מעצם טבעה היא בת אלמוות. בניגוד לרמב"ם הוא סבר; שכל נפש אנושית נועדה להנות מן האושר; ושלאחר גמול על מעשיהם, גם רשעים ייהנו מאושר – וזאת בזכות חוכמתו וטובו האינסופיים של האלוהים. בדומה לרמב"ם הוא דגל במוסריות שלא על מנת לקבל גמול. הוא אמנם הקל בערכה של ההטפה המוסרית, אבל הוא לא ניסה לשרש תפיסות עממיות אלו. קנט קעקע את הוכחותיהם של מנדלסון בדבר הישארות הנפש – אף על פי שהוא עצמו האמין בדוקטרינה זו. הוא הגדיר אותה כפוסטולט של תבונה מעשית.

הרמן כהן

הרמן כהן הצטער שקאנט השמיט משיטתו שארית זו של המוסר ההטרונומי. הוא ראה בביטויים מקראיים כגון 'שכב עם אבותיו' 'נאסף אל עמיו' ביטויים של השקפה הרואה בהישארות הנפש 'המשך קיומו ההיסטורי של הפרט, דרך המשך קיומו ההיסטורי. בהשקפה המאוחרת של המשיחיות – האוניברסלית ובעלת הראייה המוסרית והמשוכללת, מתרחבת מסגרת ההתייסות של הפרט. במילים אחרות עיקר העניין הוא בהשתכללות המין האנושי כולו.

ניסיונות להוכיח את הישארות הנפש

ישנם הטוענים למספר הוכחות אם כי לא מדעיות התומכות בעקרון של "הישארות הנפש":

• סיאנס - הורדת נשמות של מתים וניהול דו-שיח איתן.
• מוות קליני - אלפי עדויות של אנשים שהוגדרו מתים מבחינה רפואית וסיפרו על הלכי נפשם לאחר מותם, ועל תחושת חיים גם לאחר המוות (חוויית סף מוות).

לקריאה נוספת

• אלן ארקוש, הישארות הגוף. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו: מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 130–136.
• חיים סלונימסקי, ספר מציאות הנפש, באתר היברו בוקס
• הרב יהודה פתיה, ספר רוחות מספרות, באתר היברו בוקס