הר שוקף
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| גובה | 497 מטר |
| מדינה |
 ישראל |
| מיקום | ליד דלית אל-כרמל |
| רכס הרים |
הכרמל  |
| קואורדינטות | 32°42′29″N 35°01′33″E / 32.70815556°N 35.02587222°E |
|
(למפת הכרמל רגילה)   הר שוקף | |
  | |
הר שוֹקֵף הוא הר ברכס הכרמל. פסגתו – המגיעה ל-497 מטר מעל פני הים – היא הנקודה הגבוהה ביותר בכרמל התיכון, המשתרע מדרום לנחל אורן. ההר נמצא על גבי שלוחה בין נחל אורן מצפון ונחל בוסתן מדרום, שעל אף גובהה – 480-450 מטרים – היא בולטת אך במעט מעל סביבתה. ההר בנוי מקירטון חווארי והקרקע המצויה באזור היא רנדזינה.[1]
ההר נמצא ב"גן לאומי שוקף" המשתרע על שטח של 4,000 דונם וכולל גם את חורבת שוקף מדרום למרגלות ההר ואת נחל בוסתן העליון. גן לאומי זה הוא חלק מפארק הכרמל. מסלולו של שביל ישראל עובר בשטח ההר ומגיע עד לפסגה, שם נמצאים שרידיו של מבנה הרוס. מפסגת ההר ניתן להשקיף על היישובים ניר עציון, עתלית, בית אורן, דלית אל-כרמל ועספיא, וכן על חוף דור, אוניברסיטת חיפה והר טללים ומספר שכונות בחיפה.
ההר הוא אתר פריחה של אירוס הסרגל, ערבז סוככני, סחלב פרפרני, סחלב שלוש שיניים, דבורנית דינסמור, דבורנית צהובה. ניתן לראות את הפריחה בפיסגת ההר ומדרום מזרח לפיסגה.
באזור נמצאות קרקעות בבעלות פרטית, רובן של תושבי דלית אל כרמל וקרקעות נוספות בבעלות יהודית. בשנת 2005 אושרה תוכנית להפקיע 4,123 דונם בהר שוקף ובנחל בוסתן לטובת הגן הלאומי. בחודש אוגוסט 2007 אישרה ועדת המשנה לעררים במועצה הארצית לתכנון ובנייה את ההחלטה, במסגרתה הושארו 600 דונם לשימושים חקלאיים.[2]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המקום היה מיושב במאה ה-19 על ידי דרוזים. במקום נמצאו שרידי קירות ועדויות לעיבוד חקלאי, ובין שרידי החורבה נמצאו ממצאים ארכאולוגים מתקופות שונות: כלי צור נאוליתיים וכלקוליתיים וחרסים מהתקופה ההלניסטית, הרומית, הביזנטית והערבית. בנוסף נמצאו במקום שני ריכוזים של גומות. ממערב לה מצויים שרידי מחצבה קדומה הכוללת שתי מערות קבורה. במורדות המערביים של הר שוקף נמצאת חורבת רקית מהתקופה הרומית-ביזנטית.
בשרפה בכרמל בחודש דצמבר 2010 נשרף חלק גדול מהגן הלאומי שוקף.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גן לאומי הר שוקף באתר "טבע ונופים בישראל"
- מסלול טיול מהר שוקף לדלית אל כרמל באתר מינהלת הטיולים של משרד החינוך
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מדריך ישראל החדש, כרך 5: הכרמל וחופו ורמות מנשה. בעריכת יעקב שורר וסלמאן אבו רוכן, הוצאת משרד הביטחון, 2001, עמ' 74
- ^ פאדי עיאדאת, תושבי עיר הכרמל הפסידו את אדמתם החקלאית לטובת פארק, באתר ynet, 17 באוגוסט 2007
