הרפובליקה של סן מרקו
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| שפה נפוצה | ונטית, איטלקית | ||
| עיר בירה | ונציה | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת |
אירופה  | ||
| היסטוריה | |||
| תאריכי הקמה |
22 במרץ 1848 | ||
| תאריכי פירוק |
24 ביולי 1849 | ||
| ישות קודמת |
 ממלכת לומברדיה-ונציה  האימפריה האוסטרית | ||
| ישות יורשת |
ממלכת לומברדיה-ונציה האימפריה האוסטרית | ||
  | |||
הרפובליקה של סן מרקו (באיטלקית: Repubblica di San Marco) או הרפובליקה הוונציאנית (בוונטית: Repùblega Vèneta) הייתה מדינה מהפכנית איטלקית שהתקיימה במשך 17 חודשים בשנים 1848–1849. בהתבסס על הלגונה הוונציאנית, היא השתרעה על רוב ונטו, או על טריטוריית טראפרמה של הרפובליקה של ונציה, שדוכאה 51 שנים קודם לכן במלחמות המהפכה הצרפתית. לאחר הכרזת עצמאות מהאימפריה האוסטרית ההבסבורגית, הצטרפה הרפובליקה מאוחר יותר לממלכת סרדיניה בניסיון, בהנהגת האחרונה, לאחד את צפון איטליה נגד שליטה זרה (בעיקר אוסטרית אך גם צרפתית). אבל מלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה הסתיימה בתבוסה של סרדיניה, והכוחות האוסטריים כבשו מחדש את הרפובליקה של סן מרקו ב-28 באוגוסט 1849 בעקבות מצור ארוך.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהתקיימה כרפובליקה ימית עצמאית במשך 1,101 שנים ומעצמה ימית מובילה בים התיכון במשך רוב הזמן הזה, נכנעה הרפובליקה של ונציה לנפוליאון במהלך מלחמות המהפכה הצרפתית ב-1797 ונמסרה לידי האימפריה האוסטרית (כממלכת לומברדיה-ונציה) על ידי הסכם קמפו פורמיו כמה חודשים לאחר מכן. זה אושר על ידי קונגרס וינה ב-1815.
השלטון האוסטרי, לאחר שהבין כי לא יתאפשר שלטון בית מתקבל על הדעת, ניצל את המשאבים הוונציאניים, כלכלית ופוליטית, והעדיף את טריאסטה כנמל הימי הקיסרי.[1] בתוך 50 שנה מסיפוח הרפובליקה לשעבר, אוסטריה לקחה מהאזור 45 מיליון לירות אוסטריות יותר ממה שהוצאו בו והקפיטליזם הוונציאני נחנק בשל חוסר רצון של המשטר ההבסבורגי האיטי והביורוקרטי להעניק אשראי ליזמים ונציאנים.[1] עד סוף שנות ה-40 של המאה ה-19, אוסף של אינטלקטואלים, יצרנים עירוניים, בנקאים, סוחרים ותושבים אגררים של הטרה פרמה קראו לשינוי פוליטי ולהגדלת הזדמנויות כלכליות, אם כי רק באמצעים לא אלימים.[1]
שיטור כבד בתגובה לחרם כלכלי על מונופולים ממלכתיים במילאנו שבשליטת אוסטריה הוביל לגירוש עממי של חיל המצב האוסטרי בעיר למשך חמישה ימים במרץ 1848.
זמן קצר לאחר מכן הגיעה הידיעה על המרד בווינה לוונציה והובילה את העיר למרד נגד השלטון האוסטרי.
התקוממות ועצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ימים ספורים לאחר עצמאותן של מילאנו וונציה והצטרפותן לממלכת סרדיניה, חצה צבא פיימונטה ללומברדיה ב-24 במרץ 1848, כאשר המפקד האוסטרי, פילדמרשל רדצקי נסוג אל הקוואדרילאטרו, שרשרת של מבצרי הגנה בין מילאנו וונציה. יומיים קודם לכן, דניאל מנין נכנס לארסנל הוונציאני עם "מספר ונציאנים בעלי רוח ציבורית", באתגר ישיר לשלטון האוסטרי.[1] מכיוון שהארסנלוטי תיעבו את המשגיחים האוסטרים והאיטלקים בשירות הצבאי האוסטרי היו פרו-ונציאנים, מנין ותומכיו נעו כרצונם, ללא פגע.[1] מתוך אמונה שהתזמון היה נוח, מנין הוביל את העוקבים שלו אל מחוץ למתחם בקריאה ויוה סן מרקו! -המוטו של הרפובליקה של ונציה שנפלה.[1] הוונציאנים, למעט פקידים אוסטרים, קיבלו את זה במשמעות של שיקום הרפובליקה הישנה.[1] למעט ורונה, שהוגדרה כחלק מהקוודרילאטרו, ערי ונציה - בפרט בלונו, פדובה, רוביגו, טרוויזו, אודינה וויצ'נצה[2] - התייצבו מיד עם הלגונה ודחו את השלטון האוסטרי, והכריזו על מנין כנשיא הרפובליקה של סן מרקו ומסרו לו סמכויות דיקטטוריות בזמן מצב החירום.[1] מנהיגותו של מנין נתמכה על ידי מעמדות הביניים, וחשפה שינוי קבוע בכוח של הפטריקיים הסוחרים של הרפובליקה הישנה, ותמיכתו במעמדות הנמוכים, בשילוב עם הבטחות של חוק וסדר לבורגנות, הביאו לכך שהנהגתו הייתה פופולרית.[1] אולם למרבה הצער, למניין לא היו תכונות המנהיגות שהיו עשויות להוביל לעצמאות מתמשכת,[1] וגם לוונציה לא היה את הכוח הצבאי להביס את הצבא האוסטרי הקיסרי.
שמירה על עצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרלו אלברטו, מלך סרדיניה כבש את מילאנו ושטחים אוסטריים אחרים עם צבאו. אבל למרות התמיכה העממית במדינת האפיפיור, טוסקנה ושתי הסיציליות עבור המערכה בסרדיניה, הוא בחר להביא משאל עם בשטחים הכבושים, במקום לרדוף אחרי האוסטרים הנסוגים.
למרות התמיכה הנלהבת בסרדיניה על ידי המהפכנים (הרפובליקה של סן מרקו והמתנדבים המילאנזיים של ג'וזפה מציני), החלו האוסטרים לתפוס עמדות מחדש. אבל דעתה של ממשלת אוסטריה הוסחה על ידי מרד וינה, המהפכה ההונגרית של 1848 ומהפכות אחרות בשטחים ההבסבורגיים. בעקבות כך רדצקי קיבל הוראה להשיג שביתת נשק, פקודה שהוא התעלם ממנה.
בעוד אוסטריה הייתה לחוצה בכל חזית, האיטלקים המפולגים אפשרו לה זמן להתארגן מחדש ולכבוש מחדש את ונציה ואת שאר האזורים הבעייתיים של האימפריה בזה אחר זה.[1]
מבחינה צבאית, קריאה שגויה של הסטטוס הפוליטי המשתנה בצפון איטליה - בשילוב עם חוסר ההחלטיות והבריאות של מנין, שהגבילו אותו למיטה ברגעים קריטיים[2] - הובילו לכמה שיפוטים גרועים של ונציה. הצי האוסטרי הוצב בנמל הוונציאני לשעבר של פולה, באיסטריה. למרות שלוונציה הייתה אהדה רבה שם, הם לא התאמצו ללכוד את הצי.[1] באופן דומה, אילו היו הוונציאנים מעודדים את עריקתם של חיילים לומברדיים-ונציאנים מהצבא האוסטרי, כוחות מאומנים וממושמעים כאלה היו עשויים לחזק את הצבא הוונציאני.
המהפכנים הוונציאנים גם לא הצליחו לשלב את הטרה פרמה (היבשת הוונציאנית) ברפובליקה המתבססת על הלגונה ביעילות. בעוד שהרפורמה המהפכנית יצרה תמיכה עממית מסוימת במשטר החדש, המהפכנים גייסו רק מעט חיילים. תושבי היבשת לא נתנו אמון בכוח הוונציאני, כנראה כתוצאה מהנחות ישנות לגבי הרפובליקה הימית המוקדמת יותר. זה בשילוב עם חיפוש מזון הרסני ונזקים אחרים, שאולי היו נמנעים אילו המהפכנים היו מגויסים ברחבי טרה פרמה.[1] בעוד שרוב המעמדות הביניים והגבוהים עדיין תמכו במאבק לעצמאות, המעמדות הנמוכים של טרה פרמה היו אדישים במידה רבה. הכוחות הוונציאנים והלומברדים של צבאו של רדצקי נותרו נאמנים בעיקר ונלחמו באופן פעיל למען אוסטריה. [3] הגיוסים ביבשת יכלו להשתלב עם 2,000 חיילי המשמר האפיפיורי והחיילים הנפוליטנים תחת גנרל פפה, שהתעלמו מהפקודות לסגת לטובת תמיכה ברפובליקות הצעירות.[1] אבל כאשר אוסטרים בפיקודו של נוגנט צעדו לוורונה, והגנרל דורנדו הוביל כוח מפיימונטה להגן, ונציה יכלה לספק רק כמה מתנדבים, אליהם הצטרפו מאוחר יותר אנשי האפיפיור הקבועים של קולונל פרארי. זה לא הועיל, שכן הכוח של נוגנט נפגש עם כוחותיו של רדצקי וכבש את ורונה בקלות.[1]
.jpg)
בינתיים, מנין נסוג מהלהט הרפובליקאי שלו, מחשש שיפגע בקרלו אלברטו; עם זאת, המהלך הזה היה שקוף ולא יעיל.[1] הוא גם הסתמך על תגבור של כוחות פיימונטה ואפיפיורים, מבלי להבין שפיימונטה לא תקבל בברכה שכנה רפובליקנית רבת עוצמה כאשר מלוכות היו תחת איום ברחבי אירופה, או שהאפיפיור פיוס התשיעי לא יוכל להמשיך לתמוך במלחמה בין שני מלכים קתולים כמעט על גבולו.[1] לאחר ההתקפה האיטלקית בקרב קוסטוצה ב-29 ביולי, נטש קרלו אלברטו את מילאנו. כשרדצקי הציע לאזרחיה מעבר חופשי מהעיר, עזבה מחצית מהאוכלוסייה.
ב-4 ביולי 1848, האספה הוונציאנית הצביעה 127–6 לאשר את הצעתו של מנין להיכלל בממלכת סרדיניה. זה נמשך חודש בלבד, שכן ב-9 באוגוסט חתם קרלו אלברטו על שביתת נשק שהחזירה את גבול פיימונטה לנהר טיצ'ינו. במקביל, נטש הצי הפיימונטי את תמיכתו בוונציה.[2]
בתחילת אוקטובר, תומכיו של ג'וזפה מציני ניסו לארגן הפגנה רפובליקנית גדולה, בתקווה לזכות בסיוע מהרפובליקה הצרפתית השנייה, להפוך את העיר למרכז של שחרור איטלקי, ולהעניק השראה לגריבלדי למסע צלב אנטי-אוסטרי. אבל מנין, כדי להימנע מפגיעה בקרלו אלברטו, דיכא אותם.[1] "קונגרס פדרלי" היה אמור להיפגש בטורינו ב-12 באוקטובר 1848, וראש הממשלה וינצ'נצו ג'וברטי מפיימונטה הזמין את ונציה לשלוח צירים, אך הוונציאנים סירבו.[1] תגובת השלטונות המהפכניים להכרזת המלחמה של פיימונטה על אוסטריה המחישה את כישלונם לתפוס את המציאות - האספה הוונציאנית יצאה לפגרה לשבועיים.[1]
חזרה לשליטה האוסטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
_-_Venezia_soggiogata_-_Ettore_Ferrari.jpg)
התבוסה המוחצת של הכוחות האיטלקיים בקרב נוברה (23 במרץ 1849) הייתה קריאת מוות לעצמאות איטליה מהאוסטרים.[1] כדי להימנע מכיבוש פיימונטה, קרלו אלברטו התפטר לטובת בנו ויטוריו אמנואלה השני, שהחוזה שלו עם אוסטריה חייב את הרחקה מוחלטת של הצי הסרדיני ממימי ונציה. מנין נאם באספה הוונציאנית ב-2 באפריל 1849 והם הצביעו בעד המשך מאבקם נגד האוסטרים, למרות המצור האוסטרי על העיר. ב-4 במאי 1849, רדצקי החל בהתקפתו על המצודה הוונציאנית מרגרה, המוחזקת על ידי 2,500 חיילים בפיקודו הנפוליטני של ג'ירולאמו אולואה. הפגזות על הלגונה והעיר החלו באותו זמן, ובשלושת השבועות הבאים בלבד, 60,000 קליעים נורו לכיוון ונציה. המבצר במרגרה החזיק מעמד עד ה-26 במאי, אז הורה אולואה על פינויו; הצעת כניעה מרדצקי נדחתה בשלב זה.[1]
עד אוגוסט, כשהרעב והכולרה שוטפים את העיר, הציע מנין שהאסיפה תצביע בעד כניעה, ואיים להתפטר אם האספה תצביע להילחם עד הסוף. אולם האספה הסכימה, והעניקה לנשיא סמכות לבקש תנאים, אשר סוכמו ב-22 באוגוסט. כניסתו של רדצקי לוונציה ב-27 באוגוסט סימנה את הכניעה המוחלטת של ונציה לאימפריה האוסטרית, החזירה את המצב לקדמותו וגרמה למניין לברוח מאיטליה, עם משפחתו ו-39 חבריו-מהפכנים, לגלות.[1] אשתו של מנין מתה מכולרה תוך שעות לאחר יציאתם לפריז.[2]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 Cunsolo, Ronald S, Venice and the Revolution of 1848–49, Ohio University, אורכב מ-המקור ב-20 בדצמבר 2008, נבדק ב-22 בנובמבר 2008
{{citation}}: (עזרה). - ^ 1 2 3 4 Cunsolo, Ronald/ Daniele Manin (1804–1857), Encyclopedia of Revolutions of 1848. Last accessed 23 November 2008
- ^ The Italians who stayed loyal to the Habsburgs, Gilberto Oneto, 8 December 2010