הרפובליקה הסובייטית הסינית
| |||
 | |||
| מפת שטחי מובלעות ״הרפובליקה הסובייטית הסינית״, ומסלולי ״המצעד הארוך״ שהביאו לנסיגתם מהמובלעות | |||
| המנון לאומי | האינטרנציונל | ||
|---|---|---|---|
| ממשל | |||
| משטר | רפובליקה עממית חד-מפלגתית לנינסטית | ||
| שפה נפוצה | מנדרינית תקנית | ||
| עיר בירה | טשקנט או קאזאן | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אסיה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| הקמה | 7 בנובמבר 1931 | ||
| פירוק | 22 בספטמבר 1937 | ||
| תאריכי פירוק |
22 בספטמבר 1937  | ||
| ישות יורשת |
Yan'an Soviet | ||
  | |||
הרפובליקה הסובייטית הסינית (בסינית: 中华苏维埃共和国) המכונה גם ״הרפובליקה הסובייטית של סין״ הוקמה בנובמבר 1931 על ידי המפלגה הקומוניסטית, של מאו דזה-דונג, הגנרל ז'ו דה ואחרים, והתקיימה עד 1937.[1] שטחי הרפובליקה לא היו רציפים (ראה מפה). מאו דזה-דונג היה גם יו"ר המדינה וגם ראש הממשלה. כהונתו של מאו כ"מדינה קטנה בתוך מדינה" נתנה לו ניסיון בלוחמה ובגיוס איכרים לצרכיו. ניסיון זה סייע לו להשיג מאוחר יותר את האיחוד הקומוניסטי של סין בסוף שנות הארבעים. הרפובליקה התפרקה בסופו של דבר על ידי צבא המהפכה הלאומית של הקוומינטנג (KMT) בסדרה קרבות וכיתור. בעקבות תקרית שיאן בדצמבר 1936, הקומוניסטים והקוומינטאנג יצרו "חזית מאוחדת" כדי לעמוד בפני הלחץ של הפלישה היפנית. הפלישה הביאה את הקומוניסטים להכרה, כי לפחות בעת כזאת צריך לראות בצ'יאנג קאי-שק כמנהיגה של סין, ולהביא לפירוק הרשמי של הרפובליקה הסובייטית ב-22 בספטמבר 1937.[2]
הקמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-7 בנובמבר 1931 (יום השנה למהפכת אוקטובר 1917) ועד ה-20 לנובמבר 1931 התקיים הקונגרס הלאומי הראשון של הרפובליקה הסובייטית הסינית בריוג'ין, במחוז ג'יאנגשי. הקונגרס בחר ועד מרכזי בן 67 חברים, והכריז על הקמת ממשלה זמנית של הרפובליקה.[3] רויג'ין הייתה הבירה הלאומית שלהם, והרפובליקה הצעירה קיבלה סיוע מברית המועצות. הרפובליקה הסינית הסובייטית נולדה, אם כי רוב סין עדיין נשלטה על ידי הממשלה הלאומית של הרפובליקה הסינית. בטקס הייסוד של המדינה החדשה, מאו דזה-דונג וקומוניסטים אחרים השתתפו במצעד הצבאי. מאחר שברפובליקה הסובייטית הסינית היה בנק עצמאי, הוא הדפיס את הכסף וגבה מסים משלו, התהליך נחשב לתחילת קיומן של שתי מדינות סין נפרדות.
מאו דזה-דונג כיהן כראש המדינה (יו"ר "הוועד הפועל המרכזי") וראש הממשלה (יו"ר "מועצת הקומיסרים העממיים"). בשיאה הרפובליקה הקיפה שטח שלמעלה מ-30,000 קמ"ר. חלק גדול משתי פרובינציות ואוכלוסייה של שלושה מיליון נפש. כלכלתה הייתה יציבה יותר מרוב האזורים שבשליטת מצביאים צבאיים. בנוסף לחיילי המיליציה והגרילה, הצבא האדום הסיני הגיע ליותר מ-140,000 חיילים בתחילת שנות השלושים. לצבא האדום הסיני הייתה טכנולוגיית תקשורת מודרנית (טלפונים, טלגרף ורדיו, שצבאותיהם של מצביאים אחרים בסין, היו חסרים), והעבירה מסרים מקודדים אלחוטיים תוך כדי שבירת הקודים הלאומיים. באותה עת, רק הצבא של צ'יאנג קאי-שק יכול היה להביס את הכוחות הקומוניסטיים.
הקוומינטנג, בראשותו של צ'יאנג קאי-שק, חש מאוים על ידי הרפובליקה העצמאית. הוא גייס את המצביאים האזוריים הסיניים שיצטרפו לצבא הלאומי ויחסלו את הרפובליקה הסובייטית הסינית שמאו הקים, והטילו מצור עליה.
הקומוניסטים הגיבו במבצעים שונים נגד הכיתור. מסעות הכיתור הראשונים של צ'יאנג קאי-שק נכשלו, על ידי ניצחונות של הצבא האדום הסיני, בהנהגת מאו. עם זאת, לאחר מסע השלישי נגד הכיתור הוחלף מאו על ידי וואנג מינג, קומוניסט סיני שחזר מברית המועצות.
על הצבא האדום הסיני פיקדה ועדה של שלושה אנשים, שכללה את מקורביו של וואנג מינג: אוטו בראון (היועץ הצבאי של הקומינטרן), בו גו וג'ואו אנלאי. לאחר החלפת הפיקוד, החלה נסיגה צבאית וירידה כלכלית של הרפובליקה הסובייטית הסינית. זאת עקב מינהל לקוי של השמאל הקיצוני והפיקוד הצבאי הגרוע. המנהיגות החדשה לא יכלה להיפטר מהשפעתו של מאו אשר הגנה זמנית על הקומוניסטים.
עם זאת, בשל הדומיננטיות של המנהיגות הקומוניסטית החדשה לאחר המערכה הרביעית נגד הכיתור, הצבא האדום כמעט ירד לחצי מגודלו הראשוני. רוב הציוד אבד במהלך הקרב החמישי של צ'יאנג. הנסיגה התחילה ב-1933 והייתה מתואמת על ידי היועצים הגרמנים של צ'יאנג, אשר דגלו בכיתור הסובייטים בביצורים. המהלך הזה של צ'יאנג קאי שק היה יעיל. במאמץ לשבור את המצור, הצבא האדום הצית את המבצרים פעמים רבות, סבל אבדות כבדות וזכה להצלחה מוגבלת. כתוצאה מכך, הרפובליקה הסובייטית הסינית הצטמצמה באופן משמעותי בכוח האדם של הצבא האדום וספגה הפסדים חומריים רבים.[2]
מודיעין
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאמור הקומוניסטים נפגעו על ידי התקפות הלאומיים. עם זאת, ג'ואו אנלאי שתל יותר מתריסר סוכנים במעגל הפנימי של צ'יאנג קאי שק, כולל במטה הכללי שלו בנאנג'ינג. אחד הסוכנים החשובים ביותר של ז'ואו, מו שיונג, לא היה קומוניסט אבל הידיעות שלו הצילו את המפלגה הקומוניסטית של סין ואת הצבא האדום הסיני.
בהמלצת מזכירו של צ'יאנג קאי-שק, יאנג יונג-טאי (שלא היה מודע לפעילויות הקומוניסטיות של מו), עלה מו במעלה השלטון של צ'יאנג קאי-שק והיה חבר חשוב במטה הכללי שלו בתחילת שנות השלושים. בינואר 1934 מינה אותו צ'יאנג קאי-שק למנהל ומפקד העליון של המחוז המיוחד בג'יאנגשי. מו השתמש בתפקידו כדי לשתול סוכנים קומוניסטים נוספים במטה הכללי של צ'יאנג, כולל ליו יפו, ועוד סוכנים נוספים ובראש הרשת עמד ז׳ואו אנאלי.
לאחר שהצליח המצור על אזור רויז׳ין (בירת הרפובליקה הסובייטית הסינית) צ'יאנג היה בטוח שהוא יכול להביס את הקומוניסטים בהתקפות סופיות. בסוף ספטמבר 1934 הוא העביר את תוכנית ההתקפה שנקראה ״דלי הברזל" למפקדה הכללית בלושאן (מקום מושב הקיץ במקום נאנצ'אנג), שפירטה את ההתקפה האחרונה להשמדת הכוחות הקומוניסטיים.[2]
צ'יאנג תכנן קווי מצור של גדרות תיל מחושמלות, ברדיוס 150 ק"מ סביב רויז׳ין כדי להרעיב את הקומוניסטים. בנוסף, למעלה מ-1,000 משאיות עם גייסות צבא היו מוכנות ככוח תגובה מהיר כדי למנוע פריצת המצור על ידי הקומוניסטים. בהבינו את הוודאות של השמדה הרפובליקה הקומוניסטית, העביר מו שיונג את תוכנית המתקפה לקומוניסטים, תוך שהוא מסכן את חייו ואת אלה של משפחתו. שיאנג יוניאן הסתתר בהרים, התחפש לקבצן. הוא חצה כמה קווי כיתור והגיע אל העיר רויז'ין ב־7 באוקטובר 1934.
המודיעין שסיפק מו שיונג שכנע את הקומוניסטים לנטוש את הבסיס שלהם ולסגת לפני שצ'יאנג יוכל לחזק את קווי המצור שלו בגדרות תיל. הם גייסו משאיות והצילו את עצמם מהשמדה.
כסף ודואר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־1 בפברואר 1932 הוקם הבנק הסיני של הרפובליקה הסובייטית. המטבעה המרכזית של הבנק הנפיקה שלושה סוגי מטבעות: שטר כסף, מטבע נחושת ודולר כסף. על שטרות הכסף התנוססה דמותו של לנין. השטרות והמטבעות לא היו מטבעות מוכרים בחלקים אחרים של סין. על מטבעות הנחושת נחקקה הכתובת ״הרפובליקה הסובייטית הסינית״. מאחר שהנחושת הייתה דרושה לתחמושת, הן הוחלפו במטבעות דולר מכסף, ולא הוטבעו בהן סמלים קומוניסטיים. בעקבות שינוי זה, והיותן עשויות מכסף, הן הפכו מטבעות עוברות לסוחר באזורים אחרים של סין.
כאשר החלה הנסיגה של הקומוניסטים ״במצעד הארוך״ באוקטובר 1934, הבנק של הרפובליקה הסובייטית, היה חלק מהכוח הראשון שנסוג מעיר הבירה שלו. ארבעה-עשר עובדי בנק, בליוי למעלה ממאה סבלים וחיילים ליוו את מכונות ההדפסה והמטבעה. תפקיד אנשי הבנק היה להחליף את הכספים שהיו בידי האזרחים למטבעות הכסף, לאחר כחצי שנה, ב־29 בינואר 1935 שרפו עובדי הבנק את כל שטרות הנייר הקומוניסטי והרסו את מכונות הדפסה. עד סוף הצעדה הארוכה באוקטובר 1935 נותרו בחיים רק שמונה מתוך 14 העובדים המקוריים.
הדואר ברפובליקה הסובייטית הסינית נוסד ברויז׳ין ב־1 במאי 1932. בולים ראשונים תוכננו על ידי הואנג יגואנג והודפסו באופן ליתוגרפי על ידי בית הדפוס של משרד האוצר ברויז'ין. הם היו חסרי ערך, ונקובים במטבע הסיני הסובייטי. הם נדירים למדי, מבוקשים על ידי אספנים. יש גם זיופים רבים של בולים ושל חותמות מוקדמות מהשטחים הקומוניסטיים.[4]
ההתמוטטות והמסע הארוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־10 באוקטובר 1934 הוציאה המנהיגות הקומוניסטית פקודה לסגת. ב־16 באוקטובר החל הצבא האדום הסיני את מה שנודע מאוחר יותר בשם "המסע הארוך", ועזבו את הרפובליקה הסובייטית. שבעה-עשר יום לאחר שהכוח המרכזי של הקומוניסטים עזב את בסיסו, הבינו הלאומיים שהם ברחו כשהגיעו לעיר רויז'ין הנטושה ב־5 בנובמבר.
היעד המקורי היה הבסיס הקומוניסטי של "הונג לונג" בהובי; היעד הסופי יאנאן (Yan'an) נבחר רק מאוחר יותר, לאחר חזרת מאו דזה-דונג להנהגה. כדי להימנע מהבהלה, המטרה נשמרה בסוד מרוב האנשים (כולל מאו דזה-דונג); נאמר לציבור כי חלק מהצבא האדום הסיני יעסוק בלוחמה ניידת עם הכוחות הלאומיים, וחלק זה של הצבא נקרא "צבא השדה".
בסתיו 1934 המצב הצבאי היה לרעת הקומוניסטים מה ששכנע את מאו דזה-דונג ותומכיו, כי על הקומוניסטים לנטוש את בסיסיהם. עם זאת. המנהיגים של הרפובליקה סירבו לקבל את האפשרות של כישלון ועדיין קיוו להביס את הכוחות הלאומיים. הוועדה הצבאית בנתה תוכנית הסחה והתארגנות מחדש לאחר נסיגה זמנית. התבצעו מספר פריצות של המצור, והן הפתיעו את הקוומינטאנג, שהיה עדיף מבחינה מספרית על הקומוניסטים ולא ציפה להתקפה על שטחם המבוצר.
עם זאת, פריצות אלה, וגם תגבורות והתארגנות מחדש, לא עזרו לכוחות הקומוניסטים. הם לא יכלו לאתגר את הכוחות הלאומיים, חלקם עזב את סין ולא חזרו למולדתם עד להקמת הרפובליקה העממית 15 שנים לאחר מכן.
כישלון כוח ההסחה גרם לאובדן הקשר שלהם עם ראשי הרפובליקה הסובייטית. המנהיגות הקומוניסטית לא הצליחה לתאם את הצעד הבא שלה, עדיין האמינה כי נסיגה זמנית תאפשר להם להתאושש ולתקוף. החלק של הצבא האדום שנסוג, ועסק ב״לוחמה ניידת״ היה למעשה חלק הארי של הכוח הקומוניסטי שביצע נסיגה כללית, והיה קטן בהרבה מהשיא של יותר מ־140,000 איש. רוב הציוד אבד, חיילים סינים רבים של הצבא נאלצו לחמש את עצמם עם נשק עתיק.
פירוק הרפובליקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרפובליקה הסובייטית המשיכה להתקיים רשמית, שכן הקומוניסטים עדיין שלטו בכמה אזורים כמו הסובייט של הוביי-הנאן-שאאנשי. העיר בָּאו'אָן הייתה, במשך זמן מה הבירה עד שהממשלה הקומוניסטית הועברה לינאן. הרפובליקה הסובייטית הסינית פורקה ב-22 בספטמבר 1937, כשהמפלגה הקומוניסטית הסינית פרסמה את המניפסט שלה על אחדות עם הקוומינטאנג כשהמלחמה הסינית-יפנית השנייה הייתה רק בת כמה שבועות.[5]
המפלגה הקומוניסטית הסינית נותרה למעשה השולטת בפועל על ינאן, והייתה מעוזם לשארית תקופת המלחמה עם יפן.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Communist Party of China News (1997–2006). Communist Party of China News (in Chinese). Communist Party of China. Retrieved 21 May 2012.
- ^ 1 2 3 "Chinese Soviet Republic". Cultural China. cultural-china.com. 2007–2010. Archived from the original on 25 October 2012. Retrieved 21 September 2012.
- ^ CHINADAILY.COM, November 7-20, 1931: 1st national congress of Chinese Soviet Republic held in Ruijin, 7-11-2011
- ^ The Postage Stamp Catalogue of the Chinese People's Revolutionary Period, published by Chinese Postage Stamp Museum.
- ^ Lyman P. Van Slyke, The Chinese Communist movement: a report of the United States War Department, july 1945, Stanford University Press, 1968, p. 44.
| בקרת זהויות |
|
|---|