הרפובליקה הנשיאותית בצ'ילה
הרפובליקה הנשיאותית בצ'ילה היא תקופה בהיסטוריה של צ'ילה שראשיתה בשנת 1925 עת עברה המערכת הפוליטית משיטה בה נתונה הייתה ההגמוניה לפרלמנט לדמוקרטיה נשיאותית. הייתה זו תקופה שהתאפיינה בעלייתן של אידאולוגיות קיצוניות שפילגו חזור ופלג את המערכת הפוליטית, תכונה שהביאה למאבקים פוליטיים קשים ואלימים. בשנותיה האחרונות של הרפובליקה הנשיאותית עלתה קרנו של השמאל, וצ'ילה הייתה למדינה היחידה בעולם בה נבחר נשיא מרקסיסטי בבחירות דמוקרטיות. אולם הקיטוב הפוליטי תחת מכבשה של המלחמה הקרה הוביל לטריפת הקלפים ולסיומה של התקופה בהפיכה הצבאית של שנת 1973 וכינונה של דיקטטורה צבאית בצ'ילה
משבר וחוסר יציבות (1925 - 1938)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – הרפובליקה הסוציאליסטית של צ'ילה
עם המעבר לשיטה של דמוקרטיה נשיאותית התחולל מאבק בין איבניס ואלסנדרי על הנהגת המדינה. תמיכתם של מספר פוליטיקאים מובילים באיבנייס על אף התנגדותו של אלסנדרי הביאה להתפטרותה של הממשלה כולה, להוציא את איבנייס, שר המלחמה, שנותר שר יחיד בה. לנוכח המשבר פרסם איבנייס מכתב פומבי לאלסנדרי בו ציין כי בהיותו השר היחיד בממשלה, יכולתו של אלסנדרי למשול ולהעביר חוקים נתונה לחתימתו של איבנייס בלבד. אלסנדרי לא יכול היה להשלים עם מצב זה ומינה את לואיס בארוס בורגוניו לתפקיד שר הפנים (שבשיטה דאז היה גם סגן הנשיא) והתפטר סופית ביום 2 באוקטובר 1925.
בארוס בורגוניו, שהיה ממלא מקום בלבד, הוחלף בנשיאות בידי אמיליאנו פיגרואה שנבחר כתוצאה מקונצנזוס בין המפלגות השונות כדי לפתור את המשבר הפוליטי שפקד את המדינה. איבנייס שמר על כוחו הפוליטי והיה לשר הפנים. כאשר לא יכול היה עוד פיגרואה לשלוט באיבנייס, התפטר ביום 7 באפריל 1927, ואיבנייס, שהיה סגן הנשיא מתוקף תפקידו, עלה לכס הנשיאות.
במהלך כהונתו של איבנייס הוקמה חברת התעופה הלאומית, LAN צ'ילה וכן את הקרביניירוס של צ'ילה, מוסד ביטחוני-משטרתי שאיחד את המשטרה, המשטרות העירוניות ואת חיל הפרשים, ואת חיל האוויר הצ'יליאני. בנוסף קידם איבנייס את קודקס חוקי העבודה וחתם על חוזה לימה ב-3 ביוני 1929, שהסדיר את סכסוך הגבול עם פרו. בתחילה נהנה איבנייס מתמיכה עממית נרחבת, אולם בחלוף החודשים החל לנקוט באמצעים סמכותניים ביותר. מאות פוליטיקאים, בהם אלסנדרי, יצאו לגלות, על העיתונות הוטלו הגבלות, ואילו איבנייס היה זה שמינה את חברי הקונגרס, שקיבל את הכינוי "קונגרס טרמל" על שם טרמס דל צ'ייאן, המקום בו הסכימו המפלגות הפוליטיות להסדר זה.
ביום חמישי השחור, 24 באוקטובר 1929, קרסה הבורסה לניירות ערך בניו יורק והחל השפל הגדול. משטרו של איבנייס נקלע גם הוא למשבר כלכלי חסר תקדים ברמה הלאומית הן משום ששילש את החוב החיצוני של צ'ילה על ידי לקיחת הלוואות מארצות הברית של אמריקה, והן על שום הקריסה הבלתי נמנעת של מכרות המלחת בצפון. בכך הפכה צ'ילה לאחת המדינות שהושפעו ביותר מהמשבר העולמי. לאור המשבר הציע איבנייס את התפטרותו בשנת 1931, והשאיר את רסן השלטון בידי חואן אסטבן מונטרו, נשיא הסנאט. בבחירות שנערכו באוקטובר ניצח מונטרו את אלסנדרי בהפרש זעום, וזה שב לגלות.
עם איושו את משרת הנשיא נאלץ מונטרו להתמודד מספר ניסיונות הפיכה. בראשית ספטמבר 1931 התחוללה התקוממות השייטת של צ'ילה, המכונה גם "מרד המלחים", בקוקימבו, שהייתה הראשונה מסדרת התקוממויות דומות שהתחוללו בחודשים הבאים, עד שעלה בידי המתקוממים להפיל את הממשלה ב-4 ביוני 1932. ראשי ההפיכה הצבאית, מרמדוקה גרובה, קרלוס דאבילה, אאוחניו מטה הכריזו על הקמתה של הרפובליקה הסוציאליסטית של צ'ילה. הרפובליקה הסוציאליסטית של צ'ילה התקיימה משך 12 יום בלבד, שכן ב-16 ביוני 1932 הציבה הפיכה פנימית את דאבילה בראש המשטר וזה סילק את הסוציאליסטים מהממשל והגלה את גרובה ומטה לאי הפסחא. במהלך הימים הספורים בהם התקיימה הרפובליקה הסוציאליסטית של צ'ילה פוזר קונגרס טרמל, מורדי התקוממות השייטת זכו לחנינה וההלוואות הנוחות במסגרת קופת האשראי העממי, שנודעה בכינוי "הדודה העשירה", חודשו. דאבילה נשאר בשלטון עוד כשלושה חודשים, עד ל-13 בספטמבר 1932. אחרי מספר נשיאים זמניים שב ונבחר ארתורו אלסנדרי לנשיא הרפובליקה.
תקופת כהונתו השנייה של אלסנדרי התאפיינה בשיקום כלכלת המדינה והמערכת הפוליטית. לשם כך עשה אלסנדרי שימוש בסמכויותיו הנרחבות כנשיא והצליח בהרחקת הצבא מהפוליטיקה. בזירה הפוליטית התחרו ביניהם קואליציה של שמרנים וליברלים, המפלגה הרדיקלית שהתמיכה בה הלכה וגברה, ומפלגות השמאל החדשות: המפלגה הסוציאליסטית של צ'ילה שהוקמה בשנת 1933 והמפלגה הקומוניסטית של צ'ילה שהוקמה בשנת 1922, אולם שורשיה מוקדמים יותר). מצד שני של הקשת הפוליטית אימצו צעירי המפלגה הנציונאל סוציאליסטית של צ'ילה בהנהגת חורחה גונסאלס פון מראס את האידאולוגיה הפשיסטית שגאתה באירופה במדינות כגון ספרד, איטליה וגרמניה.
על אף שבתחילת שלטונו הייתה ממשלתו של אלסנדרי מגוונת למדי, החלו הרדיקלים להתקרב בהדרגה למפלגות השמאל, עד שפרשו מהממשלה באפריל 1934. הפער הפוליטי שבין הממשל הימני ובין הרדיקלים והשמאל הלך והעמיק וכך גם התרבו תופעות של אלימות פוליטית. דוגמה לכך ניתן למצוא בטבח רנקיל בו נטבחו כ־200 פועלים ואיכרים שהתקוממו בחודשים יוני ויולי של שנת 1934 בדרום המדינה במחאה על ניצולם בידי בעלי ההון, על השימוש בחנות החברה, וכן על גזילת קרקעות מתמשכת. בפברואר 1936 הכריז אלסנדרי על מצב חירום וסגר את שערי הקונגרס. בו בזמן פתחו הפועלים בשביתה תחת חסותה של איחוד הפועלים של צ'ילה שנוסד זמן קצר קודם לכן.
על אף האירועים הסוערים שזעזעו את המדינה הצליחו אלסנדרי ושר האוצר גוסטבו רוס סנטה מריה לבלום את ההידרדרות הכלכלית. מכרות המלחה הפיקו את המינרלים יקרי הערך אולם החלו לשקוע ולפנות את מקומם לעליית מכרות הנחושת, ואילו החקלאות התאוששה במהירות. החוב החיצוני, שעמד על כ-31%, הופחת באמצעות קניה של איגרות חוב במחירים נמוכים (רוס קנה איגרות חוב בשווי של 139 מיליון פסו במחיר של 15 מיליון בלבד) ועל ידי אספקת כ־70% מצרכי המדינה באמצעות התעשייה המקומית. הצלחה כלכלית זו אפשרה את בנייתם של פרויקטים לאומיים, כגון האצטדיון הלאומי של צ'ילה והפרבר האזרחי של סנטיאגו, בו מרוכזים בניני ממשל רבים.
לקראת הבחירות לנשיאות של שנת 1938 התאחדו הרדיקלים עם הסוציאליסטים והקומוניסטים, יצרו בשנת 1937 את החזית העממית והעמידו בראשה כמועמד לנשיאות את איש המפלגה הרדיקלית פדרו אגירה סרדה. מנגד בחרה קואליציית השמרנים והליברלים כמועמד לנשיאות את רוס, שהיה שנוא על האופוזיציה וזכה על ידה לכינוי "שר הרעב". מועמד הימין היה איבנייס, שנתמך על ידי הברית העממית המשחררת והמפלגה הנאציונל-סוציאליסטית.
לאור חלוקת הכוחות נראה היה כי תעמולה משומנת מחד ופיצול האופוזיציה בין הימין והשמאל הבטיחו את ניצחונו של רוס. אולם, ניסיון הפיכה מהימין ודיכויו העקוב מדם, שזכה לכינוי הטבח בביטוח הלאומי הביאו לתוצאה שונה מהמצופה: ב-5 בספטמבר 1938, השתלטו כ-30 חברים צעירים מהמפלגה הנאציונל-סוציאליסטית על הבניין המרכזי של האוניברסיטה של צ'ילה וכ-30 נוספים על בניין הביטוח הלאומי, הממוקם מנגד לבנין הנשיאות של צ'ילה, והתבצרו בהם. לאחר חילופי אש בין המתבצרים לכוחות הממשלה ומספר הרוגים ספורים, הכניעו כוחות הקרביניירוס את המתבצרים בשני המקומות, ריכזו אותם בבניין הביטוח הלאומי, העמידו אותם בשורה ורצחו אותם. האופוזיציה ייחסה את הרצח להוראה ישירה של אלסנדרי ובעקבות הטבח פרש איבנייס מהמרוץ לנשיאות והורה לתומכיו להצביע עבור החזית העממית. בבחירות שנערכו ב-23 באוקטובר 1938, זכתה החזית העממית בכ־51% מקולות הבוחרים, ואילו רוס זכה בכ־49%.
הממשלים הרדיקלים: מהחזית העממית לתום הפופוליזם (1938 - 1958)
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם מינויו לנשיא המדינה, החל אגירה סרדה ביישומה של מדיניות שמאלית מתונה בקדמו תיעוש וכרסום בכוחה של האוליגרכיה. לשם כך, ולאחר רעידת האדמה ההרסנית שפקדה את צ'ייאן ואשר החריבה חלקים נרחבים מדרום המדינה בשנת 1939, ייסד את החברה לקידום הייצור באמצעות "הפרויקט לתחליפי ייבוא" ביקשה החברה להשיג עצמאות כלכלית, בדומה למדינות לטינו אמריקאיות אחרות באותם הימים. דוגמה לכך ניתן לראות בהקמתה של החברה הלאומית לחשמל בשנת 1943; תחילת ניצול עתודות הנפט בדרום המדינה וחברות נוספות שיחדיו הביאו לצמיחה שנתית של כ־7.5% בין השנים 1940 - 1943.
ההצלחה הכלכלית הביאה לשינויים בחברה הצ'יליאנית ולתהליך עיור מוגבר. סנטיאגו, למשל, גדלה והגיעה כמעט לכמיליון איש. תחום התרבות ראה גם הוא פריחה ספרותית לאור פעילותם של אנשי רוח כגון המשורר ויסנטה אואידוברו והסופר אוגוסטו דאלמר נאמן למקצועו הישן כמורה, הרחיב אגירה סרדה את רשת החינוך הציבורית למרבית חלקי המדינה, פעולה שהאמין שהייתה הדרך היחידה להתגבר על העוני.
בזירה הבינלאומית התמודדה צ'ילה עם המשברים העולמיים החריפים. כתוצאה ממלחמת האזרחים הספרדית הגיעו פליטים ספרדיים לצ'ילה הודות למאמציו של פבלו נרודה, שהיה באותה העת שגריר צ'ילה בספרד, רבים מהם על סיפון הוויניפג. מספר חודשים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה, בה שמרה צ'ילה על נייטרליות, כמו במלחמת העולם הראשונה. צ'ילה שמרה על קשרים אמיצים עם איטליה הפשיסטית וחלקים באוכלוסייה הביעו בפומבי את תמיכתם בגרמניה הנאצית. בו בזמן תכו חלקים נרחבים באוכלוסייה בבעלות הברית. בזירה המקומית תבעה צ'ילה בשנת 1940 ריבונות על חלקים באנטארקטיקה, והגדירה את גבולותיה של אנטארקטיקה צ'ילנה.
בסוף שנת 1941 נפטר אגירה סרדה בפתאומיות ממחלת השחפת, ולא סיים את כהונתו. בבחירות 1942 נבחר בן מפלגתו הרדיקלית חואן אנטוניו ריוס לרשת את מקומו על כס הנשיאות. ריוס הגשים ומיסד את המפעלים הרבים בהם החלה החזית העממית תחת הנהגתו של אגירה סרדה. לאחר ההתקפה היפנית בפרל הארבור וכניסתה של ארצות הברית למלחמה, ולאור הלחצים הכבדים שהפעילה ארצות הברית על צ'ילה ועל ארגנטינה, שתי המדינות הלטינו-אמריקאיות היחידות שטרם הצטרפו לבעלות הברית, הכריזה גם צ'ילה מלחמה על גרמניה בינואר 1943, ועל יפן ב-1945. כניסתה של צ'ילה למלחמה לצד בעלות הברית הייתה חשובה שכן היא הייתה ספקית חשובה של מלחת ויצרנית חשובה של חנקות שונות, שהיו חיוניות לייצור אבק שרפה, וכן של נחושת, ששימשה לייצור תחמושת. כתרומה ל"עולם החופשי" תבעה ממשלת ארצות הברית באופן חד צדדי כי מחירי הנחושת בזמן המלחמה יעמדו על כשליש ממחירן בשוק החופשי במהלך שנות המלחמה. הפחתת מחיר זו השפיעה על צ'ילה בלבד, שכן חברות הכרייה, שהיו אמריקאיות, נהנו מסובסידיה מטעם ממשלת ארצות הברית בגובה של כ־120 מיליון דולר בשנה. חישוב מחיר הסובסידיה בלבד מביא את הפסדיה של צ'ילה מתרומתה זו למאמץ המלחמתי לכמעט 500 מיליון דולר.
לאחר המלחמה הוכרזה גבריאלה מיסטרל ככלת פרס נובל לספרות לשנת 1945, מה שהיה לציון דרך בספרות הצ'יליאנית.
תחת שלטונו של ריוס החלו להיקרע קרעים עמוקים בקרב הקואליציה הפוליטית שהביאה אותו לשלטון. חוסר הסכמה הרחיק מעליו את הקומוניסטים, הסוציאליסטים, חברי תנועות שמאל אחרים ואף חלק מאנשי מפלגתו הרדיקלית, ולאור המשבר דרש הנשיא את פרישתם של הרדיקלים ממשלתו. כקודמו בתפקיד לא השלים גם ריוס את כהונתו, שכן נפטר כתוצאה מבריאותו הרעועה בשנת 1946.
בבחירות שנערכו בשנת 1946 ניצח גבריאל גונסאלס וידלה, איש המפלגה הרדיקלית, בזכייתו במעט יותר מ-40% מהקולות. גונסאלס עמד בראשה של הברית הדמוקרטית בה שיתפו פעולה, בין השאר, המפלגה הרדיקלית וזו הקומוניסטית, תחת הנהגתו של פבלו נרודה. בבחירות לרשויות העירוניות של שנת 1947 סימנו בצורה ברורה את עליית כוחה של המפלגה הקומוניסטית לנוכח פריצתה של המלחמה הקרה. לנוכח התחזקות זו הוציא גונסאלס ווידלה את הקומוניסטים ממשלתו, והפך למתנגדם החריף. בתגובה הכריזו איגודי העובדים במכרות בלוטה וצ'וקיקאמאטה שנשלטו בידי הקומוניסטים, על שביתה, ובסנטיאגו הוכרז מצב חירום של מדינה במצור. לנוכח המשבר אישר הקונגרס ב-3 בספטמבר 1948 את חוק הגנת הדמוקרטיה, שזכה לכינוי הגנאי "החוק המקולל", אשר הוציא את המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק ושלח את פעיליה למחנות מעצר בפיסאגואה שבצפון המדינה.
בזמן כהונתו של גונסאלס ווידלה צברה תנופה "תוכנית סרנה" לפיתוח הפרובינציה של קוקימבו ולעיצוב מחדש של לה סרנה; הוענקה זכות בחירה לנשים; הוקמו הבסיסים הראשונים באנטארקטיקה ונוסדה האוניברסיטה הטכנית של המדינה.
בבחירות 1952 התמודדו זה מול זה פדרו אנריקה אלפונסו מטטעם הרדיקלים, ארטורו מטה מטעם המרכז, סלבדור איינדה מטעם הסוציאליסטים ואיבנייס כמועמד עצמאי. איבנייס, איש הצבא, הצטייר כפתרון למשברים שפקדו את הפוליטיקה המסורתית, ותחת הסיסמאות "גנרל התקווה" ו-"לחם לכולם" וכן סמל המטאטא לניקיון השחיתות, ניצח בבחירות כאשר זכה בכ-47% מהקולות.
הפופוליזם באמצעותו הגיע איבנייס לשלטון הביא לתמיכה רחבה בו, שכללה גם את השמאל, ובמהלך שנות שלטונו הראשונות אפילו סייע להקמת מרכז הפועלים המאוחד, שהיה ארגון גג של כלל ארגוני העובדים בצ'ילה באותה התקופה וכן הצליח להביא לביטולו של חוק הגנת הדמוקרטיה לקראת סיום כהונתו. מבחינה כלכלית נכשלה במחצית שנות ה-50 תוכנית תחליפי הייבא והכלכלה נכנסה למיתון, ואילו משטרו של איבנייס החל להתערער לאור העדר בסיס מפלגתי.
בחפשו פתרון לבעיה הכלכלית מינה הנשיא את חברת קליין-סקס האמריקאית להציע פתרון. החברה תמכה בנקיטת צעדים ליברליים, כגון רפורמות בסחר החוץ, השעיית סובסידיות, ביטול ההתאמה האוטומטית של משכורות הסקטור הציבור וחלק מזה הציבורי, שינוי מעמדו של הבנק המרכזי והקמתו של בנק המדינה של צ'ילה כאמצעים היחידים להבראה. אמצעים אלו לא התקבלו בעין יפה בציבור הרחב והשביתות וחוסר היציבות הפוליטית מיהרו לשוב. איבנייס הכריז עם מצב של מדינה במצור אולם הקונגרס לא אישר זאת. בשנת 1957 הסתיימה מחאה רחבה של אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה של צ'ילה כנגד עלית מחירי התחבורה הציבורית במותם של למעלה מ-20 מפגינים ונזקים גדולים ברכוש במרכז סנטיאגו.
בשנת 1958 שוב התקיימו בחירות לנשיאות ומצב פוליטי חדש, שזכה לכינוי "שלושת השלישים", שלט בכיפה משך למעלה מעשור.
שלושת השלישים (1958 - 1970)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
על אף מאמציהם של בלוק הטיהור הדמוקרטי, קואליציה של מספר מפלגות בקונגרס ששמו לעצמן למטרה למנוע את היבחרותו של חורחה אלסנדרי לנשיאות, האכזבה משנות הפופוליזם של איבנייס אפשרו את ניצחונו של אלסנדרי, המועמד העצמאי, איש הימין ובנו של הנשיא לשעבר ארתורו אלסנדרי. אלסנדרי זכה בבחירות של שנת 1958 כ-31.6% מהקולות; סלבדור איינדה, מועמדה של חזית הפעולה העממית שהייתה קואליציית השמאל קיבל 28.9%, ואילו מועמד הנוצרים הדמוקרטיים, אדוארדו פריי מונטאלבה השיג 20.7% מהקולות. בבחירות אלו החלה המפלגה הרדיקלית, שמועמדה לואיס בוסאי קיבל 15% מקולות הבוחרים, לאבד את בכורתה למען עלייתה של מערכת פוליטית שזכתה לכינוי "שלושת השלישים" (הימין, הנוצרים הדמוקרטיים והשמאל), אשר אפיינה את המערכת הפוליטית הצ'יליאנית משך כ-15 שנים. מכיוון שאיש מהמועמדים לא הצליח להשיג את הרוב הדרוש על מנת להיבחר לנשיאות, נדרש הקונגרס לבחור מבין המועמדים, ובחר, בסופו של דבר, במועמד הימין.
אלסנדרי, מהנדס בהכשרתו, החליט להשיק תוכנית לייצוב הכלכלה שמרכזה במלחמה באינפלציה. התוכנית, שהייתה מיושבת וטכנית במהותה, לא זכתה לפופולריות רבה. אלסנדרי התכוון ליצור מדינה בה קיימת תשתית שתעודד השקעות פרטיות, ובכך דחה את רעיון "המדינה הפטרנליסטית". לשם כך ייעצו לו מומחים, שרבים מהם היו עצמאיים, דבר שפגה במפלגות הימין שתמכו בו.
במהלך כהונתו נאלץ אלסנדרי להתמודד עם תוצאותיה ההרסניות של רעידת האדמה בוולדיביה וגל הצונאמי שבא אחריה, שארעה ב-22 במאי 1960, ואשר הייתה רעידת האדמה החזקה ביותר בהיסטוריה הסייסמית המתועדת, בעוצמה של 9.5 בסולם ריכטר. מוקד הרעש היה ולדיביה, אולם הרעש החריב את כל נקודות היישוב בין צ'ייאן וצ'ילואה. תיקון הנזקים עלה כ-422 מיליון דולר. שנתיים לאחר האסון ארחה צ'ילה את מונדיאל 1962, בו הגיע לשלב חצי הגמר והפסידה לנבחרת ברזיל, המנצחת בתחרות.
מבחינה כלכלית הוקמו בתקופת כהונתו של אלסנדרי מספר חברות ממשלתיות, כגון החברה הלאומית לטלקומוניקציה של צ'ילה, החברה הלאומית לכרייה וכן חברת התעופה הלאומית לדקו. אלסנדרי הצליח לקבל סיוע מארצות הברית של אמריקה באמצעות הברית למען הקדמה (מבית היוצר של הנשיא ג'ון קנדי. נוסף על כך החלה ממשלת אלסנדרי ביישומה של רפורמה אגררית, שבעיני אלסנדרי הייתה חיונית לייעל את ניצול הקרקע. הרפורמה כללה חלוקה מחדש של אדמות המדינה, מבלי לפגוע בנחלותיהם של בעלי הקרקעות הגדולים.
בהתקרב בחירות 1964 כבר התחוללה המלחמה הקרה בשיא עוצמתה, ונראה היה כי התחזקות הסוציאליזם של איינדה אינה ניתנת לעצירה. או אז עתה תדמיתו של פריי כמי שביכולתו לעצור את חזית הפעולה העממית. בעזרת סיסמתו: "מהפכה וחירות" הצליח פריי לקבץ תומכים לרפורמות לשינוי פני המדינה מבלי להיכנע להשפעה הסובייטית, כפי שנחשד היה איינדה. כך, תוך שנתיים בלבד, הפכה מפלגת הנוצרים הדמוקרטיים לשחקן הפוליטי העיקרי של שנות ה-60.
ההתמודדות בין איינדה, פריי וחוליאן דוראן, מועמדה של החזית הדמוקרטית שאיגדה את הרדיקלים, הליברלים והשמרנים, הייתה צמודה למדי. היה זה אירוע מקרי, שנודע בשם הנרנחסו, שהכריע את הבחירות. מותו של הציר הסוציאליסטי מקוריקו, אוסקר נרנחו, הביא לערכת בחירות משנית לציר מחליף, שקדמה לבחירות לנשיאות. בבחירות אלו ניצח בנו של נרנחו, סוציאליסט גם הוא, בגורפו 39.2% מהקולות, לעומת 32.5% למועמד החזית הדמוקרטית ו- 27.7% למועמד הנוצרים הדמוקרטיים. תוצאות אלו סימנו ניצחון אפשרי לאיינדה והכו באימה את תומכי הימין. אלו התגייסו מהמוניהם לסייע לפריי, אשר קיבל סיוע גם ממשלת ארצות הברית. "מצעד המולדת הצעירה", שאורגן על מנת לתמוך במועמדותו של פריי, הצליח מעל למשוער עם הצטרפותם של אלפי בני אדם לאירוע בפארק קאוסינייו והפך למעין תחזית לבחירות העתידות לבוא. בבחירות שהתקיימו ב-4 בספטמבר 1964 קיבל פריי 56% מקולות הבוחרים, שיעור תמיכה מהגבוהים ביותר בהיסטוריה האלקטוראלית של צ'ילה, בעוד שאיינדה קיבל 40%.
אדוארדו פריי מונטאלבה הוציא לפועל מדיניות של רפורמות מתונות, שהבולטות בהן היו בנייתן של אלפי בנייני מגורים, מודרניזציה של מנגנון המדינה, רפורמה בחינוך (חינוך חובה החל מגיל 8), חיזוק ארגוני בסיס והרחבתה של הרפורמה האגררית. רפורמה אחרונה זו הפכה לנושא רגיש במיוחד, שכן בניגוד לרפורמות שביצע קודמו בתפקיד, אלסנדרי, כללו הרפורמות החרמת אחוזות ענק. דבר זה שהביא לעוינות מצד הפוליטיקאים של הימין, שראו בכך בגידה וכפיות טובה על סיועם להיבחרותו לנשיאות.
הממשל החל גם בפרויקט "צ'יליאניזציה של הנחושת" ברכישתו את "מכרה אל טניינטה וחלק גדול מהמכרות "אנדינה" ו"אקסוטיקה" . הממשל ביצע גם מספר עבודות ציבוריות, כגון כריית תעלת לו פראדו ושדה התעופה פודאוואל, ייסוד הטלוויזיה הלאומית של צ'ילה והחל בחפירת הרכבת התחתית של סנטיאגו דה צ'ילה
בשנת 1967 החלה מפלגת הנוצרים הדמוקרטיים להתפצל סביב השאלה כיצד לנהוג לנוכח דחייתן הן מימין והן משמאל. בשנת 1968 החלו השביתות להיות תכופות יותר ואילו השינויים בהתאגדויות הפוליטיות של הסטודנטים של האוניברסיטה של צ'ילה והאוניברסיטה הקתולית של צ'ילה הביאו לחיכוכים דחופים ביניהם לבין השלטון.
בשנת 1969 החריף המשבר הפוליטי והחלו שמועות על הפיכה צבאית ממשמשת ובאה. אלו הגשימו עצמן ב-21 באוקטובר 1969 בניסיון הפיכה שזכה לכינוי טקנאסו בהנהגת הגנרל רוברטו ויאו, במהלכו יצאו לרחובות סנטיאגו חיילים וטנקים מרגימנט "טקנה". על אף שניסיון ההפיכה לא התממש והסתבר כאזעקת שווא, הוא שיקף את חומרת המצב הפוליטי ממנו צמח ניצחונו הקרב של איינדה.
באותה השנה צמחה תנועת הפעולה העממית המאוחדת, הפלג השמאלי ביותר של מפלגת הנוצרים הדמוקרטיים המפולגת, והתאחדה עם קואליציית השמאל, האיחוד העממי. הקואליציה החדשה כללה את הסוציאליסטים, הקומוניסטים, הרדיקלים, הסוציאל-דמוקרטים ומספר קבוצות נוספות שהמחנה המשותף לכולן היה תמיכתם באיינדה לנשיאות. רדימירו טומיק, המועמד הרשמי מטעם הממשל, לא נחשב כמי שיש לו סיכוי להביס את איינדה, ואילו הימין הכריז על חורחה אלסנדרי כמועמדו.
על אף שבתחילת הדרך זכה אלסנדרי לתמיכה משמעותית, זו החלה להישחק בחלוף השבועות הבאים. ב-4 בספטמבר 1970 התקיימו הבחירות, בהן זכה איינדה ב 36.3% מקולות הבוחרים, אלסנדרי ב-34.9% ואילו טומיק ב-27.9%. מכיוון שאיש מהמועמדים לא זכה ברוב הדרוש מוטל היה על הקונגרס להכריע מיהו המנצח. החל משנת 1946 נהג הקונגרס במצבים אלו לבחור במועמד שזכה במספר הקולות הגדול ביותר (בשנים 1946, 1952, וב־1958), אולם לחץ רב הופעל על מנת לבחור באלסנדרי. נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון התנגד בעקשנות לניצחון המרקסיזם באמריקה הלטינית ועל כן גיבש, יחד עם סוכנות הביון המרכזית שתי תוכניות פעולה אפשריות למקרה שיבחר הקונגרס באיינדה: הראשונה הייתה לשכנע את הנוצרים הדמוקרטיים להצביע בעבור אלסנדרי, שבתורו יתפטר ויכריז על בחירות חדשות בהן יבחר פריי; התוכנית השנייה הייתה ליצור מצב של חוסר יציבות פוליטית בעקבותיה יראה עצמו הצבא כמי שנאלץ להתערב. האפשרות הראשונה ירדה מהפרק כאשר טומיק הכריז כי הגיע להסכם עם איינדה כי זה יזכה בנשיאות, אולם יבטיח לכבד את החוקה ואת הזכויות המוענקות בה. ההסכם עורר את רובוט ויאו ליישם מיידית את התוכנית השנייה ולחטוף את מפקד הצבא, רנה שניידר באופן שירמז כי הצבא מעורב בחטיפה, על מנת למנוע מהקונגרס לבחור באיינדה. אירוע החטיפה התרחש ב-22 באוקטובר 1970, אולם שניידר התנגד לחוטפיו, נפצע באורח קשה, ונפטר ימים ספורים לאחר מכן. לאור ההתרחשויות הכריז הקונגרס ב-24 באוקטובר על מינויו של איינדה כנשיא החדש.
שלטון האיחוד העממי (1970 - 1973)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום 3 בנובמבר 1970 נכנס סלבדור איינדה לתפקידו כנשיא צ'ילה וניסה לכונן חברה המבוססת בו בזמן הן על הסוציאליזם הן על עקרונות הדמוקרטיה, ניסיון ראשון מסוגו בעולם. בין הצעדים הראשונים בהם נקט היו המשך הרפורמה האגררית והלאמת מפעלים שנחשבו חיוניים לכלכלה הלאומית. בהתבססה על חור משפטי שמקורו בחוק משנת 1932 שקבע כי ניתן להלאים חברה המעכבת את הייצור, קבעה ממשלת האיחוד העממי כי עיכובי ייצור שנובעים משביתות הפועלים מאפשרות הלאמות של מפעלים כחוק.
אמצעים אלו נדחו בידי הימין, דבר שלא סייע לפרויקט הממשלתי המרכזי שזכה לתמיכה פוליטית רחבה: הלאמת תעשיית הנחושת. ב-15 ביולי 1971 אושרה הלאמת הנחושת פה אחד בשני הבתים הציליאניים (בית הנבחרים והסנאט). באמצעות התאגיד הלאומי לנחושת של צ'ילה, שנוסד ימים ספורים קודם לכן, הלאימה המדינה את כלל חברות הפקת הנחושת, תוך תשלום של פיצוי זעום שהתבסס על המיסים הנמוכים, אם בכלל, ששילמו החברות בשנים שקדמו להלאמה. כך, למשל, אנקונדה וקנקוט, מהחברות המרכזיות בענף הכרייה, לא קיבלו כלל פיצוי על המכרות של צ'וקיקאמאטה ואל טניינטה בהתאמה. כתוצאה הוכרז חרם כלכלי על משטרו של איינדה בהנהגת הנרי קיסינג'ר, ונשללו מצ'ילה הלוואות בינלאומיות. ההעלאה המשמעותית במשכורות הפועלים מחד, והקפאת המחירים מאידך, הביאו לעלייה של 8% בתוצר הלאומי הגולמי ולאינפלציה נמוכה. היו אלו רגעי השיא של האיחוד העממי, בהם זכה האיחוד ב-49.73% מהקולות בבחירות העירוניות. בנוסף, אחד מאנשיו, פאבלו נרודה, זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1971.
החל מהשנה השנייה לשלטון האיחוד העממי החלו להופיע תופעות של אלימות, אשר הפריעו ליישומן של הרפורמות. החרמת האדמות במסגרת הרפורמה האגררית הביאו למותם של מספר חקלאים שניסו להגן על נחלותיהם. החברה הפכה מקוטבת יותר ויותר והתנגשויות בין תומכי איינדה ומתנגדיו הפכו תכופות והחלו להופיע הקסרולסוס, הפגנות עממיות בהן מרעישים המפגינים באמצעות הכאה על סירים וכלי מטבח אחרים. באווירה זו עורר ביקורו של נשיא קובה, פידל קסטרו את אנשי הימין להתחיל במהפכה עממית על בסיס חלוקה מעמדית של החברה, דבר שהיה הפוך לחלוטין מהדרך שבה ביקש איינדה לצעוד. מבחינה כלכלית נמוג הנס של השנה הראשונה לנוכח הופעת הסימנים הראשונים של מחסור כלכלי.
הייתה זו ההתנקשות באדמונדו פרס סוחוביק, שהואשם בידי השמאל ברצח של 10 בני אדם בטבח פוארטו מונט, אחד מאירועי האלימות הקשים שאירעו תחת שלטון הדמוקרטים הנוצריים שהתרחש בשנת 1969, שעוררה את הנוצרים הדמוקרטיים לפעולה, והם החליטו להתאגד עם המפלגה הלאומית כדי להתנגד למשטרו של איינדה. כתוצאה מההתנקשות הצליחה האופוזיציה, בחסות החוקה, להביא להדחתו של שר הפנים, חוסה טואה. איינדה, שחזר ומינה אותו לשר ההגנה, מינוי אשר עורר התנגדות עזה. ב-19 בפברואר 1972 הצליחה האופוזיציה לאשר בקונגרס רפורמה חוקתית שביקשה להסדיר את הרפורמות של האיחוד העממי. ב-21 בפברואר הכריז איינדה כי לנוכח הוטו המגביל שהועבר הוא יפתח בחקירה, שהגיעה לסיומה ב-6 באפריל.
בקרב מפלגות השלטון גבר הרצון להקצין את הרפורמות, בעיקר מצידו של מנהיג המפלגה הסוציאליסטית, קרלוס אלטאמיראנו ומצד תנועת השמאל המהפכני שהגבירה את התקפותיה, עליהן הגיבה תנועת הימין הקיצוני מולדת וחירות.
בזירה הכלכלית נכנסה צ'ילה למיתון והצמיחה דעכה. התל"ג ירד בכ-25% ואילו החוב החיצוני עלה לכדי 253 מיליון דולר. המחסור הביא להיווצרותו של שוק שחור ואילו הממשל נאלץ להקים חונטות לאספקה ולמחירים ניהול אספקת הסחורות לציבור. אמצעי התקשורת ליבו את האש בהתקפות מילוליות בהתאם לעמדתם הפוליטית. בארכיונים אמריקאים שנפתחו לציבור שנים לאחר מכן, נחשף כי סוכנות הביון המרכזית האמריקאית סייעה, באמצעות הזמנת שטחי פרסום, לעיתוני האופוזיציה, כגון אל מרקוריו, וכן במימון שביתת נהגי המשאיות ששיתקה את הכלכלה בחודש אוקטובר 1972. שביתה זו הביאה לכניסתם של אנשי צבא למשרדי הממשלה השונים, וליצירתו של "ממשלה אזרחית-צבאית" שבה מפקד הצבא, הגנרל קרלוס פראטס, מונה לשר הפנים.
בבחירות לפרלמנט של שנת 1973 זכה האיחוד העממי ב-43% מהקולות, ואילו האיחוד הדמוקרטי, קואליציה של מפלגות האופוזיציה שהוקמה בשנת 1972, זכה ב-55%. איינדה לא הצליח להבטיח את הרוב הדרוש על מנת להניע את הרפורמות ששאף לבצע, ואילו האיחוד הדמוקרטי לא הצליח לזכות בשני שלישים מהקונגרס על מנת להדיח את הנשיא. על אף שאיינדה ניסה להגיע להבנות עם פטריסיו איילווין, מנהיג הדמוקרטים הנוצריים, סירבה המפלגה הסוציאליסטית להתפשר והמגעים נעצרו.
מתנגדיו של איינדה החלו לראות בכוחות המזוינים את הפתרון היחיד למשבר שפקד את המדינה. תפיסתם של ראשי הצבא, רנה שניידר ("כל עוד מתקיים משטר חוקי הכוחות המזוינים אינם חלופה לשלטון") ושל קרלוס פראטס ("כל עוד מצייתת המדינה לחוק על כוחות השיטור לכבד את החוקה"), עמדה בניגוד לפרונונסיאמיינטו צבאי, כלומר לכניסתו של הצבא לפוליטיקה, מה שמנע מחלק גדול מהיחידות מלהתקומם. על אף שהמפלגה הקומוניסטית התעקשה על שמירת השלום והימנעות ממלחמת אזרחים, הכריז אלטאמיראנו, מנהיג הסוציאליסטים, כי "לא נלחמים בהפיכה בדיבורים, מוחצים אותה בכוחו של העם." בו בזמן התרחש משבר נוסף בין הנשיא לקונגרס על רקע סירובו של זה האחרון לאשר את הרפורמות, ואלו נעצרו. לפתרון המשבר הביא איינדה את הבעיה לפתחו של בית הדין החוקתי של צ'ילה, אולם זה הכריז על עצמו כבלתי כשיר, ותמך בבית הנבחרים ובסנאט. כדי להכריע בסוגיה הכריז איינדה על משאל עם, אולם זה לא עבר את ההליך המשפטי הדרוש ובשל כך נחשב בעיני האופוזיציה כבלתי חוקי.
ביום 22 באוגוסט אישר הקונגרס את "הסכם בית הנבחרים על השבר החריף בסדר החוקתי והחוקי ברפובליקה", שנגרם כתוצאה מכך שהקונגרס מנע מהרשות המבצעת להוציא לפועל את הרפורמה החוקתית בתחומי הכלכלה.
ב-22 ביוני, הותקף בעלבונות קרלו ספראטס במקום ציבורי, ובחששו מהתנקשות דומה לזו של שניידר קודם לכן, ירה בתוקף שהסתבר כנערה תמימה. כתוצאה מכך הציע את התפטרותו, אותה דחה איינדה. ב-29 ביוני התקומם רגימנט בלינדדו מספר 2 בפיקודו של הקולונל רוברטו סואופר והתקדם לעבר ארמון הנשיאות. ניסיון התקוממות זה, שנודע בשם טנקטאסו, נבלם בידי כוחות תחת פיקודו של פראטס, והמורדים נסו וביקשו מקלט בשגרירות אקוודור, בהשאירם אחריהם 20 הרוגים, רובם אזרחים.
איינדה הכיר במשבר שבו נמצאת ממשלתו והחליט לקיים משאל עם על מנת למנוע הפיכה צבאית, תוך שהוא נשען על קבוצות המרכז המתונות והפייסניות, ועל אף התנגדותם של החלקים הקיצוניים בממשלו. על מנת לשכנע את המפלגה הסוציאליסטית להצטרף ולתמוך בו, מינה איינדה את אורלנדו לטלייה לשר ההגנה ב-10 בספטמבר. למחרת היום, ב-11 בספטמבר 1973 התחוללה הפיכה צבאית שהביאה לסיום שלטונו של האיחוד העממי, למותו של איינדה, ולתחילתן של 16 שנים של דיקטטורה צבאית.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
