לדלג לתוכן

הרעב ההמוני בקוריאה הצפונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרעב ההמוני בקוריאה הצפונית
고난의 행군
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
מידע כללי
סוג רעב המוני עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה קוריאה הצפונית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופה 1994–1998 (כ־4 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
נפגעים
הרוגים 240,000, 3,500,000 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרעב ההמוני בקוריאה הצפונית (בהנגול, הכתב המקובל בקוריאה הדרומית: 북한기근, מילולית: "הרעב בקוריאה הצפונית" ובצ'וסון גול, הכתב המקובל בקוריאה הצפונית: 고난의 행군, מילולית: "המצעד הכרוך במאמצים"), יחד עם משבר כלכלי נלווה, התרחש בין השנים 1994 – 1998.[1]

הרעב נבע ממגוון של גורמים. ניהול כושל של הכלכלה ואובדן התמיכה של ברית המועצות גרמו לייצור ולייבוא המזון להצטמצם באופן מהיר ביותר. סדרה של שיטפונות ובצורות במה שנודע כשיטפון הגדול של צפון קוריאה, החמירו את המשבר באופן דרמטי. ממשלת קוריאה הצפונית והמערכת הכלכלית הריכוזית שלה התבררו כחסרות גמישות כדי שיצליחו לצמצם את ממדי המשבר באופן יעיל. ההערכות בנוגע לשיעור מקרי המוות נעות בטווח רחב. מתוך אוכלוסייה של כ-22 מיליון תושבים, מתו בין 900,000 ל-3,500,000 צפון קוריאנים מרעב וממחלות הקשורות לו, כששנת השיא בשיעור מקרי המוות הייתה 1997.[2] במחקרים מאוחרים יותר נטען שמספר מקרי המוות בין השנים 1993 – 2000 הקשורים למשבר עמד על 330,000.[3]

"המצעד הכרוך במאמצים"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "המצעד הכרוך במאמצים" הפך להיות מטפורה לרעב ההמוני בעקבות מסע תעמולה ממשלתי שנערך ב-1993. "רודונג סינמון", העיתון הרשמי של הוועד המרכזי של מפלגת הפועלים של קוריאה, מפלגת השלטון, דחק באזרחי קוריאה הצפונית להיזכר באגדה מפוקפקת מתקופתו של קים איל-סונג כמפקד קבוצה קטנה של לוחמי גרילה שנאבקו ביפנים. הסיפור, שכונה "המצעד הכרוך במאמצים" תואר כ"לחימה כנגד אויב שמנה אלפים בקור של 20 מעלות מתחת לאפס, פעולת התנגדות תוך כדי שלג כבד ורעב, הדגל האדום התנופף מול המעמד".[4]

כחלק ממערכה זו נאסר השימוש במילים כמו רעב המוני או רעב בשל העובדה שהן רמזו על כישלונה של הממשלה. אזרחים שטענו שמקרי המוות בתקופה זו נבעו מרעב המוני היו עלולים למצוא את עצמם בהסתבכות עם הרשויות.[5]

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעב ההמוני היה אירוע מרכזי בהיסטוריה של קוריאה הצפונית, שאילץ את המשטר ואת האוכלוסייה לעבור שינויים יסודיים ובלתי צפויים. כ-80% משטחה של קוריאה הצפונית הם הרריים ורק 20% הנותרים ראויים לעיבוד חקלאי. חלק ניכר משטח הקרקעות של המדינה קפוא במשך שישה חודשים בשנה ובכך מתאפשר גידולו של יבול אחד בלבד לשנה. קוריאה הצפונית מעולם לא הייתה מסוגלת לספק לעצמה את צורכי המזון של אוכלוסייתה ומומחים רבים מטילים ספק ביכולתה לעמוד במשימה כזאת.[6]

בסוף שנות השמונים, כאשר ברית המועצות, בהנהגתו של מיכאיל גורבצ'וב, עברה את הפרסטרויקה, שהיה תהליך של שינויים פוליטיים וכלכליים, היא החלה לדרוש מקוריאה הצפונית תשלום עבור הסיוע שהיא הגישה לה בהווה ובעבר, סכומים שקוריאה הצפונית לא הייתה מסוגלת לשלם. ב-26 בדצמבר 1991 קרסה ברית המועצות ובכך הגיע הקץ לסיוע וליחסי הסחר בין שתי המדינות, כולל אספקת נפט בזול. ללא הסיוע הסובייטי, הגיעה לקיצה אספקת התשומות החקלאיות לקוריאה הצפונית והממשלה גילתה חוסר גמישות בהתמודדות עם המשבר. ב-1991 חלה ירידה של 75% ביבוא הדלקים. כלכלת המדינה החלה להדרדר, כשהיקפי היבוא והיצוא קרסו במקביל. מכרות הפחם היו זקוקים לחשמל כדי להפעיל את המשאבות והמחסור בפחם החמיר את המחסור בחשמל. החקלאות הסתמכה על מערכות השקיה מופעלות בחשמל ועל דשנים וחומרי הדברה מלאכותיים.[7] רוב הצפון קוריאנים חוו מצבים של תת-תזונה זמן רב לפני שנות התשעים. אוכלוסיית המדינה הואכלה באמצעות מערכת כלכלית מרכזית מתוכננת שגרמה לייצור יתר של מזון וזמן רב לפני כן הגיעה לגבולות כושר הייצור שלה ולא הייתה מסוגלת להתמודד ביעילות עם תקופות משבר.

חברות סחר ממשלתיות צצו כאמצעי חלופי לניהול קשרים חוץ כלכליים. בשני העשורים שקדמו לרעב, היו חברות אלו לאמצעי למימון פעילות המשטר, כשאחוז ניכר מכלל ההכנסות עברו "ישירות לחשבונותיו הפרטיים של קים ג'ונג-איל... שבהם נעשה שימוש להבטיח ולשמור על נאמנות ההנהגה הבכירה".

עד מהרה יזמה קוריאה הצפונית צעדי צנע שבמרכזם עמדה מערכה שנקראה "אכול שתי ארוחות ליום".[8] צעדים אלו הוכחו כבלתי יעילים לבלימת הקריסה הכלכלית. לדבריה של פרופסור הייזל סמית' מאוניברסיטת קרנפילד בבריטניה "... שיטות העבר שהשיגו מטרות לטווח הקצר או הבינוני, יכלו להשיג יתרונות כלכליים מועטים אם ברית המועצות והגוש המזרחי היו ממשיכים לספק נפט, טכנולוגיות וידע"[9]

ללא קבלת סיוע מארצות אלו, לא יכלה קוריאה הצפונית להגיב באופן יעיל לרעב ההמוני. בזמן מסוים, השלימה סין את הפער שנוצר עקב קריסתה של ברית המועצות וסיפקה לקוריאה הצפונית מזון בכמויות משמעותיות. ב-1993 סיפקה סין לקוריאה הצפונית 77% מיבוא הנפט שלה ו-68% מייבוא המזון. כך החליפה קוריאה הצפונית את תלותה בברית המועצות בתלות בסין, על כל ההשלכות החמורות הצפויות כתוצאה ממהלך זה. ב-1993 התמודדה סין בעצמה עם מחסור בדגנים ובצורך במטבע קשה וכתוצאה מכך היא נאלצה לקצץ באופן משמעותי את הסיוע לקוריאה הצפונית.

שיטפונות ובצורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריסת הכלכלה וצעדי המדיניות הכושלים הובילו לרעב ההמוני, אך השיטפונות שאירעו באמצע שנות התשעים היו הגורם הישיר לרעב. השיטפונות שהתרחשו ביולי ובאוגוסט 1995 תוארו על ידי משקיפים זרים כבעלי "ממדים תנ"כיים".[10] ההערכה הייתה שהשיטפונות השפיעו על 30% משטח המדינה. שיטפונות הרסניים אלו החריבו את השטחים החקלאיים, את יבולי הקציר, את מאגרי הגרעינים ואת התשתיות הסוציאליות והכלכליות. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים דיווח ש"בין ה-30 ביולי ל-18 באוגוסט 1995 גרמו גשמי זלעפות להצפות ברפובליקה העממית של קוריאה. באזור מסוים, בנפת פיונגסן שבמחוז צפון הואנג-הה, תועדו 877 מ"מ של גשם תוך שבע שעות בלבד, עוצמת משקעים שמעולם לא תועדה באזור זה... כמות המים ששטפו את ערוץ נהר יאלו הזורם לאורך גבול קוריאה הצפונית-סין הוערכה במיליארד מטרים מעוקבים במשך 72 שעות. הצפות בהיקף כזה לא תועדו באזור לפחות 70 שנה".[11]

התוצאות העיקריות של השיטפונות לא היו רק הרס היבולים, אלא גם האובדן של מאגרי החירום של הדגנים בשל העובדה שהם אוחסנו במאגרים תת-קרקעיים. על פי האו"ם, השיטפונות של 1994 ו-1995 החריבו כ-1.5 מיליוני טונות של מאגרי גרעינים והמרכזים לבקרת מחלות ומניעתן של מחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית ציינו ש-1.2 מיליוני טונות (או 12%) מייצור הגרעינים של שנת 1995 אבד בשיטפונות.[12] ב-1996 אירעו שיטפונות נוספים וב-1997 התרחשו בצורות.

עקב השיטפונות נגרמו נזקים לתשתיות החשמל של קוריאה הצפונית, כמו תחנות כוח הידרואלקטריות, מכרות פחם ומתקני אספקה וחלוקה, שגרמו לאובדן 85% של כושר ייצור החשמל של המדינה.[13] פקידי האו"ם דיווחו שמחסור בחשמל בין השנים 1995 – 1997 לא נבע ממחסור בנפט בשל העובדה שרק שתיים מתוך 24 תחנות הכוח במדינה היו תלויות במוצרי נפט לצורך ייצור החשמל... ואלה קיבלו אספקה מ"הארגון לפיתוח האנרגיה של חצי האי הקוריאני" (Korean Peninsula Energy Development Organization)... כ-70% מהחשמל שיוצר בקוריאה הצפונית הגיע מתחנות כוח הידרואלקטריות והבצורות החמורות של החורף והאביב של 1996 ו-1997 (בנוסף לתקלה באחת מתחנות הכוח ההידרואלקטריות הגדולות על נהר היאלו) גרמו למצבי מחסור חמורים בחשמל בכל רחבי המדינה באותה עת, ניתקו את אספקת החשמל למערכת מסילות הברזל (שהייתה תלויה כמעט באופן מלא באספקת חשמל) וכתוצאה מכך נוצר מחסור באספקת פחם לתחנות הכוח שהונעו בפחם שסיפקו את 20% הנותרים של תצרוכת החשמל של המדינה.

המחסור במזון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות אובדן היבולים ורזרבות המזון מצאה עצמה רוב אוכלוסיית קוריאה הצפונית במצב של מחסור נואש במזון, כולל אזורים שהיו מרכזים של ייצור מזון. ב-1996 דווח שאנשים ב"אזורים שכביכול היו העשירים יותר במדינה, היו כה רעבים עד שהם אכלו את קלחי התירס לפני שהם הבשילו באופן מלא".[14] מצב זה גרם לירידה של 50% בתפוקת היבולים. בכל מקום היו אנשים שהושפעו מהמשבר, ללא קשר למגדר או להשתייכות חברתית. שיעור התת-תזונה בקרב הילדים, כפי שהשתקפה בירידה משמעותית במשקלם, עמדה על 3.21% ב-1987, 14% ב-1997 ו-7% ב-2002.[15]

הצבא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות הסונגבון היא מדיניות הנותנת קדימות להפניית משאבים לטובת הכוחות המזוינים העממיים של קוריאה הצפונית. למרות מדיניות זו לא קיבל הצבא מנות מזון מוגדלות בהשוואה למגזר האזרחי. הצבא היה אמור למצוא דרכים לייצר לעצמו את המזון או לרכוש אותו ממקורות חוץ. מנות המזון שהוקצו לחיילים היו בסיסיות ו"חיילים פשוטים של הצבא שמנה מיליון איש נותרו לעיתים במצב של רעב, כפי שנאמר על ידי בני משפחותיהם שלא קיבלו יחס מועדף בשל העובדה שבנם או בתם שרתו בכוחות המזוינים".[16]

נשים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים הושפעו לרעה באופן משמעותי לרעה עקב מעמדן המגזרי הנמוך בחברה הצפון-קוריאנית, שראתה בנשים כאחראיות להשגת מזון, מים ודלק עבור בני משפחותיהן, שלעיתים כללו את המשפחה המורחבת. בה בעת, אצל נשות קוריאה הצפונית נרשם שיעור ההשתתפות בשוק העבודה הגבוה ביותר בעולם שעמד על 89%. לפיכך, היה על הנשים להישאר במקומות עבודתן כדי לדאוג לאספקת הצרכים של משפחותיהן.

נשים הרות ומניקות התמודדו עם קשיים רציניים כדי לשמור על בריאותן. שיעור התמותה בקרב נשים הרות או לאחר לידה עלה ל-41 מקרים ל-1,000 נשים, כאשר סיבוכים פשוטים כמו אנמיה, דימומים ולידת פגים הפכו להיות שכיחים עקב מחסור בויטמינים.[17] ההערכה היא ששיעור הלידות ירד ב-12% לנתון של 0.28 לידות לאישה באותה תקופה.[18]

ילדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים, במיוחד אלו מתחת לגיל שנתיים, היו אלו שהושפעו באופן הבולט ביותר מהרעב ומהעוני באותה תקופה. ארגון הבריאות העולמי דיווח ששיעור מקרי המוות בקרב ילדים היה אז 93 מקרי מוות לכל 1,000 ילדים בעוד ששיעור מקרי המוות בקרב תינוקות עמד על 23 לכל 1,000 תינוקות.[19] אפשר להבין שאימהות שסבלו מתת-תזונה התקשו לעמוד במשימת ההנקה של ילדיהן ותחליף ראוי להנקה לא היה בנמצא. תרכובות מזון לתינוקות לא יוצרו בייצור מקומי והם יובאו בכמויות מצומצמות.[20]

הרעב ההמוני בקוריאה הצפונית גרם לתופעת הילדים חסרי הבית שקרויה בקוריאנית "קוטג'בי" (꽃제비).[21]

מערכת חלוקת המזון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחסור במזון החמיר עקב הליקויים במערכת הציבורית לחלוקת המזון שנוצרה על פי החלטות ממשלת קוריאה הצפונית מנובמבר 1957.[22] מערכת זו יועדה לחלק מזון לאנשים על פי מעמדם הפוליטי ומידת נאמנותם למדינה. במסגרת מערכת זו חולק המזון על פי המפתח הבא (ארגון המזון העולמי מחשיב את הכמות של 600 גרם דגנים ליום כ"מנת הישרדות"):[23]

  • עובדי תעשייה מיוחסים: 900 גרם ליום
  • עובדים רגילים: 700 גרם ליום
  • גמלאים: 300 גרם ליום
  • גילאי 2–4: 200 גרם ליום

בכל אופן, התקופות בהן שרר מחסור במזון הכבידו עוד יותר על המערכת וכמויות המזון שחולקו היו מצומצמות עוד יותר. המצב הזה השפיע על 62% מהאוכלוסייה שהייתה תלויה לחלוטין בחלוקת מזון ציבורית. ב-1997 חולק מזון במסגרת מערכת זו רק ל-6% מתושבי קוריאה הצפונית. ב-1987 הופחתו מנות המזון ב-10%, ב-1992 חלה הפחתה של 10% נוספים, ב-1994 הופחתו מנות המזון מ-450 גרם ליום ל-400 גרם ליום וב-1997 הופחתו מנות המזון ל-128 גרם ליום.

כמות המזון השנתית שהחקלאים יכלו לשמור לעצמם ירדה מ-167 ק"ג ל-108 ק"ג. בניסיון ממושך להקל על המצוקה הציעה ממשלת קוריאה הצפונית לאזרחיה את קיומו של משטר "מזונות חלופיים" כדי שיוכלו לשרוד. לדוגמה, קוביות קטנות של קליפות עצים, עלים ודשא.[24]

מערכת הבריאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אספקת ציוד רפואי בלתי מספקת, זיהומים במערכת המים ובסביבה, הפסקות חשמל תכופות והכשרה לקויה של צוות הרפואה, גרמו למשבר במערכת הבריאות של קוריאה הצפונית. על פי משלחת של יוניצ"ף משנת 1997 בתי החולים היו נקיים אך במחלקות היה מחסור אף בציוד ובהספקה הבסיסיים ביותר, כמו מדי לחץ דם, מדי חום, מאזניים, צלחות כליות, מריות, ערכות עירוי ועוד. המשלחת ראתה חולים רבים שקיבלו עירוי מערכות שיוצרו מבקבוקי בירה ושלא עברו חיטוי. היה מחסור בתמיסות למניעת התייבשות ובתרופות בסיסיות כמו תרופות לשיכוך כאב ואנטיביוטיקה.

שיעורי התמותה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המספר המדויק של מקרי המוות בשלב הקריטי של המשבר, בשנים 1994 – 1998 אינו ידוע בוודאות, בשל העובדה שהממשלה מסרבת לחשוף כל מידע לעולם החיצון. הערכות עצמאיות נעות בין 800,000 ל-1,500,000 מתים מרעב וממחלות שנגרמו ממנו.[25]

ב-1998 דיווחה משלחת של הקונגרס של ארצות הברית שביקרה בקוריאה הצפונית: "לפיכך, אנו מעריכים ששיעור מקרי המוות עמד על 300,000 עד 800,000 מקרים לשנה, כשהשיא היה ב-1997. נתונים אלו מובילים לסיכום של 900,000 עד 2,400,000 מתים בין השנים 1995 – 1998". הערכות גבוהות יותר נקבו במספרים שנעו בין 2,000,000 ל-3,000,000 מתים.[2]

סקר שנערך על ידי המשרד לביטחון פנים של קוריאה הצפונית נוקב במספר של 2,500,000 עד 3,000,000 מתים מ-1995 ועד מרץ 1998, אף על פי שייתכן שהמספרים נופחו כדי להבטיח המשך סיוע באספקת מזון.[26]

קוריאה הצפונית עדיין משלמת על תוצאות הרעב ההמוני. בעיקר בקריסת המערכת הציבורית לחלוקת המזון והמערכת הממשלתית לקיצוב המזון ומוסדות כלכליים נוספים.

מערכת חלוקת הדואר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שלפני הרעב ההמוני, שירות הדואר של קוריאה הצפונית פעל בדרך כלל כסדרו, כאשר העברת מכתב בתוך המדינה מיעד אחד לשני לקחה בדרך כלל פחות משבוע. הממשלה עצמה נהגה לספק לשירות הדואר אמצעי תחבורה (אופניים) לשם אספקת הדואר בזמן לתחנות החלוקה השונות. עם זאת, בימי הרעב ההמוני משלוחי הדואר הפכו בהדרגה לפחות ופחות סדירים עקב מחסור במזון, חשמל ודלק. כתוצאה מכך, שליחת מכתב מבירת המדינה, פיונגיאנג, למרחק מאות קילומטרים ספורים, יכלה לקחת כחודש ואף למעלה מכך[27]. במקרים מסוימים במהלך תקופת הרעב, ולפי מקורות שונים, עובדי הרכבת, אשר סבלו ממחסור במזון ובאמצעי חימום בקור המקפיא של החורף, נהגו לשרוף את דברי הדואר על מנת להתחמם[28].

סחר בשוק השחור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות הרעב ההמוני בקוריאה הצפונית עמדו גם בסימן של תחייה דרמטית של פעילות כלכלית בלתי חוקית ופרטית. מעשי הברחת מזון מעבר לגבול פרחו וכמעט 250,000 צפון קוריאנים ערקו לסין. חתן פרס נובל לכלכלה, אמרטיה סן, שחקר את תחום הרעב ההמוני, ציין שממשל גרוע היה אחד הגורמים שתרמו להתרחשות הרעב ההמוני בקוריאה הצפונית, אך נראה שהרעב ההמוני עצמו גרם גם לשחיתות ממשלתית נרחבת שכמעט וגרמה לקריסת השליטה וההכוונה של פיונגיאנג.

כאשר דלק נעשה מצרך יקר המציאות, התפתחה תופעה של "מכוניות שירות" (בקוריאנית: 써비차), שבמסגרתה יזמים הציעו שירותי תחבורה לעסקים, מוסדות ויחידים ללא גישה לאמצעי תחבורה, בעוד שבאופן רשמי הרכב היה בבעלות מוסד לגיטימי.[29] תושבי קוריאה הצפונית החלו פחות ופחות לסמוך על ממשלתם ועל המשפחה השליטה, משפחת קים.

כתוצאה מהייאוש שנגרם מהרעב החל להתפתח בקוריאה הצפונית שוק שחור. חוקר קוריאה, אנדרי לנקוב תיאר את התהליך הזה כ"מוות הטבעי של הסטליניזם הצפון קוריאני".[30]

המשכורת הממוצעת הרשמית ב-2011 הייתה שוות ערך ל-2 דולר, בעוד שההכנסה החודשית האמיתית עמדה על 15 דולרים, וזאת בשל העובדה שרוב תושבי קוריאה הצפונית הרוויחו מעסקים קטנים בלתי חוקיים כמו סחר, חקלאות קיומית ומלאכות יד. הכלכלה הבלתי חוקית הייתה בשליטתן העיקרית של הנשים בשל העובדה שהגברים התייצבו במקומות העבודה הרשמיים שלהם אף על פי שרוב בתי החרושת לא תפקדו.[31]

התגובה הבינלאומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיוע ראשוני החל להגיע לקוריאה הצפונית בראשית 1990 בדמות תמיכה בקנה מידה מצומצם מגופים דתיים בקוריאה הדרומית וסיוע של יוניצ"ף. באוגוסט 1995 הגישה קוריאה הצפונית בקשה רשמית לסיוע הומניטרי והקהילה הבינלאומית הגיבה באופן הבא (סיוע שנתי באלפי טונות מזון):[32]

המדינה התורמת 1995 1996 1997 1998 1999 2000 2001 2002 2003 2004 2005 2006 2007 2008 2009 2010 2011 סה"כ
קוריאה הדרומית 150 3 60 48 12 352 198 458 542 407 493 80 431 59 23 3,314
סין 100 150 151 201 280 420 330 212 132 451 207 264 116 3,015
ארצות הברית 22 193 231 589 351 319 222 47 105 28 171 121 1 2,400
אחרות 394 380 501 361 198 248 571 168 143 201 125 20 26 145 61 71 47 3,661
סה"כ 544 505 904 791 1,000 1,231 1,508 1,178 944 845 1,097 307 721 375 298 95 47 12,390

החל משנת 1996 החלה ארצות הברית לשלוח סיוע מזון לקוריאה הצפונית באמצעות תוכנית המזון העולמית (World Food Programme) של האו"ם כדי להיאבק ברעב ההמוני. שיאם של המשלוחים היה ב-1999, כאשר כמעט 600,000 טונות של משלוחי מזון הפכו את ארצות הברית למדינה שתרמה את כמויות המזון הגדולות ביותר באותה עת. בתקופת נשיאותו של ג'ורג' ווקר בוש הופחת הסיוע באופן משמעותי שנה אחר שנה מ-320,000 טונות ב-2001 ל-28,000 ב-2005.[33] ממשל בוש מתח ביקורת על השימוש במונח "מזון כנשק" במהלך השיחות על תוכנית הנשק הגרעיני של קוריאה הצפונית, אך עמד על כך שהקריטריון של הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי יהא זהה לכל הארצות ושהמצב בקוריאה הצפונית "השתפר באופן משמעותי מאז תחילת המשבר באמצע שנות התשעים".

קוריאה הדרומית (לפני כהונת ממשלתו של לי מיונג-באק) וסין נותרו התורמות הגדולות ביותר של משלוחי מזון לקוריאה הצפונית. ארצות הברית התנגדה לתרומת משלוחי מזון עקב סירובה של קוריאה הצפונית לאפשר לנציגי המדינות התורמות לפקח על חלוקת המזון. צורה כזאת של פיקוח הייתה יכולה להבטיח ששום סיוע לא יילקח ויימכר על ידי אליטות המקושרות לשלטון או ייועד להאכלת הצבא האדיר של המדינה. ב-2005 סיפקו קוריאה הדרומית וסין יחדיו כמעט מיליון טונות של מזון.[34]

הסיוע ההומניטרי לקוריאה הצפונית מידי שכנותיה קוצץ לעיתים כדי לעורר אותה לחדש את השיחות שהיא החרימה. לדוגמה, קוריאה הדרומית החליטה ב-2006 לדחות את ההחלטה על שליחת 500,000 טונות אורז לצפון, לאחר שזו ביצעה את הניסוי הגריעיני הראשון בתולדותיה, אך הרעיון בנוגע לאספקת המזון כתמריץ ברור לא יצא לפועל.[35]

התפתחויות מאוחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוריאה הצפונית עדיין לא שבה למצב בו היא מסוגלת לספק לעצמה את המזון והיא תלויה בסיוע חיצוני מקוריאה הדרומית, סין, ארצות הברית, יפן, האיחוד האירופי ומדינות אחרות. ב-2002 ביקשה קוריאה הצפונית להפסיק את משלוחי המזון.

באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 דיווחה תוכנית המזון העולמית שעלול להיווצר מצב שהרעב ההמוני יתרחש שוב בקוריאה הצפונית והממשלה דיווחה שהיא גייסה מיליונים מתושבי הערים לסיוע לחקלאים בגידול האורז.[36][37] ב-2012 דווח מטעם תוכנית המזון העולמית שסיוע מזון יישלח שוב לקוריאה הצפונית מוקדם ככל האפשר.

ייצור המזון גדל מ-2.7 מיליוני טונות ב-1997 ל-4.2 מיליוני טונות ב-2004. ב-2008 המשיך המחסור במזון להוות בעיה בקוריאה הצפונית, אף על פי שממדי משבר זה היו מצומצמים יותר בהשוואה למשבר של שנות התשעים. שיטפונות שאירעו ב-2007 וצמצום סיוע המזון החריפו את הבעיה.[38]

ב-2011, במהלך ביקור שערך בקוריאה הצפונית, דיווח נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר, ששליש מילדי קוריאה הצפונית סבלו מתת-תזונה וצמיחתם הואטה בשל המחסור במזון. הוא גם ציין שממשלת קוריאה הצפונית הפחיתה את צריכת המזון היומית מ-1,400 ל-700 קלוריות (לשם השוואה, צריכת המזון היומית הנורמלית באירופה עומדת על 2,000 עד 2,500 קלוריות).[39]

אזרחי קוריאה הצפונית שערקו דיווחו בספטמבר 2010 שהרעב חזר לארצם.[40] ב-2012 דווח שגובהם הממוצע של ילדי הגנים בקוריאה הצפונית נמוך ב-3 עד 8 ס"מ בהשוואה לשכניהם בקוריאה הדרומית.[41] כ-45% מהילדים הצפון קוריאנים מתחת לגיל חמש סובלים מתת תזונה ואוכלוסיית ילדי הקוטג'בי גדלה בהתמדה.[42] רוב תושבי קוריאה הצפונית זוכים לאכול בשר רק בחגים, כלומר בימי ההולדת של קים איל-סונג ושל קים ג'ונג-איל.[43]

על פי דיווח של העיתון היפני "טוקיו שימבון" מאפריל 2012, מאז מותו של קים ג'ונג-איל בדצמבר 2011, מתו כ-20,000 איש ברעב במחוז דרום הואנג-הה.[44] בדיווח נוסף של סוכנות ידיעות יפנית מינואר 2013 נמסר שמחוזות צפון ודרום הואנג-הה מתו יותר מ-10,000 איש מרעב. סוכנויות ידיעות בינלאומיות נוספות החלו להפיץ ידיעות בנוגע לתופעת הקניבליזם.[45] אף על פי כן, במרץ 2013 דיווחה תוכנית המזון העולמית על מצב של תת-תזונה ומחסור במזון, אך לא על רעב המוני.[46] ב-2016 דיווחה הוועדה לזכויות הילד של האו"ם שקיימת ירידה רצופה בשיעור תמותת התינוקות מאז 2008.[47] ניתוח מדעי שנערך ב-2016 מצא שמאז שנות התשעים השתפר המצב ושרמות התזונה והבריאות בקוריאה הצפונית זהות לאלו שבמדינות מתפתחות אחרות.[48]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Hagard, Stephan and Noland, Marcus (2007). Famine in North Korea: markets, aid and reform. Columbia University Press:New York
  2. ^ 1 2 Noland, Marcus, Sherman Robinson and Tao Wang, Famine in North Korea: Causes and Cures, Institute for International Economics.
  3. ^ Daniel Goodkind; Loraine West; Peter Johnson (28 March 2011). "A Reassessment of Mortality in North Korea, 1993-2008". U.S. Census Bureau, Population Division. Retrieved 8 November 2014.
  4. ^ Demick, Barbara (2010). Nothing to Envy: Love, Life and Death in North Korea. Sydney: Fourth Estate. p. 69.
  5. ^ Sandra Fahy, Mapping a Hidden Disaster: Personal Histories of Hunger in North Korea
  6. ^ North Korea: A Country Study, Government Printing Office, page 157
  7. ^ Demick, Barbara (2010). Nothing to Envy: Love, Life and Death in North Korea. Sydney: Fourth Estate. p. 67.
  8. ^ Jordan Weissmann, How Kim Jong Il Starved North Korea, The Atlantic, Dec 20, 2011
  9. ^ "Hungry for Peace: International Security, Humanitarian Assistance, and Social Change in North Korea", Hazel Smith, p. 66, United States Institute of Peace, 2005.
  10. ^ Victor Cha, The Impossible State: North Korea, Past and Future, Random House, 2012, page 128
  11. ^ "Hungry for Peace: International Security, Humanitarian Assistance, and Social Change in North Korea", Hazel Smith, p. 67, United States Institute of Peace, 2005.
  12. ^ UN Department of Humanitarian Affairs, "Status of Public Health-Democratic People's Republic of Korea, April 1997"
  13. ^ David F. Von Hippel and Peter Hayes, "North Korean Energy Sector: Current Status and Scenarios for 2000 and 2005," in Economic Integration of the Korean Peninsula, ed. Noland, 89.
  14. ^ "Hungry for Peace: International Security, Humanitarian Assistance, and Social Change in North Korea", Hazel Smith, p. 73, United States Institute of Peace, 2005.
  15. ^ Schwekendiek, Daniel. "A socioeconomic history of North Korea", Jefferson and London, McFarland Publishers, 2011, p. 60
  16. ^ "Hungry for Peace: International Security, Humanitarian Assistance, and Social Change in North Korea", Hazel Smith, p. 88, United States Institute of Peace, 2005.
  17. ^ Analysis of situation of children and women in the Democratic People's Republic of Korea – UNICEF
  18. ^ Spoorenberg, Thomas (2014). "Fertility levels and trends in North Korea". Population-E. 69 (4): 433–445.
  19. ^ "Winter Set to Be Cruel in North Korea," ABC World Today, November 23, 2001
  20. ^ "Hungry for Peace: International Security, Humanitarian Assistance, and Social Change in North Korea", Hazel Smith, p. 91, United States Institute of Peace, 2005.
  21. ^ כתבה על ילדי הקוטג'בי, כתבה באתר יוטיוב
  22. ^ Marcus Noland (March 20, 2006). Transition from the Bottom-Up: Institutional Change in North Korea (PDF) (Report). p. 6.
  23. ^ Brooke, James (11 December 2003) As Donations Fall, U.N. Plans to Reduce North Korea's Food Aid The New York Times, Retrieved 31 January 2013
  24. ^ Václav Havel; Kjell Magne Bondevik; Elie Wiesel (October 30, 2006). Failure to Protect – A Call for the UN Security Council to Act in North Korea (PDF) (Report). DLA Piper and U.S. Committee for Human Rights in North Korea. pp. 17–21.
  25. ^ Daniel Goodkind and Loraine West, "The North Korean Famine and Its Demographic Impact," Population and Development Review 27, no. 2 (June 2001)
  26. ^ "North Korea 'loses 3 million to famine'". BBC News. February 17, 1999. Retrieved 5 January 2010.
  27. ^ Demick, Barbara (2009). Nothing To Envy, Ordinary Lives in North Korea. United States of America: Spiegel & Grau. p. 79. ISBN 978-0-385-52391-2.
  28. ^ Demick, Barbara (2009). Nothing To Envy, Ordinary Lives in North Korea. United States of America: Spiegel & Grau. p. 124. ISBN 978-0-385-52391-2.
  29. ^ Im Jeong Jin (28 October 2010). "Servi-Cha: the Lifeblood of the People's Economy". Daily NK. Retrieved 5 December 2010.
  30. ^ Andrei Lankov (2006-01-01). "The Natural Death of North Korean Stalinism" (PDF). Asia Policy, January 2006. Retrieved 17 August 2007.
  31. ^ Andrei Lankov (2011-10-09). "NK is no Stalinist country". The Korea Times. Retrieved 9 October 2011.
  32. ^ Staff (January 2013) Quantity Reporting – Food Aid to North Korea World Food Program, Retrieved 2 February 2013
  33. ^ Solomon, Jay (2005-05-20). "US Has Put Food Aid for North Korea on Hold". Wall Street Journal. Archived from the original on July 14, 2007. Retrieved 1 August 2007
  34. ^ "North Korea: Ending Food Aid Would Deepen Hunger". Human Rights Watch. 2006-10-11. Retrieved 2 August 2007.
  35. ^ Faiola, Anthony (2006-07-14). "S. Korea Suspends Food Aid to North". Washington Post. Retrieved 2 August 2007.
  36. ^ Brooke, James (1 June 2005) North Korea, Facing Food Shortages, Mobilizes Millions From the Cities to Help Rice Farmers The New York Times, Retrieved 30 January 2013
  37. ^ Buckley, Sarah (September 23, 2005). "North Korea's problem with food". BBC News
  38. ^ Branigan, Tania (April 17, 2008). "UN fears tragedy over North Korean food shortage". The Guardian
  39. ^ Bristow, Michael Ex-leaders head for North Korea BBC News Asia-Pacific, 25 April 2011, Retrieved 25 April 2011
  40. ^ "BBC News — Tales of starvation and death in North Korea". BBC. 2010. Retrieved 30 January 2013.
  41. ^ "BBC News — Are North Koreans really three inches shorter than South Koreans?". BBC. 2012. Retrieved 4 November 2013.
  42. ^ Kim, Hyung-Jin (5 June 2013). "Activist: Smiling NKorean defectors told of misery". Associated Press. Yahoo! Retrieved 5 June 2013.
  43. ^ אתר למנויים בלבד Barbara Demick, ‏The unpalatable appetites of Kim Jong-il, The Telegraph, 8 October 2011
  44. ^ The Chosun Ilbo (English Edition): Daily News from Korea – 20,000 N.Koreans Die of Starvation, April 23, 2012
  45. ^ Williams, Robb (28 January 2013) North Korean cannibalism fears amid claims starving people forced to desperate measures The Independent, Retrieved 30 January 2013
  46. ^ "Korea, Democratic People's Republic (DPRK) - WFP - United Nations World Food Programme – Fighting Hunger Worldwide". WFP. Retrieved 8 March 2013.
  47. ^ Shim, Elizabeth (1 June 2016). "North Korea mortality rates are declining, UN group says". UPI.
  48. ^ Smith, Hazel (Spring 2016). "Nutrition and Health in North Korea: What's New, What's Changed and Why It Matters". North Korean Review: 8.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הרעב_ההמוני_בקוריאה_הצפונית&oldid=40163299"