הקונצ'רטו הכפול של ברהמס

"רביעיית יואכים" - השמאלי ביותר הוא יוזף יואכים ולידו רוברט האוסמן. יואכים והאוסמן היו הסולנים בהופעת הבכורה של הקונצ'רטו הכפול.

קונצ'רטו לכינור, צ'לו ותזמורת, אופ' 102 בלה מינור, המוכר יותר בכינוי "הקונצ'רטו הכפול", הוא יצירה מאוחרת מאת יוהנס ברהמס, ויצירתו האחרונה לתזמורת. זהו גם האחרון מארבעת הקונצ'רטי שכתב. ברהמס הלחין את היצירה בקיץ 1887, והיא בוצעה לראשונה ב-18 באוקטובר באותה שנה על ידי תזמורת גירצניך בקלן.

רקע

היצירה נכתבה עבור הצ'לן רוברט האוסמן, שהשתתף בעבר בביצועי בכורה של יצירות קאמריות מאת המלחין - שנה קודם לכן הוא כתב עבורו את הסונטה השנייה לפסנתר וצ'לו - ועבור הכנר יוזף יואכים. יואכים היה ידיד ותיק, אבל היחסים ביניהם הצטננו לאחר גירושיו מאשתו - ברהמס צידד באשתו של יואכים. הקונצ'רטו נכתב אפוא כמחווה של פיוס מצד ברהמס; קלרה שומאן ציינה ביומנה כי הודות ליצירה דיברו ברהמס ויואכים ביניהם בפעם הראשונה מזה שנים. ביצירה נעשה שימוש במוטיב לה-מי-פה, או באותיות לטיניות A-E-F, חילוף של F-A-E, שהוא מוטיב המזוהה עם יואכים (ראשי התיבות של Frei aber einsam, "חופשי אבל בודד", המוטו של הכנר) שברהמס כבר השתמש בו ביצירות אחרות. במכתב לקלרה שומאן סיפר לה ברהמס כי הוא חושש מפני הכתיבה לכלים שאינו מנגן בהם: "הייתי צריך להעביר את הרעיון למישהו שמכיר את הכינור טוב ממני."

מבנה

לקונצ'רטו שלושה פרקים:

הפרק הראשון (אלגרו) כתוב בצורת סונאטה, אבל ברהמס הוסיף תכסיס לא-שגרתי: בפתח הפרק מכריזה התזמורת על הנושא הראשון בקצרה, ולאחריו מנגן הצ'לו קדנצה ארוכה. לאחר מכן מנגנים כלי הנשיפה מעץ את תחילת הנושא השני, ולאחריו מנגן הכינור קדנצה, ועד מהרה הצ'לו מצטרף אליו. רק בתום הקדנצה המשותפת מתחילה האקספוזיציה גופא. הנושא הראשון חגיגי וכבד, ומתאפיין בניגוד בין טריולות וזוגות. הנושא השני מז'ורי וניכר בהטעמות סינקופטיות על פעמות חלשות. מכל מקום, האקספוזיציה מצומצמת וקומפקטית, וההפרדה בין שני הנושאים מטושטשת - דבר המאפיין את הפרק כולו.

הפרק השני (אנדנטה) נפתח בהכרזה תזמורתית שקטה של שתי קוורטות עולות, שהן המוטיב של הפרק כולו. המנגינה הפותחת (שברהמס מורה לנגן פורטה ובאופן מלא-הבעה) מנוגנת בכינור ובצ'לו במקביל, ברה מז'ור, ובנויה במתכונת של צורה פשוטה דו-חלקית. החלק האמצעי של הפרק (בפה מז'ור) ערני מעט יותר; הנושא מוצג בכלי הנשיפה (שברהמס מורה להם לנגן "דולצ'ה", מתוק), ועובר לסולנים, המנגנים טריולות שקטות, וככל שהאינטנסיביות גוברת עוברים מטריולות לחלקי-שש-עשרה. לבסוף חוזרת הנעימה מן החלק הראשון, ששזורים בה מוטיבים מן החלק השני.

הפרק השלישי (ויוואצ'ה נון טרופו) מתחיל בנושא ריקודי וכרומטי המנוגן בצ'לו ונענה על ידי הכינור; אחרי דו-שיח הולך ומתעצם ביניהם, מנגנת את הנושא התזמורת כולה, כמקובל בסוג זה של צורת הסונטה, "הרונדו-סונטה". הנושא השני - תרועה חגיגית בדו מז'ור בסגנון קרן יער - מוכרז גם הוא תחילה על ידי הצ'לו ואחריו על ידי הכינור, שניהם בצלילים כפולים. הנושא השלישי חוזר למינור ולאווירה הכרומטית והמתוחה. בסיום הפרק קודה ארוכה בטמפו רגוע יותר, ורק תיבות הסיום חוזרות לטמפו המקורי, והפרק מסתיים באווירה אופטימית יותר, בלה מז'ור.

קבלה

יואכים והאוסמן ניגנו את הקונצ'רטו מספר פעמים, בניצוחו של ברהמס, בעונת הקונצרטים של 88–1887, ולאחר מכן נתן ברהמס את כתב היד ליואכים בצירוף ההקדשה "למי שעבורו זה נכתב". קלרה שומאן לא התלהבה מן היצירה, וכתבה שהכתיבה לכלים נעדרת ברק. המוזיקולוג ריכרד שפכט כתב שזו "אחת מיצירותיו הפחות נגישות וחסרות ההומור של ברהמס". ברהמס, שהחל לעבוד על קונצ'רטו שני לצ'לו וכינור, השמיד את הטיוטות בעקבות הביקורות הצוננות. מבקרים מאוחרים יותר דיברו טובות על היצירה, ובסופו של דבר היא הפכה לחלק מן הרפרטואר הסטנדרטי של תזמורות סימפוניות, ובוצעה על ידי מיטב הצ'לנים והכנרים.

קישורים חיצוניים

• מידע על היצירה "הקונצ'רטו הכפול של ברהמס" באתר מיוזיק בריינז
• תווים של הקונצ'רטו הכפול, באתר IMSLP