הפלישה היפנית לבורמה

הפלישה היפנית לבורמה

הריסות שדה נפט בידי הבריטים בשל ההתקדמות היפנית, 16 באפריל 1942
מערכה: המערכה על בורמה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	14 בדצמבר 1941 – 28 במאי 1942 (166 ימים)
מקום	בורמה
תוצאה	ניצחון יפני פגיעה בשלטון הבריטי תחילת המערכה על בורמה תחילת הכיבוש היפני בבורמה כיבוש מדינת שאן בידי תאילנד
הצדדים הלוחמים צבא העצמאות הבורמזי בורמה הבריטית (תמיכה אווירית בלבד) מפקדים היסאיצ'י טראוצ'י שוג'רו איידה צבא העצמאות הבורמזי - סוזוקי קייג'י צ'ארון רטנקום סרירונגריט ארצ'יבלד וייוול תומאס ג'קומב האטון הרולד אלכסנדר ויליאם סלים ג'וזף סטילוול לו ז'ויינג סון לי–ג'ן כוחות 85 אלף צבא העצמאות הבורמזי - 23 אלף 35 אלף 95 אלף 45 אלף אבדות 7,000 הרוגים, פצועים ונעדרים מספר לא ידוע של טנקים הושמדו או נפגעו 117 מטוסים הושמדו או נפגעו 40 אלף אבידות 30 אלף אבידות 1,499 הרוגים 11,964 פצועים 116 מטוסים הושמדו, נפגעו או נפלו בידי האויב כ-100 טנקים הושמדו, נפגעו או נפלו בידי האויב 95 מטוסים הושמדו, נפגעו או נפלו בידי האויב
10–50 אלף אזרחים נהרגו

הפלישה היפנית לבורמה הייתה תחילתה של המערכה על בורמה בזירה הדרום-מזרח אסייתית של מלחמת העולם השנייה. המערכה כולה התרחשה בשנים 1942–1945. במהלך תחילת המערכה (דצמבר 1941–אמצע 1942), הצבא היפני הצליח בתמיכת מורדים בורמזים וצבא תאילנד להשתלט על בורמה ולגרום לסין ובריטניה להסיג את כוחותיהן מהאזור. הפלישה החלה את תקופת הכיבוש היפני בבורמה, ובמהלכו הוקמה ממשלה בורמזית עצמאית תחת האימפריה היפנית.

רקע

השלטון הבריטי בבורמה

ערב מלחמת העולם השנייה, הייתה בורמה חלק מהאימפריה הבריטית, אחרי שלוש המלחמות האנגלו-בורמזיות שהתקיימו במאה ה-19. ב-1935 פוצלה בורמה מהודו הבריטית למושבה נפרדת. תחת השלטון הבריטי, המושבה נהנתה מפיתוח כלכלי יציב, ולמרות זאת רוב הציבור בבורמה התנגד לשלטון הזר, בשיעורים הולכים וגדלים. חלק מהחששות היו קשורים להגעת פועלים הודים לתעשיות החדשות שהוקמו במושבה, וכן הפגיעה בחברה המסורתית עם הפיכת קרקעות רבות לחקלאיות לצורכי גידולי ייצוא, או ללקיחתן בידי הודים. עקב כך, הלחץ לעצמאות הלך וגדל. עם תחילת המתקפה היפנית, רבים סירבו לסייע להגנת הבריטים, ואחרים אף הצטרפו לסייע ליפנים.

הביצורים הבריטים

ההגנה הבריטית על מושבות המזרח כללה הקמת שדות תעופה לחיבור מהיר בין הודו לסינגפור ומלאיה. תכנון זה לא לקח בחשבון את המלחמה עם גרמניה, וכשיפן הצטרפה למלחמה, הכוחות שנדרשו להגן על שדות התעופה לא היו. בתכנון המקדים התייחסו הבריטים לבורמה כ"מים עומדים", ובראייתם היה לא סביר שיפן תתקיף את המושבה.

לוטננט גנרל תומאס האטון, מפקד צבא בורמה שהמטה שלו מוקם ברנגון, הורכב מדיוויזיית הרגלים ההודית ה-17 ומהדיוויזיה הבורמזית הראשונה, והייתה ציפייה שסין בראשות צ'יאנג קאי שק תשלח גם היא חיילים להגנת המושבה. במהלך המלחמה, צבא הודו הבריטית הכפיל עצמו פי 12, אולם בסוף 1941 עדיין היו רוב היחידות לא מאומנות ומצוידות בדלות. ברוב המקרים יועדו היחידות האלו להילחם במערב הודו, בתנאים מדבריים. גם הדיוויזיה הבורמזית הורכבה ברובה מגדודים שיועדו לשמירת ביטחון הפנים. גם דיוויזיה זו הורחבה משמעותית עם פרוץ המלחמה, אם כי היא סבלה ממחסור בציוד.

התוכנית היפנית

מטרת יפן בכניסה למלחמה הייתה בעיקר כדי להשתלט על משאבים, בדגש על נפט, שהיו בשליטת מדינות אירופאיות (כמו הולנד) ושלא היו מוגנים בצורה טובה בשל המלחמה באירופה. התכנון היפני כלל מתקפה על בורמה כדי להשתלט על המשאבים הטבעיים במושבה, שכללו נפט, קובלט ואורז. כמו כן מטרת נוספת במתקפה הייתה ההגנה על כוחותיהם במלאיה ובסינגפור וכדי לייצר מרחב סטרילי הרחק מהטריטוריות אותן כבשו. שיקול נוסף היה קטיעת דרך בורמה שהושלמה ב-1938, שחיברה בין נמל רנגון למחוז יונאן בסין, ואפשרה העברת סיוע ותחמושת לסין.

חיל המשלוח הדרומי בפיקודו של גנרל היסאיצ'י טראוצ'י היה אחראי על הפעולות בדרום מזרח אסיה. הארמייה ה-15 היפנית, בפיקודו של לוטננט גנרל שוג'ירו איידה, קיבלה בתחילה את המשימה לכבוש את צפון תאילנד ואת דרום בורמה, אך תאילנד חתמה על הסכם ידידות עם יפן ב-21 בדצמבר 1941.

מורדים בורמזים

ככל שאיום המלחמה הלך והפך ממשי, היפנים חיפשו בעלי ברית פוטנציאליים בבורמה. בסוף 1940 אונג סן, לאומן בורמזי, יצר קשר עם סוזוקי קייג'י ובהמשך נסע ליפן לפגישות. יחד עם 30 מתנדבים אחרים אומנו בהאינאן על ידי היפנים. ב-28 בדצמבר 1941, בבנגקוק, הוקם באופן רשמי "צבא העצמאות הבורמזי", שהורכב מ-227 בורמזים ו-4 יפנים, ובתוך זמן קצר מרגע חציית הגבול לשטח בורמה, גדל הצבא משמעותית בזכות מתנדבים שהצטרפו.

כיבוש רנגון

ב-22 בדצמבר 1941, הדיוויזיה היפנית ה-55, עליה פיקד לוטננט גנרל טקאשי קוגה, קיבלה את הפקודה לפלוש לבורמה ולכבוש את מוולמיין. ב-17 בינואר הגיעה הדיוויזיה למיי סוט, על גבול בורמה, והתכוננה להתקדם לקאוקרייק ומשם למוולמיין. ב-22 בינואר פינו הבריטים את מרגווי, בדרום בורמה. עד 23 בינואר, שלושת שדות התעופה החשובים ביותר - מרגווי, ויקטוריה פוינט וטאבוי, היו בשליטה יפנית.

בתחילה, הבריטים הצליחו להגן על רנגון בצורה טובה מפני גיחות אוויריות יפניות באמצעות יחידות קטנות של חיל האוויר המלכותי בתגבורת של מתנדבים אמריקאים, אולם שדות התעופה ששימשו את ההגנה על העיר מוקמו בינה לבין הגבול, וככל שהיפנים התקדמו כך ההתראות שקיבלו שדות התעופה ברנגון עצמה ירדו, והם הפכו לפגיעים.

ב-22 בינואר החל הכוח העיקרי של הדיוויזיה ה-55 היפנית בהתקפה מערבה. חטיבת הרגלים ההודית ה-16 של הדיוויזיה ה-17 החלה לסגת מערבה. היפנים המשיכו להתקדם לכיוון שפך נהר הסלווין, מה שהפך את חיל המצב במקום לפגיע, כשמאחוריו הנהר, עד שבסופו של דבר נסוגו גם משם באמצעות מעבורת, תוך שכמות גדולה של אספקה וציוד נותרו בשטח. חלק מהחיילים שנשארו מאחור נאלצו לשחות כדי לעבור לגדה השנייה.

קרב פא-אן

ב-12 בפברואר 1942, בשעות הבוקר המוקדמות, החל קרב קשה בין שלוש פלוגות מהגדוד השביעי שבדיוויזיה ההודית ה-17, מול שלושה גדודים מרגימנט הרגלים היפני ה-215 שבדיוויזיה היפנית ה-33, בכפר קוזיק, שעל הגדה המערבית של נהר הסלווין. העיירה הקטנה פא-אן שוכנת בגדה המזרחית, מול שדה הקרב. בחסות החשיכה החלו היפנים לחצות את הנהר, והחלו בהתקפה ב-00:45. מולם, הפלוגות ההודיות הורכבו מחיילים חסרי ניסיון שאומנו בלחימה מדברית, ועם כמות דלה של אספקה ותחמושת. חרף זאת, הם הצליחו להפגין התנגדות קשה להתקדמות היפנית, והחזיקו מעמד במשך מספר שעות בטרם היפנים הצליחו לעקוף אותם. שרידי הכוח הבריטי, פחות משליש מהחיילים, נסוגו צפונה, לפיקוד הבריגדה.

גשר סיטאנג

זמן קצר אחרי הקרב, הדיוויזיה ההודית ה-17 נסוגה במהירות צפונה. היה ניסיון להחזיק בנהר בילין ובקווים אחרים כקווי הגנה, אך הם קרסו בזה אחר זה, בין היתר בשל מיעוט בחיילים. לבסוף, הדיוויזיה נסוגה לגשר סיטאנג באנדרלמוסיה כללית. העיכובים בנסיגה אפשרו ליפנים לעלות על הגשר עצמו, ובשל כך ובשל חשש שהיפנים יצליחו להשתלט על הגשר ולחצות את הנהר, הוחלט לפוצץ את הגשר, בשעה שרוב הדיוויזיה עדיין הייתה בצד שהוחזק על ידי היפנים.

רבים מהחיילים שנתקעו בגדה היפנית הצליחו להיחלץ בשחייה או באמצעות רפסודות מאולתרות, אך נאלצו לנטוש את הציוד שלהם. בדיעבד, הועלתה השאלה האם ההחלטה לפוצץ את הגשר הייתה נכונה, משום שהנהר לא היווה מכשול משמעותי בפני היפנים, והפיצוץ הביא לתקיעתן של שתי חטיבות ולעיכוב כיבוש רנגון בעשרה ימים לכל היותר.

נפילת רנגון

תמונות של ההרס ברנגון אחרי הפצצה יפנית, דצמבר 1941

על אף שנהר סיטאנג נחשב בתאוריה למכשול משמעותי, האסון בגשר הותיר את הבריטים חלשים מכדי להמשיך ולהחזיק בו. הגנרל ארצ'יבלד וייוול הורה בכל זאת להחזיק ברנגון, בציפייה לתגבורת משמעותית מהמזרח התיכון, בה נכללה חטיבה אוסטרלית. ב-28 בפברואר הוא שחרר מתפקידו את האטון (אם כי הוא כבר הוחלף על ידי הרולד אלכסנדר) ואת סמית', שהיה חולה מאוד.

התגבורת ספגה מכה כשממשלת אוסטרליה סירבה לשלוח חיילים לבורמה, אולם כן הגיעו תגבורות בריטיות והודיות, לרבות בריגדת השריון הבריטית השביעית. אלכסנדר הורה להוציא התקפות על היפנים בפגו, 64 ק"מ צפון–מזרחית לרנגון, אולם עד מהרה התברר שאין איך להגן על העיר. ב-7 במרץ פונתה רנגון, אחרי יישום מדיניות אדמה חרוכה כדי למנוע מהיפנים לעשות שימוש במתקניה, כשהנמל נהרס ומסוף הנפט פוצץ. עם עזיבת הבריטים, העיר עלתה באש.

שרידי צבא בורמה עמדו בפני כיתור בשעה שנסוגו צפונה, אך הצליחו לפרוץ את המחסום עקב טעות של המפקד היפני במקום. היפנים במקום קיבלו פקודה לחסום את הכביש שמוביל צפונה מרנגון, בשעה שהכוח העיקרי של הדיוויזיה ה-33 סבב את העיר כדי לתקוף אותה ממערב, והחיילים הבריטים וההודים נהדפו כשניסו לפרוץ את המחסום. הם נערכו להתקפה נוספת כשהתברר שהיפנים, שבשלב זה לא הבינו שהעיר פונתה, עזבו את המקום. אלמלא עשו כן, היפנים היו עשויים לקחת בשבי את הגנרל אלכסנדר וחלק גדול מצבא בורמה.

התקדמות היפנים לכיוון סאלווין וצ'ינדווין

הודים עוזבים את רנגון, דצמבר 1941

אחרי נפילת רנגון, בעלות הברית ניסו לייצב את החזית במרכז בורמה. הייתה תקווה שחיל המשלוח הסיני, יחד עם הארמיות ה-5 וה-66 יוכלו להחזיק את החזית דרומית למנדליי. לכל אחת מהארמיות הסיניות הייתה בערך את העוצמה של דיוויזיה בריטית, אך הן היו דלות בציוד. בינתיים, הקורפוס החדש של בורמה, שהוקם כדי להקל על מפקדת צבא בורמה בפעולות היומיומיות, וכלל את הדיוויזיה הראשונה של בורמה, הדיוויזיה ההודית ה-17 והבריגדה המשוריינת ה-7, הגן על עמק נהר האירוואדי. אספקה לא הייתה בעיה שדרשה פתרון מיידי, שכן הרבה מהציוד המתאים למלחמה (כולל אספקה שיועדה במקור להישלח לסין) פונו מראנגון, האורז היה בשפע ושדות הנפט במרכז בורמה היו עדיין שלמים, אך לא היו דרכי יבשה נאותות מהודו ורק כיבוש מחדש של ראנגון היה מאפשר לבעלות הברית להחזיק בבורמה ללא הגבלת זמן.

בעלות הברית קיוו שההתקדמות היפנית תאט, אך במקום זאת היא צברה תאוצה. היפנים תגברו את שתי הדיוויזיות שלהם בבורמה עם הדיוויזיה ה-18 שהועברה ממלאיה והדיוויזיה ה-56 שהועברה מהמושבות ההולנדיות לאחר נפילת סינגפור וג’אווה. הם גם תפסו מספר רב של משאיות בריטיות וכלי רכב אחרים, שאיפשרו להם להעביר אספקה במהירות באמצעות רשת הכבישים בדרום בורמה, ולהשתמש בעמודות חי"ר ממונעות, במיוחד נגד הכוחות הסיניים. כנף חיל האוויר המלכותי שפעלה ממגווה נפגעה קשות עקב הנסיגה של יחידות הרדאר ויירוט שידורי הרדיו להודו, והיפנים במהרה השיגו עליונות אווירית. צי מפציצים יפני תקף כמעט ללא הפרעה כל עיר ועיירה מרכזית שהיו בשליטת בעלות הברית בבורמה, וגרם להרס וחוסר סדר נרחבים. צבא העצמאות הבורמזי, שהתרחב במהירות, הטריד את כוחות בעלות הברית, וחיילים רבים מהצבא הבורמזי ערקו.

בעלות הברית גם הוגבלו עקב ההתמוטטות הדרגתית של הממשל האזרחי באזורים שהחזיקו בהם, והמספר הרב של הפליטים. זרם הפליטים החל זמן קצר לאחר הפצצת ראנגון בסוף דצמבר 1941 והתגבר ליציאה המונית בפברואר 1942 כאשר האוכלוסייה ההודית (האנגלו-הודית והאנגלו-בורמזית) של בורמה ברחה להודו, מחשש הן מהיפנים והן מהבורמזים. הודים ממעמד הביניים ופליטים ממוצא מעורב יכלו לעיתים קרובות להרשות לעצמם לקנות כרטיסים על ספינות או אפילו מטוסים, בעוד שפועלים רגילים ומשפחותיהם נאלצו במקרים רבים לעשות את דרכם ברגל.

מפקד קורפוס בורמה, לויטננט ג'נרל ויליאם סלים, ניסה להוביל מתקפת נגד בחלק המערבי של החזית, אך כוחותיו נעקפו שוב ושוב ונאלצו להילחם כדי לצאת מהכיתור. הקורפוס נדחק בהדרגה צפונה לכיוון מנדליי. הדיוויזיה הראשונה של בורמה נותקה ונלכדה בשדות הנפט הבוערים בייננגיאונג, אותם בעלות הברית הרסו בעצמן כדי למנוע מהיפנים להשתמש בהם. למרות שהדיוויזיה חולצה על ידי חיל רגלים סיני וטנקים בריטיים בקרב ייננגיאונג, היא איבדה כמעט את כל הציוד שלה והתפרקה לחלקים.

בחלקה המזרחי של החזית, בקרב על דרך יונאן-בורמה, הדיוויזיה ה-200 הסינית עיכבה את היפנים לזמן מה סביב טונגו, אך לאחר נפילתה הדרך נפתחה לכוחות הממונעים של הדיוויזיה ה-56 היפנית, שריסקה את הארמייה השישית הסינית במזרח והתקדמה צפונה דרך מדינות שאן כדי לכבוש את לאשיו, עקפה את קווי ההגנה של בעלות הברית וניתקה את הצבאות הסיניים מיונאן. עם קריסת קו ההגנה כולו, לא נותר בפני בעלות הברית אלא לסגת להודו או ליונאן.

נסיגת בעלות הברית

הנסיגה התבצעה בתנאים קשים. פליטים רעבים, חוסר ארגון, חולים ופצועים סתמו את הדרכים והמסלולים הלא סלולות המובילות להודו.

לפחות חצי מיליון אזרחים פליטים הגיעו להודו, בעוד שמספר לא ידוע, המוערך באופן שמרני בין 10,000 ל-50 אלף, מתו בדרך. בחודשים שלאחר מכן, 70 עד 80 אחוזים מאלה שהגיעו להודו סבלו ממחלות כמו דיזנטריה, אבעבועות שחורות, מלריה או כולרה, ו-30% מהם היו במצב "נואש".

ב-26 באפריל הצטרפו הכוחות הבריטיים, ההודים והבורמזיים לאוכלוסייה האזרחית בנסיגה מלאה. קורפוס בורמה נסוג למניפור בהודו. בשלב מסוים הציע אלכסנדר שגדוד השריון השביעי ובריגדה אחת של חיל רגלים יצטרפו לסינים ביונאן, אך הוא שוכנע כי הבריגדה הממונעת תאבד את יעילותה לאחר שתתנתק מהודו.

היפנים ניסו לאגף את קורפוס בורמה על ידי שליחת כוחות בסירות במעלה נהר צ'ינדיון כדי לתפוס את נמל הנהר מונווה בליל ה-1 במאי. הדיוויזיה הראשונה של בורמה, שזה עתה הוקמה מחדש, לא הצליחה לכבוש את מונווה, אך אפשרה לשאר הקורפוס לסגת צפונה. כאשר הקורפוס ניסה לחצות לקאלה דרך הגדה המערבית של צ'ינדיון בעזרת מעבורות הרוסות ב-10 במאי, היפנים שתקפו ממנווה ניסו להקיף אותם ב"אגן" מוקף מצוקים בשוגין שבגדה המזרחית. חרף התקפות נגד שאפשרו לכוחות לסגת, רוב הציוד שנותר לקורפוס בורמה הושמד או ננטש. ב-12 במאי כבשו היפנים את קאלה, לאחר שעברו 2,400 ק"מ ב-127 יום, במהלכם ניהלו 34 קרבות.

קורפוס בורמה הגיע לאימפאל במניפור זמן קצר לפני שהחלה עונת המונסונים במאי 1942. המפקדה הזמנית של קורפוס בורמה פורקה ומפקדת הקורפוס ה-IV, שהגיעה זמן לא רב לפני כן להודו, השתלטה על החזית. הכוחות מצאו עצמם תחת גשמי המונסונים העזים בתנאים לא טובים. תגובת הצבא והרשויות בהודו לתנועת הפליטים ולצורכי הכוחות הייתה איטית להחריד. למרות שיחידות החזית הראשונה שמרו על מראית עין של סדר, יחידות מאולתרות רבות וכוחות עורף התפרקו לנתיב מנוסה מבולגן. הכוחות היו במצב מדאיג, עם "סיפורים מסמרי שיער על זוועות וסבל".

בינתיים, הממשלה האזרחית הבריטית של בורמה נסוגה למייטקיינה בצפון בורמה, בליווי אזרחים בריטים, אנגלו-הודים והודים רבים. המושל (רג'ינלד דורמן-סמית') והאזרחים מהמעמד הגבוה פונו במטוסים משדה התעופה במייטקיינה, יחד עם חלק מהחולים והפצועים. רוב הפליטים בעיר נאלצו לעשות את דרכם להודו דרך עמק הוקאונג הלא נעים למעבר ודרך רכס פטקאי המיוער. רבים מתו בדרך, וכשהגיעו להודו היו מקרים רבים בהם הרשויות האזרחיות אפשרו לאזרחים לבנים ואוראסיים להמשיך תוך מניעת הודים מלהתקדם, מה שהיווה בפועל גזר דין מוות עבור רבים. לעומת זאת, גורמים פרטיים רבים כמו התאחדות מטעי התה של אסאם עשו כמיטב יכולתם לספק סיוע.

ההתקדמות היפנית ניתקה רבים מהחיילים הסינים מסין. רבים מהם נסוגו גם להודו דרך נתיב עמק הוקאונג ושרדו בעיקר על ידי ביזה, מה שרק הגביר את מצוקת הפליטים. לעומתם, הדיוויזיה הסינית ה-38, בפיקודו של סון לי-ג'ן, לחמה את דרכה מערבה דרך צ'ינדווין והגיעה לאימפאל ב-24 במאי, ברובה שלמה אחרי שספגה אבידות כבדות. גם הגנרל האמריקאי ג'וזף סטילוול עשה את דרכו לאימפאל ברגל, והגיע ב-20 במאי. שאר הכוחות הסינים ניסו לחזור ליונאן דרך יערות הרריים מרוחקים אך רבים מתו בדרך. 23 אלף החיילים הסינים שנסוגו להודו הועמדו תחת פיקודו של גנרל סטילוול. לאחר שהתאוששו הם צוידו ואומנו מחדש על ידי מדריכים אמריקאים.

עצירת היפנים

הדיוויזיות היפניות ה-18 וה-56 רדפו אחרי הסינים לתוך יונאן, אך קיבלו הוראה לעצור על נהר הסאלווין ב-26 באפריל. הדיוויזיה היפנית ה-33 עצרה גם היא על נהר הצ’ינדווין בסוף מאי, מה שגרר את סיום המערכה עד לסוף עונת המונסונים. במחוז החוף ראקין, חלק מצבא העצמאות של בורמה הגיע לאי סיטווה לפני הכוחות היפניים. הגעתם עוררה קרבות בין-קהילתיים בין האוכלוסיות הבודהיסטיות והמוסלמיות של המחוז. ההתקדמות היפנית בראקין הסתיימה ממש דרומית לגבול ההודי, מה שגרם לרשויות הצבאיות והאזרחיות הבריטיות באזור צ’יטגונג ליישם מדיניות "אדמה חרוכה" שתרמה לרעב בבנגל של 1943.

הכיבוש התאילנדי במדינות קאיה ושאן

ב-21 בדצמבר 1941, תאילנד חתמה על ברית צבאית עם יפן. ב-21 במרץ 1942 הסכימו היפנים להשתלטות תאילנד על מדינות שאן וקאיה. יחידות מצבא פאייאפ נכנסו למדינת שאן ב-10 במאי. שלוש דיוויזיות רגלים ודיוויזיית פרשים אחת, שהסתייעו בחיל האוויר התאילנדי, כבשו את קנגטונג ב-27 במאי. מולם עמדה דיוויזיה 93 של הצבא הלאומני הסיני, שכבר נותקה מהאספקה במהלך ההתקדמות היפנית והייתה בנסיגה.

ב-12 ביולי 1942, דיוויזיה תאילנדית החלה לכבוש את מדינת קאיה. היא הביאה לנסיגת הדיוויזיה ה-55 הסינית מלויקו, ולקחו שבויים סינים רבים. התאילנדים נשארו בשליטה על השטחים שכבשו עד סוף המלחמה. חייליהם סבלו ממחסור באספקה וממחלות, אך לא היו נתונים להתקפות בעלות הברית.

מאוחר יותר, פרבר של פאנלונג, עיירה מוסלמית–סינית בבורמה, נהרסה לחלוטין על ידי הכוחות היפניים במהלך הפלישה. היפנים שרפו את פאנלונג, וגירשו את יותר מ-200 בתי האב מהעיירה. משם נדדו הפליטים עד שהגיעו ליונאן וקוקאנג.

קישורים חיצוניים

• Burma Star Association: Home, www.burmastar.org.uk (באנגלית)
• Sino-Japanese Air War 1937-45, surfcity.kund.dalnet.se
• Burma Orders of Battle, indiaburmasoldiers.co.uk
• Siam Goes to War, stone&stone
• Bruce Robinson, Burma Campaign, BBC, ‏17-02-2011
• The Far East campaign | National Army Museum, www.nam.ac.uk (באנגלית)