הפינים המעופפים

הפינים המעופפים (בפינית: Lentävä suomalainen), הוא כינוי שניתן למספר אתלטים פיניים, בריצות למרחקים בינוניים ולמרחקים ארוכים. המונח הוארך מאוחר יותר גם לספורטאים פיניים בולטים בענפי ספורט אחרים.
הכינוי ניתן לראשונה להנס קולמיינן, לאחר שזכה בשלוש מדליות זהב ושבר שני שיאים עולמיים (סטוקוהלם 1912) ואחר כך זכה במדליית זהב בריצת מרתון (אנטוורפן 1920). באותה התקופה הרצים הפיניים השתלטו על הריצות למרחקים בינוניים וארוכים. הכינוי הועבר לכל האתלטים הפינים שבלטו בריצות למרחקים ארוכים. פאבו נורמי היה גדול הרצים הפיניים המעופפים, עם 9 מדליות אולימפיות אישיות, מהן 6 מדליות זהב ו-3 מדליות כסף (אנטוורפן 1920, פריז 1924 ואמסטרדם 1928).
ב-6 משחקים אולימפיים שנערכו בין 1912 ל-1936 (כולל) צברו האתלטים הפינים 45 מדליות, מהן 24 מדליות זהב, 12 מדליות כסף ו-9 מדליות ארד.
טאיסטו מאקי שהיה שיאן עולם בריצות ל-5000 מטר ול-10000 מטר, לא זכה באף מדליה אולימפית מאחר ששתי אולימפיאדות בוטלו עקב מלחמת העולם השנייה (הלסינקי 1940 ולונדון 1944).
הפיני המעופף האחרון באתלטיקה היה לאסה וירן עם 4 מדליות זהב אולימפיות (מינכן 1972 ומונטריאול 1976).
לחבורת רצים אלה שייך גם הרץ היהודי אליאס כץ בעל שתי מדליות אולימפיות, זהב וכסף. מדליית זהב קבוצתית בריצת 3000 מטר ומדליית כסף בריצת 3000 מטר מכשולים (פריז 1924).
- ארבעה פינים החזיקו ברציפות בשיא העולם בריצת 5000 מטר משנת 1912 ועד 1942.
- חמישה פינים החזיקו ברציפות בשיא העולם בריצת 10000 מטר משנת 1921 ועד 1949.
אתלטים | 1912 | 1920 | 1924 | 1928 | 1932 | 1936 | בסך הכל |
---|---|---|---|---|---|---|---|
הנס קולמיינן | ![]() ![]() ![]() |
![]() |
4 | ||||
פאבו נורמי | ![]() ![]() ![]() |
![]() ![]() ![]() |
![]() ![]() ![]() |
9 | |||
וילה ריטולה | ![]() ![]() ![]() ![]() |
![]() ![]() |
6 | ||||
וולמארי איסו-הולו | ![]() ![]() |
![]() ![]() |
4 | ||||
אתלטים אחרים | ![]() |
![]() |
![]() (אלבין סטנרוס) ![]() ![]() |
![]() (הארי לארווה) ![]() (טויבו לוקולה) ![]() ![]() ![]() |
![]() (לורי להטינן) ![]() ![]() |
![]() (ג'ונאר הוקרט) ![]() (אילמארי סלמינן) ![]() ![]() ![]() |
18 |
![]() (תחרויות קבוצתיות) |
![]() |
![]() |
![]() ![]() |
4 | |||
בסך הכל | 5 | 6 | 12 | 10 | 5 | 7 | 45 |
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ג'סי אוונס, פינלנד הקטנה והגאה, מעריב, 31 באוגוסט 1972