הפוטש של קאפ
 | ||||||||||
| בריגדת ארהארדט נכנסת לברלין במהלך הפוטש | ||||||||||
| מערכה: האלימות ה הפוליטית בגרמניה (1918–1933) | ||||||||||
| תאריכים | 13 במרץ 1920 – 18 במרץ 1920 (6 ימים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | רפובליקת ויימאר | |||||||||
| תוצאה |
קריסת הפוטש
| |||||||||
| ||||||||||
הפוּטש של קאפ (בגרמנית: Kapp-Putsch) היה ניסיון הפיכה (פוטש) כושל בגרמניה, בראשות וולפגנג קאפ, במטרה להפיל את משטר רפובליקת ויימאר ב-1920.
הרקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה הוקמה רפובליקת ויימאר, שהייתה בעלת צביון דמוקרטי וליברלי. כוחות קומוניסטיים איימו על יציבות השלטון משמאל וכוחות ימניים לאומניים איימו עליה מימין.
נשיאה הסוציאל-דמוקרטי של הרפובליקה פרידריך אברט וממשלתה נאלצו להתמודד עם הקיצונים מימין ומשמאל ולעיתים לתמרן את הצד האחד כנגד השני. כך הוקמו בסוף 1918, על מנת לדכא מרידות קומוניסטיות, מיליציות הפרייקור. הן הורכבו ממשוחררי הצבא ופעלו במזרח אירופה ובארצות הבלטיות.
חוזה ורסאי, אשר נחתם ב-1919, חייב את גרמניה לצמצם את צבאה ל-100,000 לוחמים, בעוד שהכוחות הקיימים היו כ-350,000 חיילי הצבא הסדיר (רייכסווהר) וכ-250,000 אנשי הפרייקור. במצב זה לא היה מנוס מפיזור הפרייקור על מנת לעמוד בתנאי ורסאי.
במרץ 1920 ניתנה ההוראה לפרק את בריגדת ארהארדט, אחת ממרכיבי הפרייקור שלחמה בארצות הבלטיות. אנשיה פנו לבן בריתם הגנרל ולטר פון ליטוויץ, מפקד הרייכסווהר בברלין. ליטוויץ פנה לשר ההגנה גוסטב נוסקה ולנשיא הרפובליקה אברט על מנת שיעצרו את הפירוק אך נענה בשלילה. לנוכח הפירוק של המיליציות ניתן האות לניסיון ההפיכה.
אירועי הפוטש
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפיכה בברלין
[עריכת קוד מקור | עריכה]בריגדת ארהארדט העמידה בראשה את ד"ר וולפגנג קאפ, מנהיג לאומני בולט ממזרח פרוסיה אשר תכנן להשתלט על השלטון בחודשים שקדמו לפוטש, והחלה לצעוד לעבר ברלין. בבוקר ה-13 במרץ השתלטו כוחות אלה בשילוב עם כוחות רייכסווהר בפיקודו של לוטוויץ על הבירה ללא התנגדות ממשית.
שר ההגנה נוסקה פנה למפקדי הצבא כדי שידכאו את המרד, אך אלה סירבו לעשות כן, באמרם ש"רייכסווהר לא יורה על רייכסווהר". בעקבות זאת, נמלטה הממשלה לדרזדן ולאחר מכן לשטוטגרט. ב-10 בבוקר הכריז קאפ שממשלתם של הקנצלר גוסטב באואר והנשיא אברט חדלה להתקיים, ושהוא מכהן כקאנצלר בפועל. כוונתו הייתה להחזיר על כנה את הקיסרות של לפני המלחמה, אף שלא הכריז על כך במפורש.
שביתה כללית
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשם שהשתמשו שנה קודם לכן בכוחות הימין כנגד השמאל, כן פנו עתה אברט, באואר ונוסקה לכוחות השמאל לעזרה כנגד הימין. השלושה פרסמו מיד קריאה לעם לפתוח בשביתה כללית על מנת להציל את הרפובליקה ולמנוע את חזרתו של וילהלם השני לקיסרות.
ההיענות לקריאתם הייתה מלאה והשביתה שפרצה שיתקה את המשק כולו, פרט למזרח פרוסיה. כמעט כל חלקי המדינה התייצבו מאחורי אברט. גם ברלין שותקה על ידי השובתים ומהר מאוד התברר שמשטרו של קאפ לא יוכל להתקיים נוכח התגובה הפופולרית הזו.
התפטרות קאפ וחזרת הממשלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-17 במרץ התפטר קאפ מתפקידו בתואנה שהשיג את מטרותיו כאשר הכריזה הממשלה הגולה על עריכת בחירות כלליות. אולם ברור היה לכל כי השביתה היא שהביאה להתפטרותו ולכישלון הפוטש. למחרת שבה הממשלה לברלין וקאפ נמלט לשוודיה.
הטבח בשער ברנדנבורג
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעודם עוזבים את העיר ב-18 במרץ, נתקלו הכוחות הבלטיים בהמון רב המלווה אותם בקריאות בוז ולועג לכשלונם. הכוחות האחרונים שיצאו משער ברנדנבורג הסתובבו אל הקהל וירו אל עבר האזרחים. היריות גרמו למהומה רבה, כמו גם לאבדות בנפש ופציעות.
ניסיונות הפיכה משמאל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשובה לברלין מצאה הממשלה שהשביתה בה עשתה שימוש כדי לחזור לשלטון יצאה מכלל שליטתה. ב־19 במרץ פרצו ברחבי גרמניה מרידות ספרטקיסטיות. המנהיגים הקומוניסטיים ניצלו את ההזדמנות והפכו את השביתה למרד. חלקם הכריזו על רפובליקה גרמנית קומוניסטית, אחרים הכריזו על איחוד עם ברית המועצות. הממשלה, שהתחלפה בינתיים לאחר התפטרותו של באואר, הצליחה להשליט סדר רק במאמצים רבים. הם גם נאלצו להפר את חוזה ורסאי באפריל ולפלוש בכוחות גדולים לחבל הרוהר כדי לדכא שם את המרד ביד חזקה ובמחיר של 160 הרוגים, 400 פצועים. ההפרה גרמה לתקרית בינלאומית וגררה תגובת נגד מצידן של מדינות ההסכמה ובעיקר מצידה של צרפת.
השלכות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפוטש והקשיים של הממשלה להשיב את הסדר על כנו לאחריו האירו את נקודות החולשה של הרפובליקה, הנקרעת בין קיצונים מימין ומשמאל. עם זאת, רפובליקת ווימאר שרדה באירועי מרץ-אפריל 1920 הודות להיענות העממית לקריאה לשבות, אך גם הודות לכך שרבים מכוחות הימין כולל מפקדי פרייקור, סירבו להצטרף למרד בטענה, שהוכחה כנכונה, שהוא היה מוקדם מדי ולא מתוכנן די הצורך.
הפסקת פעילות המשק בעת שביתת הפועלים לא סייעה לכלכלה הגרמנית החלשה ממילא, האינפלציה הוחרפה והמשיכה לשבור שיאים עד שנת 1923, ראשית תור הזהב של רפובליקה ויימאר.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אוטו פרידריך, לפני המבול, ברלין 1933-1918, ירושלים: הוצאת כרמל, 2010
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הפוטש של קאפ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
גרמניה, היסטוריה, פוטש קאפ, 1920, דף שער בספרייה הלאומית
