הפארק הלאומי מנובו-גונדה סנט פלוריס
 | |||||||||
| בבון זית הוא הקוף הנפוץ בפארק | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| תאריך הקמה |
17 במאי 1979  | ||||||||
| נתונים ומידות | |||||||||
| שטח | 17,400 קילומטר רבוע | ||||||||
| גובה ממוצע |
425 מ' | ||||||||
| מיקום | |||||||||
| מדינה |
 הרפובליקה המרכז-אפריקאית | ||||||||
| מיקום |
מחוז במינגי-במגוראן | ||||||||
| קואורדינטות | 8°30′N 21°30′E / 8.5°N 21.5°E | ||||||||
  | |||||||||
הפארק הלאומי מנובו-גונדה סנט פלוריס (בצרפתית: Parc national du Manovo-Gounda St Floris) הוא פארק לאומי השוכן במחוז במינגי-במגוראן בצפונה של הרפובליקה המרכז-אפריקאית, סמוך לגבולה עם צ'אד. הפארק ששטחו הוא 17,400 קמ"ר הוכרז כאתר מורשת עולמית בידי ארגון אונסק"ו בשנת 1988, וב-1997 הוכלל ברשימת האתרים בסיכון בשל מרעה וצייד בלתי חוקיים, והמצב הביטחוני המדורדר במדינה שהביא לעצירת כל פעילויות הפיתוח והתיירות במקום. לפי מספר דיווחים הביא הצייד הנעשה בנשק חם להרג של כ-80% מהחי בשמורה[1], ובתחילת שנת 1997 נורו ארבעה מעובדי הפארק. הפארק הוא אתר המורשת העולמית היחיד במדינה נכון לשנת 2007.
גאוגרפיה ואקלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפארק הנוכחי הוכרז ב-17 במאי 1979 עם צירופה של שמורת צייד וספארי אל הפארק הלאומי "סנט פלוריס" שהוכרז לראשונה בשנת 1933 ומאז שינה את שמו וממדיו מספר פעמים. הפארק משתרע בגבהים של בין 400 ל-800 מטר וכולל שלושה אזורים מובחנים:
- עמקי נהרות מישוריים בצפונו הנתונים למשטר הצפה עונתי. השטח מתאפיין בבעיות ניקוז אך אדמתו היא אדמת סחף עמוקה באיכות גבוהה.
- מסיב בונגו בדרומו של הפארק העשוי מאבן חול והמתאפיין בנוף מחורץ. חמישה נהרות עיקריים זורמים מהמסיב צפונה לעבר מישורי ההצפה, אך אלה עשויים להיות אכזבים בעונות היובש.
- בין שני תאי שטח אלה משתרע מישור ביניים המשתפל בהדרגה מצפון לדרום.
האקלים בפארק טרופי לח למחצה, וכמות המשקעים השנתית הממוצעת נעה בין 950 מ"מ במישורים בצפון הפארק ל-1,700 מ"מ ברמה שבדרומו. העונה הגשומה היא מיוני עד נובמבר ומזג האוויר ביתר השנה חם ויבש, במיוחד במישור הצפוני.
החי והצומח
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפארק מספר מינים הנתונים בסכנה, ובהם קרנף צר-שפה שהוערך בשנת 1987 בפחות מ-10 פרטים בלבד, פיל סאוונה אפריקני שמנה אותה עת בין 2,000 ל-3,000 פריטים, הנמר, הברדלס, הזאב הטלוא, המנעלן ותנין היאור.
עוד מצויים בתחומי הפארק צבי אדום חזית (Eudorcas rufifrons), קובוס שחור-רגל, צביון סבכים, קובוס המים, בובאל איילי, אוריבי, דאמאליסק הסהר, צבי סוף הסוואנה, תאו אפריקני, חזיר יבלות מדברי, אריות, ג'ירף, איילנד ענק, צביון אדום, חתול זהוב אפריקני, היפופוטם ועוד. בין הקופים נפוץ במיוחד בבון הזית ובמידה פחותה מאלה שני מינים של גנונים.
לפחות 320 מיני ציפורים נצפו בפארק ובהם לפחות 25 מיני דורסים. עוד פוקדות את הפארק אוכלוסיות ניכרות של שקנאים ומרבו אפריקני המגיעות אליו על בסיס עונתי, ולפארק חשיבות גם לציפורי מים וחוף, המתרכזות בעיקר בשטחי ההצפה שבצפונו. עוד חיים במקום יענים המקננים ביערות.
הצומח בפארק הוא בעיקרו יער סוואנה סודאנו-גינאי המתחלק לחמש קבוצות עיקריות בהתאם לעצים השולטים בכל אחת מהן. ברמה שבדרומו של הפארק משתרעת סוואנת חזרן פתוחה, שבה גדלה גם צמחייה הנשענת על מקורות הנהרות שבסביבה.
נוכחות אנושית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפארק לא היה נושב באופן קבוע לאורך ההיסטוריה ושכן בגבולן של מספר סולטאנויות. עם זאת, נוודים מצ'אד, ובמידה פחותה, גם מסודאן נהגו להיכנס לשטחו במהלך העונה היבשה, והם ממשיכים ועושים כך גם כיום. לאורך גבולות הפארק משתרעים שטחים חקלאיים מוגבלים ומבודדים. מספר המבקרים בפארק אינו גדול בשל בידודו וריחוקו, המצב הביטחוני הקשה ובשל היעדר תשתית תיירותית.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה] | |
|---|---|
|
| בקרת זהויות |
|
|---|