לדלג לתוכן

הסכם קובדן-שבלייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
עריכה
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
הלורד מפלמרסטון מציג בפני בית הנבחרים הבריטי את הצעת ההסכם בפברואר 1860, ציור מאת ג'ון פיליפ

הסכם קובדן-שבלייה היה הסכם סחר חופשי בין בריטניה וצרפת שכלל הפחתת מכסים הדדית. ההסכם נחתם בשנת 1860, ומטרתו לא הייתה כלכלית בלבד, כי אם גם, ואולי בעיקר, פוליטית. ההסכם היווה מפנה במדיניות הסחר של המדינות החתומות עליו, כמו גם את ראשית תהליך הליברליזציה של הסחר במדינות אירופה למשך מספר עשורים.

הסכם קובדן-שבלייה ממחיש את יחסי הגומלין שבין פוליטיקה לכלכלה; תודות לתנאים כלכליים שהיוו בסיס להתמודדות עם אירועים פוליטיים, נחתם הסכם הסחר, שבתורו הוביל ליצירת מערכת סחר ייחודית, שהשפיעה על הכלכלה, ובעקבות כך חלו תמורות בתנאים הפוליטיים הפנימיים במדינות החברות.

רקע היסטורי-פוליטי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם קובדן-שבלייה נחתם על רקע תחושת אי יציבות גוברת באירופה בכלל, ובין צרפת ובריטניה בפרט. הידרדרות היחסים בין שתי המדינות בנקודת זמן זו התרחשה, בין השאר, על רקע מעורבותן בפתרון השאלה האיטלקית: נפוליאון השלישי ביקש לפעול למען איחוד איטליה ושחרורה מאוסטריה, ויצא למלחמה באפריל 1859. בריטניה ביקשה גם היא לפעול לאיחוד איטליה, אך התנגדה לשימוש בכוח לשם כך. התנגדות זו נבעה, ככל הנראה, מכך שלא האמינה כי מניעיו של נפוליאון אלטרואיסטיים בלבד וחששה שהמלחמה שיזם תרחיב את העימות ותוביל למהלך שתוצאתו חזרתה של צרפת למעמדה ככוח ההגמוני באירופה, כפי שהיה יובל קודם לכן. למרות האי אמון הגובר בין בריטניה וצרפת, בריטניה נותרה נייטרלית במלחמה באפריל. לעומתה, ובניגוד לציפיותיו של נפוליאון, פרוסיה הגיבה בפריסת כוחות, תוך איום לעמוד לצד אוסטריה. בנקודה זו, עמדתה של בריטניה בנוגע לפתרון השאלה האיטלקית הפכה למכרעת, ולכן לגורם בעל חשיבות עליונה מבחינת נפוליאון.

ריצ'רד קובדן

גורם נוסף ביחסי שתי המדינות בתקופה הזו היה המרוץ הימי ביניהן. לאחר מלחמת קרים החלה צרפת לשדרג את צי האוניות שלה ורכשה אוניות פלדה. ב-1858, גילו הבריטים להפתעתם כי מספר אוניות הפלדה שברשותם נמוך מזה של צרפת, גילוי שליבה את חשש הבריטים מפני פלישה צרפתית. על רקע זה, טיהור האווירה והידוק הקשרים עם בריטניה הפכו לאינטרס צרפתי משמעותי במחציתה של 1859.[1] הדעה הרווחת בציבור הבריטי הייתה שיש להתארגן למגננה מפני פלישה צרפתית במהירות, והממשלה הגיבה בגיבוש תוכנית שכללה את הרחבת הצבא, הגדלת הצי הימי והקמת ביצורים. דעת קהל זו הייתה אחד הגורמים המרכזיים בסיכול ניסיונות נפוליאון להגיע להסדר עם ממשלת בריטניה לגבי פתרון לא אלים לכינון איטליה עצמאית. הוא קיווה כי ברית משולשת של בריטניה, צרפת וסרדיניה תרתיע את אוסטריה מלפתוח במלחמה, אולם על אף תמיכת כמה מבכירי הממשל הבריטי, הצעות אלו נכשלו בפרלמנט, עוררו ביקורת ציבורית וחיזקו את טענתו של ריצ'רד קובדן (Richard Cobden), תעשיין ומדינאי בריטי, מאדריכלי ההסכם, כי האמצעי היחיד לשיפור יחסי בריטניה וצרפת הוא הסכם סחר, משום שלטענתו הציבור בבריטניה יתנגד לכל שיתוף פעולה פוליטי או צבאי עם צרפת.[2]

לאחר שנכשל מספר פעמים להגיע להסכמה עם בריטניה לגבי איטליה, החליט נפוליאון לקדם את ההידברות עם בריטניה בנוגע להסכם הסחר בין שתי המדינות. בינתיים, פרסום ה-Le Pape et le Congres[3] עורר את התנגדותם של הקתולים בצרפת ואת זעמה של אוסטריה, שסירבה לכנס את הקונגרס האירופי בנוכחותו של נפוליאון.[4] מחד, זעמם של הקתולים בצרפת הקשה על נפוליאון לחתום על הסכם סחר עם בריטניה, כיוון שפירוש הדבר היה לקומם את הפרוטקציוניסטים בצרפת, ולסכן את שלטונו. מאידך, ההידרדרות ביחסים הדיפלומטיים באירופה בעקבות פרסום Le Pape et le Congres, וכישלונו של נפוליאון להפוך את השאלה האיטלקית לשאלה אירופאית, החריפו את תלותו בעמדת ממשלת בריטניה והצורך בשיפור היחסים עימה. נפוליאון פנה שוב לבריטניה ונענה על ידי שר החוץ הבריטי ראסל (Russel) כי לאור הידרדרות היחסים בין מדינות היבשת, בריטניה מוכנה לבוא לעזרתה של צרפת.[5] במקביל, הנחה שר החוץ הבריטי, ראסל (Russel), את קובדן ואת שגריר בריטניה בפריז, הלורד קאולי (Lord Cowley) לקדם את המשא ומתן על הסכם הסחר.

בבריטניה, לאחר כישלון ההצעה לברית משולשת בקבינט והתרעומת הציבורית על עצם הצעתה, החל משרד החוץ לנסח הנחיות להסכם הסחר עם צרפת, סימן לכך שבריטניה הייתה להוטה לשלוח מסר לאירופה כולה כי היחסים בין שתי המדינות טובים. או, כפי שהדגיש שר החוץ הבריטי, מטרת החתימה על ההסכם מבחינת בריטניה הייתה למנוע מיחסיה עם צרפת להידרדר לנקודה מסוכנת, גם אם נדרשת הקרבת הכנסות ממכסים.[6] בנוסף, ביקשה בריטניה ליצור הזדמנות לשיתוף פעולה עם צרפת בעניין השאלה האיטלקית, משום שעל אף שהייתה מעוניינת באיטליה מאוחדת ומשוחררת, כדי שזו תשמש חיץ בינה לבין אוסטריה וצרפת, היה ברור כי אין היא מסוגלת פוליטית לערב את כוחותיה הצבאיים - אף ממשלה לא הייתה יכולה לשלוח חיילים בריטים למלחמה על שחרור איטליה. מנגד, נפוליאון הראה את נכונות לשחרר את איטליה בכוח במלחמת אפריל 1859, וחששה של בריטניה נבע מהאפשרות שיד חופשית לצרפת בפתרון השאלה האיטלקית תוביל להחלפת שלטון אוסטריה בשליטתה הרצויה פחות של צרפת. כדי למנוע תרחיש זה תוך כדי קידום איחוד איטליה, החליטו שר החוץ וראש הממשלה הבריטים, ראסל ופלמרסטון (Palmerston), כי שיתוף פעולה עם נפוליאון הוא הכרחי, אך תוכניותיהם נתקלו בהתנגדות הקבינט. ייתכן ולכן החליטו לקדם הסכם סחר, על מנת לפתוח ערוץ תקשורת עם צרפת בנוגע לאיטליה, מבלי להזדקק לאישור הקבינט.[7]

רקע היסטורי-כלכלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם קובדן-שבלייה מהווה נקודת ציון בהיסטוריה של הסחר העולמי, בין השאר, משום שגם צרפת וגם בריטניה שינו את מדיניות הסחר שלהן עם חתימתו ב-1860.[8] כדי להבהיר נקודה זו, יש לסקור את מדיניות הסחר שרווחה בבריטניה ובצרפת קודם להסכם זה.

הסכמי הסחר בבריטניה במשך המאה ה-18 התאפיינו בשלושה מאפיינים:

  1. הדדיות לגבי מכסי ייבוא.
  2. היתרון הניכר: ויתורים מהמדינה איתה חותמים, המעניקים לבריטניה יתרון מול יריבי סחר.
  3. עקרון המדינה המועדפת: כל הטבה למדינה שלישית שאינה חלק מן ההסכם תוענק למדינות הכלולות בהסכם.[9]

בנוסף, הוגדרו שתי מטרות למדיניות הסחר הבריטית:

  1. הרחבת המערכת ההדדית אל המדינות שטרם השתתפו בה.
  2. שכנוע מדינות עם מכסים מונעי סחר להורידם (בלי קשר להשתתפותם במערכת).

שתי המטרות כשלו. המדינות באירופה אסרו, או הטילו מיסים כבדים על מוצרים מבריטניה. התנהגות זו נבעה משלוש סיבות עיקריות:

  1. ממשלות חששו שהקלה על ייבוא מבריטניה יכעיסו בעלי אינטרסים רבי השפעה.
  2. החלטת ממשלות זרות לשמור על כושר המיקוח שלהן, בדמות מכסים ומיסים שונים.
  3. המדיניות הבריטית עוררה חשדנות ברוב המדינות - התחושה הייתה שבריטניה לא הייתה מנסה לצרף מדינות נוספות למערכת ההדדית לולא חשבה שהיא תהיה המרוויחה הראשית ממנה.

הכישלון חיזק את ההתנגדות לכינון הסכמי סחר ואת התנועה לסחר חופשי, שטענה כי על בריטניה לזנוח את מדיניות המכסים הפרוטקציוניסטית ללא תלות בהתנהלות מדינות אחרות, ולתת למוצרים זרים להתחרות עם התוצרת המקומית. כך, בשנת 1846, בריטניה מבצעת באופן חד-צדדי את רפורמת חוקי היבוא במכסי המגן ומאמצת מדיניות סחר חופשי כשהיא פותחת את שעריה לכל המוצרים מכל המדינות באותם התנאים.[10] בשנות ה-50' של המאה ה-19, אנשי הממשל המסחר, היו תמימי דעים כי אין טעם לחתום על הסכמי סחר. התעשייה והמסחר בבריטניה פרחו, והטענה המובילה הייתה שבמקום לשכנע מדינות אחרות, בריטניה יכולה לשמש דוגמה אישית שתעודד אחרים להצטרף. על רקע זה, הצעתו של ג'ון ברייט (John Bright) ב-1859 לשקול הפחתה של מיסים על יין צרפתי מתוך כוונה להדדיות, נתקלת בהתנגדות נחרצת בבית הנבחרים.[11]

בצרפת, נפוליאון ה-III מצמצם את הפרוטקציוניזם ב-1852 על ידי הפחתת מכסי המגן על פחם, פלדה וברזל, וחשיפה מצומצמת של התעשייה הצרפתית לתחרות. בה בעת, שרי המסחר, האוצר והחוץ של נפוליאון גיבשו דו"ח הכולל המלצה לבטל חלק מהאיסורים על ייבוא סחורה, על ייצוא, והפחתה במיסי הייבוא, אך הדו"ח נדחה על הסף בשל התנגדות הפרוטקציוניסטים בבית המחוקקים הצרפתי. מכאן, מובן כי נפוליאון חשש מתגובת הפרוטקציוניסטים במידה וייחתם הסכם סחר חופשי, אך חששו היה גם מפני ההשלכות על תעשיות בצרפת. אמנם, נפוליאון פעל לצמצום הפרוטקציוניזם, אך אין פירוש הדבר כי שאף לליברליזציה של כלכלת צרפת. דאגתו הייתה שתחרות עם בריטניה תפגע בתעשיות מסוימות ותגרום לעלייה בשיעור האבטלה בצרפת.[12] כמו כן, טען נפוליאון כי אינו בטוח שהישענותה של צרפת על עוצמתה הצבאית וגורמי הייצור שלה אינה נכונה יותר מבחינה פוליטית, בהשוואה לפתיחת שווקים שתכריח את צרפת לתת אמון בשותפותיה. כלומר, נפוליאון ביקש להישאר חופשי ממגבלות וממחויבויות לזרים, גם במחיר שגשוגה הכלכלי של צרפת. לכן, הסכם סחר חופשי עם בריטניה היה בגדר שינוי במדיניותו.[13]

המשא ומתן על הסכם קובדן-שבלייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מישל שבלייה

רוב המשא ומתן התקיים בערוצים לא רשמיים. תחילתו בהצטלבות מספר אירועים: קובדן ביקש להמיר את תוכנית המגננה הבריטית מפני פלישה צרפתית בהסכם סחר שיקרב בין שתי מדינות. לעניין זה נרתם מקורבו, ג'ון ברייט, שבנאומו בבית הנבחרים ב-1859 הציע לפעול לכינון קשרי מסחר עם צרפת. בעקבות הנאום פנה אל קובדן מישל שבלייה (Michel Shevalier), כלכלן ליברלי, מדינאי ואיש רב השפעה בצרפת, שביקש לדון בהסכם סחר חופשי בין בריטניה וצרפת. בנקודה זו, הצטלבו האינטרסים של קובדן ושל שר האוצר הבריטי, ויליאם גלאדסטון (William Gladstone), שביקש לבצע רפורמה פיננסית ולהשקיע בקידום הסחר הבריטי. עלות תוכנית המגננה שגיבשה הממשלה הוערכה במיליונים רבים,[14] והאפשרות לקידום הסחר תוך חיסכון משמעותי רתמו את תמיכת השר בהסכם סחר עם צרפת.

בהמשך, נפגש קובדן עם ראש הממשלה ושר החוץ הבריטיים. תגובתם הצוננת של השניים לרעיון של הסכם הסחר עם צרפת נבעה משלוש סיבות:

  1. לא הייתה כל הוכחה לכך שצרפת מתכוונת לנטוש את מדיניות הפרוטקציוניזם שלה, ובמיוחד עורר את חשדם של השניים ערוץ התקשורת הלא רשמי בו התקיימו המגעים.
  2. לאחר שדחו את הצעתו של ברייט חודשים ספורים קודם לכן, חששו השניים כי תמיכתם ברעיון כעת תוביל למתקפה נגדם בפרלמנט.
  3. ההשלכות הפיננסיות של הסכם סחר, בתקופה בה תוגברו ההוצאות הביטחוניות כדי להתגונן מפני צרפת.

למרות זאת, השניים לא שללו את הצעתו של קובדן, וראסל אף עזר כאשר שוחח עם שגריר בריטניה בפריז, הלורד קאולי (Lord Cowley), וביקש ממנו להיות יד ימינו של קובדן. באוקטובר 1859 נסע קובדן לפריז, לביקור משפחתי שהפך לשליחות לא רשמית, בתמיכת ראש הממשלה, שר החוץ ושר האוצר, אך ללא ידיעתם של חברי ממשלה נוספים. למעשה, במשך כל המשא ומתן חברי הקבינט כמעט ולא היו מעורבים בו. בתיווכו של שבלייה, ב-27 באוקטובר נפגש קובדן עם נפוליאון ה-III ושכנע אותו כי על רקע המצב המדיני של אירופה בכלל וצרפת בפרט, אימוץ מדיניות סחר ליברלית היא הדרך היחידה להשיב את האמון בצרפת.[15]

נפוליאון לא נענה מיד להצעתו של קובדן, כיוון שקיווה להגיע להסכמה עם בריטניה באותו הזמן בעניין השאלה האיטלקית. באמצע נובמבר, שגריר בריטניה בפריז העביר לשר החוץ הבריטי הודעה, לפיה נפוליאון מעוניין לדון עם בריטניה בהסדר לא אלים באיטליה שיוצע במשותף לאוסטריה וסרדיניה. למרות תמיכת פלמרסטון, הקבינט התנגד למגעים עם צרפת בנוגע לאיטליה. בעקבות זאת, שלח נפוליאון מסר אחר לראש הממשלה הבריטי: אם סרדיניה תספח את מודנה ופארמה, תיאלץ צרפת לספח את ניס וסאבוי. תגובת ראש הממשלה הבריטי הייתה כי צעד זה לא יגובה על ידי בריטניה. בשלב זה, ובעקבות פגישה עם שגריר צרפת בלונדון, בה טען השגריר כי רמת העוינות בין שתי המדינות עלולה להידרדר למלחמה, כאשר מדינות אירופה יתייצבו לצד בריטניה מחשש כי ניצחון צרפת יוביל לכיבוש שלהן, החליט נפוליאון ה-III לשוב ולדון בהסכם הסחר.

ב-23 בדצמבר, שר החוץ הצרפתי ולסקי (Walewski) מבקש מקאולי לקבל הנחיות רשמיות להמשך המשא ומתן. יומיים לאחר מכן, השר ראסל מנחה במכתב פרטי את קובדן וקאולי לקדם את המגעים עם צרפת, כשהוא מנצל חוסר בהירות בעמדת הקבינט, שהודיע שללא הצעה קונקרטית, לא ניתן לדון בהסכם סחר עם צרפת. ב-28 בדצמבר קובדן וקאולי החלו במשא ומתן רשמי בפריז. ב-2 בינואר 1860 הגיע קאולי ללונדון, ובשם נפוליאון התבקש לברר באיזה מהלך תנקוט בריטניה אם צרפת תיקלע למלחמה עם אוסטריה. ראש הממשלה הפיץ מזכר ב-5 בינואר ובו הוא טוען כי לאור אי היציבות ביבשת, רק ברית של בריטניה, צרפת, וסרדיניה תוכל למנוע מלחמה בזכות ההרתעה שתיצור. שוב, למרות תמיכת שרי החוץ והאוצר, הקבינט פוסל את הרעיון. במקביל, שבלייה מעדכן את קובדן כי נפוליאון מתחמק מהבטחתו לחתום על ההסכם, בשל חששו שעל רקע אי הוודאות באירופה, ובהיעדר גורם עליו יסמוך במצב של מלחמה, אין זה הזמן המתאים להתעמת עם הפרוטקציוניסטים. אם כי, הוא מבקש להגיע להבנה עם בריטניה לגבי איטליה. קובדן לא קיבל את דבריו של שבלייה: במכתב לשר גלדסטון, הוא הביע התנגדות לקשירת הסכם הסחר וברית פוליטית. לטענתו, בריטניה לא זקוקה לנפוליאון יותר ממה שהוא זקוק לה. גלדסטון הסכים, אך שגריר צרפת בלונדון הבהיר כי במידה ובריטניה לא תתמוך בצרפת בעניין איטליה, צרפת עשויה להיות במלחמה, ואז, לא תוכל צרפת לשלם פיצויים לנהנים מהגנות סחר, אותם הבטיחה במידה ויוסרו מכסים. לעומת זאת, אם בריטניה וצרפת יתאחדו בשאלת איטליה, לא תפרוץ מלחמה והסכם הסחר יתקיים.[16] ב-7 בינואר, יוצאות מבריטניה הנחיות למשא ומתן על סחר. בצרפת, מגיב נפוליאון לדחיית ההצעה לברית משולשת בקבינט הבריטי בפרסום מכתב ב-15 בינואר, שנועד להכין את הפרוטקציוניסטים לעתיד לבוא ולהרגיע את הבריטים. ראשית, הבטיח נפוליאון פתרון של שלום למצב ביבשת, ועידוד פיתוח תעשייתי. הוא כותב כי עידוד זה נובע מהסחר החופשי, והודיע על ביטול מכסים על צמר וכותנה והורדת מיסים על קפה וסוכר, בהתאם להסכמי סחר עליהם תחתום צרפת. בנוסף, הוא מבטיח הלוואות בריבית נמוכה כדי לעזור לאלה שעלולים להינזק מהשינוי.[17] תגובת הציבור בבריטניה הייתה כפי שקובדן חזה - התלהבות גדולה מהתפנית של המדיניות הצרפתית והערכה לנפוליאון ה-III. הנוסח הסופי של ההסכם היה מוכן ב-17 בינואר, לאחר שנידון עם נציגים צרפתיים, ונשלח עם קאולי לפריז. ההסכם נחתם ב-23 בינואר 1860.[18]

סופו של הסכם קובדן-שבלייה והשפעותיו על מערכת הסחר העולמית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, הודיע נפוליאון על סיפוח שטחי ניס וסאבוי לצרפת. מבקרי ההסכם טענו כי זו הוכחה שההסכם היה בגדר שוחד לבריטניה תמורת הסיפוח, אך בריטניה לא יכלה להביע התנגדות משום שהטיעון המרכזי נגד הסיפוח התבסס על הסדר וינה, אותו הפרה בריטניה קודם לכן כשתמכה בהפרדת אוסטריה מאיטליה. בנוסף, הסיפוח לא הכה גלים ביבשת - וההסכם עמד במהמורה זו.[19] בצרפת, למרות התמריצים להגדלת הייבוא כתוצאה מהסכם הסחר, הצמיחה לא נעצרה, והתעשייה המקומית התמודדה עם כניסת מתחרים בריטים לשוק: צמיחת שיעור הייבוא לצרפת נבלמה כעבור שנתיים בלבד. אם כי, יש הטוענים כי הסיבות לכך קשורות גם להתרחבות מערכת הרכבות בצרפת. במקביל, בבריטניה, ייבוא יינות צרפתיים הוכפל. למרות זאת, בסיום כהונתו של נפוליאון ה-III חוזרת צרפת למדיניות של פרוטקציוניזם, והסכם קובדן-שבלייה בוטל ב-1872.[20]

למרות ביטול ההסכם תריסר שנים בלבד לאחר חתימתו, החותם שהשאיר על מערכת הסחר העולמית ממשיך להדהד. בתקופה של כ-15 שנה לאחר חתימת ההסכם, נוספו עוד 56 סחר דומים באירופה. תופעה זו, המכונה לעיתים "מגפת הסחר החופשי" הובילה לפתיחות בכלכלות אירופה, והתאפיינה ברמת ליברליזציה שאליה הגיע הסחר הבינלאומי שוב רק עשרות שנים לאחר מכן.[21] האמצעי, או ה"וירוס", שהפיץ והרחיב את רשת הסכמי הסחר היה סעיף ה-MFN, שעל בסיסו התחייבו צמדי מדינות להפחתה הדדית של חסמי סחר שונים, כגון הפחתת מכסי מגן. המנגנון של התפשטות ההסכמים הונע על ידי רצון המדינות להימנע מהסטת סחר, תופעה המתרחשת כאשר שתי מדינות חותמות ביניהן על הסכם העדפת סחר בילטראלי באופן המשפיע לרעה על הייבוא ממדינה שאינה חלק מההסכם. זאת, מפני שמוצרי המדינה שאינה בהסכם התייקרו יחסית למוצרי המדינות החתומות עליו, בשל ההקלה בהסכמי סחר שאין היא נהנית ממנה. כתוצאה מכך, היקף הייצוא שלה למדינות אלה ייפגע. אז, יופעל לחץ של יצואני המדינה לפצותם, למשל, על ידי חתימה על הסכם דומה.[22] כך, התפשטה שיטת הסכמי העדפת הסחר הבילטראליים ברחבי אירופה, עד ליצירת רשת הסכמים ענפה. על רקע המשבר הכלכלי העולמי ב-1873 ויצירת קבוצות לחץ חדשות בעקבות המהפכה התעשייתית השנייה, שבות המדינות בסוף המאה ה-19 למדיניות של פרוטקציוניזם ורשת קובדן-שבלייה קורסת.[23]

הסברים של כלכלה פוליטית לכינון ההסכם ורשת הסכמי הסחר לאחר מכן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הספרות העוסקת בהסכם קובדן-שבלייה גורסת שסיבות פוליטיות אחראיות להתהוותו: ההסכם הציע אלטרנטיבה לאי וודאות פוליטית ומיתן את המתח בין בריטניה לצרפת ולכן הפך לכדאי. עם זאת, כפי שצוין, ההסכם השתלם כלכלית, והגורמים שאפשרו זאת היו קיימים קודם לתחילת המשא ומתן.[24] גישות שונות בכלכלה פוליטית בינלאומית מציעות מספר הסברים לעניין זה.

תיאורית היציבות ההגמונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור גישה זו בהסברים מרקנטיליסטיים, הגורסים כי מדיניות לאומית נועדה לבסס את עוצמת המדינה, הנובעת מאושר. עוצמה היא משחק סכום-אפס: ככל שלמדינה מסוימת יש פחות עושר ומכאן פחות עוצמה, כך גוברת עוצמתה של מדינה אחרת ביחס אליה. על פי תיאורית היציבות ההגמונית, הסדר הבינלאומי משקף את העדפות ההגמון, מדינה בעלת עוצמה הגדולה במידה ניכרת ממדינות אחרות, ולכן להגמון אינטרס לערוב לסדר זה ולהנחיל את כללי המשחק שלו לשאר המדינות במערכת, וכך נשמרת יציבות במערכת הבינלאומית.

ניתוח הסכם קובדן-שבלייה לפי תאוריה זו רואה בחתימת ההסכם אמצעי לשמירת ההגמוניה הבריטית. צרפת הייתה השותפה העיקרית של בריטניה בסחר החוץ באירופה, ומולה היה לבריטניה את הגירעון המסחרי הגדול ביותר, שפירושו פגיעה בעוצמה על פי תאוריה זו. לכן, ביקשה בריטניה להשתמש בצרפת על מנת להפחית את מכסי המגן באירופה כולה. כלומר, צרפת סייעה לבריטניה לקדם ליברליזציה בשווקים של אירופה, מה שאפשר לבריטניה להבטיח את עליונותה הכלכלית וההגמוניה הפוליטית שלה.[25] בנוסף, המרוץ הימי בין שתי המדינות אותו נועד ההסכם לעצור, איים על עוצמתה של בריטניה, שהצי הימי שברשותה היה עבורה מקור לעוצמה כלכלית, שכן אפשר מסחר רחב היקף, ועוצמה צבאית, ומכאן שההסכם נועד לשמור על מעמדה כהגמון באירופה.

אבל, קושי בתאוריה זו נובע מהעדר ממצאים אמפיריים לכך שבריטניה תכננה להפיץ את ההסכם הבילטראלי עם צרפת בכל אירופה, וקשה לראות בצרפת סוכן של אינטרסים בריטיים. באשר להתפתחות רשת הסכמי הסחר לאחר חתימת ההסכם, תיאורית היציבות ההגמונית מבחינה בנוכחותו של ההגמון כפורש חסות עיקרי, וכאמור בהשתקפות העדפת ההגמון בסדר הבינלאומי. למרות שקשה להסביר את פתאומיות ועוצמת התופעה, ניתן לראות בהתפתחות רשת הסכמי הסחר השתקפות של מדיניות הסחר החופשי של בריטניה,[26] אבל מנגד, לא היה לבריטניה כל מעמד מיוחד ברשת זו. למעשה, מעמדה של בריטניה הפתיע בנחיתותו, ונובע, ככל הנראה, ממדיניות הסחר החופשי של בריטניה, שאפשרה למדינות ליהנות מהקלות בסחר עימה מבלי לשלם מחיר פוליטי כבד על הסרת חסמי סחר באופן הדדי. לסיכום, תיאורית היציבות ההגמונית יכולה להסביר את החתימה על הסכם קובדן-שבלייה, אך לא את אופן התעצבות מערכת הסחר האירופית שלאחריו.[27]

הסברים דומסטיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעת האינטרסים המקומיים על עיצוב מדיניות הסחר אינה דומה בבריטניה ובצרפת. כמתואר לעיל, הסכם הסחר נחתם למרות התנגדות מבית. נפוליאון השלישי ניצל את חוקת 1852 כדי לעקוף את אישור בית המחוקקים, משום שידע כי לא יזכה לתמיכה. יש מקום לשער כי נפוליאון חתם על הסכם קובדן-שבלייה אך ורק משום שהאמין שבכך הוא מונע מלחמה. לו האמין שיש סיכוי שתפרוץ מלחמה, לא סביר כי היה פוגע כך ביכולתו לגייס חיילים, כפי שעשה בהתססת שוחרי מדיניות הפרוטקציוניזם הרבים בצרפת, כה סמוך לקרע עם תומכיו הקתולים.[28] בנוסף, נפוליאון השלישי ביכר את עצמאותה ובידודה של צרפת על פני שיתופי פעולה עם מדינות אחרות ולכן נראה שהסכם קובדן-שבלייה נחתם למרות האינטרסים הצרפתיים הפנימיים. לעומת זאת, קיומה של רשת קובדן-שבלייה התקיימה בשל מדיניות צרפת שלא להכיל את מדיניות הסחר מול בריטניה על מדינות אחרות. בכך, נוצרה אפליה שדרבנה מדינות אחרות לחתום על הסכמים בילטראליים,[29] וביטאה את כוונתה של צרפת לגונן ככל יכולתה במסגרת מערכת הסחר שנוצרה על האינטרסים המסחריים המקומיים שלה. בבריטניה, לעומת זאת, בה רמת התיעוש הייתה גבוהה ויתרונותיה התחרותיים היו משמעותיים, האינטרס הפנימי היה סחר חופשי.[30] לכן, בעוד שאולי הסכם קובדן-שבלייה היה מהלך של דה-ליברליזציה, משום ששם קץ לעידן של פתיחות ללא הסכמי סחר כלל,[31] הרי שמערכת הסכמי הסחר והליברליזציה שיצרה בשוק האירופי בהחלט עלתה בקנה אחד עם מטרה זו. בנוסף, אינטרסים פנימיים, לאו דווקא של בריטניה וצרפת, אלא של שאר מדינות אירופה, אפשרו את התפשטות רשת הסכמי הסחר. זאת, מפני שכאשר בעלי אינטרס במדינה מסוימת נפגעו בשל הסטת סחר שנגרמה מהסכם בילטראלי שאין הם כלולים בו, הם הפעילו לחץ להצטרפות להסכם כזה. גורם אפשרי להאצת התהליך הוא המהפכה התעשייתית, שהפחיתה משמעותית את עלויות העסקה והייצור, ולכן הפכה את הסטת הסחר למשמעותית יותר.[32]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Gourevitch, P.A, “International Trade, Domestic Coalitions,and Liberty: Comparative Response to the Crisis of 1873-1896”, in International Political Economy: Perspectives on Global Power and Wealth, ed. by J. Frieden & D. Lake (New-York: St. Martin's Press, 2000), p. 90-105
  • A. Iliasu, “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p. 67-98.
  • Kindleberger, C.P., “The Rise of Free Trade in Western Europe”, in International Political Economy: Perspectives on Global Power and Wealth, ed. by J. Frieden & D. Lake (New-York: St. Martin's Press, 2000), p. 73-88.
  • Lamp, M.“Explaining Nineteenth-Century Bilateralism: Economic and Political Determinants of the Cobden-Chevalier Network”, The Economic History Review,Working Paper, (May 2010), p.2-38.
  • Lazer D., “The Free Trade Epidemic of the 1860's and Other Outbreaks of Economic Discrimination”, The Economic History Review,Working ,World Politics,Vol.51.B No.4, (July 1999), p. 447-483.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p. 75
  2. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p. 87
  3. ^ "Le Pape et le Congres" פורסם בדצמבר 1859 על ידי מקורב לנפוליאון ה-III, ובו ההצעה כי האפיפיור יוותר על שטחיו מלבד רומא, ויהיה למנהיג רוחני בלבד, כאשר שטחי איטליה יחזרו לשליטיה הלגיטימיים. הצעה זו הייתה בגדר הפרה של הסכם וילהפרנקה (Villafrance Agreement), שנחתם בין צרפת לאוסטריה וכלל גם חילופי שטחים, ורמזה כי נפוליאון מאמץ, בדומה לבריטניה, מדיניות פרו-איטלקית לקראת הקונגרס האירופי הקרוב.
  4. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p.83 .
  5. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p.83 .
  6. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p.88 .
  7. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p 89 .
  8. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p. 67.
  9. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p. 69.
  10. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p. 70.
  11. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p. 71.
  12. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p 79 .
  13. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p 80.
  14. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p.75.
  15. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p.67.
  16. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p.86.
  17. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p 92 .
  18. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p 88 .
  19. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p 98.
  20. ^ Charles P. Kindleberger, “The Rise of Free Trade in Western Europe”, in International Political Economy: Perspectives on Global Power and Wealth, ed. by J. Frieden & D. Lake (New-York: St. Martin's Press, 2000), p. 83-84.
  21. ^ Lampe M., “Explaining Nineteenth-Century Bilateralism: Economic and Political Determinants of the Cobden-Chevalier Network”, The Economic History Review,Working Paper, (May 2010), p. 2.
  22. ^ Lazer D., “The Free Trade Epidemic of the 1860's and Other Outbreaks of Economic Discrimination”, The Economic History Review,Working ,World Politics,Vol.51.B No.4, (July 1999), p. 483-452.
  23. ^ F. Jeffry & D. Lake.,“Historical Perspectives”, in International Political Economy: Perspectives on Global Power and Wealth, ed. by J. Frieden & D. Lake (New-York: St. Martin's Press, 2000), p.70
  24. ^ Lampe M., “Explaining Nineteenth-Century Bilateralism: Economic and Political Determinants of the Cobden-Chevalier Network”, The Economic History Review,Working Paper, (May 2010), p.29.
  25. ^ Lampe M., “Explaining Nineteenth-Century Bilateralism: Economic and Political Determinants of the Cobden-Chevalier Network”, The Economic History Review,Working Paper, (May 2010), p. 30.
  26. ^ Lazer D., “The Free Trade Epidemic of the 1860's and Other Outbreaks of Economic Discrimination”, The Economic History Review,Working ,World Politics,Vol.51.B No.4, (July 1999), p. 448.
  27. ^ Lazer D., “The Free Trade Epidemic of the 1860's and Other Outbreaks of Economic Discrimination”, The Economic History Review,Working ,World Politics,Vol.51.B No.4, (July 1999), p. 483-482.
  28. ^ Iliasu A. A., “The Cobden-Chevalier Commercial Treaty of 1860”,The Historical Journal, Vol. 14.No.1, (March 1971), p 87.
  29. ^ Lampe M., “Explaining Nineteenth-Century Bilateralism: Economic and Political Determinants of the Cobden-Chevalier Network”, The Economic History Review,Working Paper, (May 2010), p.30-31.
  30. ^ P.A, Gourevitch. “International Trade, Domestic Coalitions,and Liberty: Comparative Response to the Crisis of 1873-1896”, in International Political Economy: Perspectives on Global Power and Wealth, ed. by J. Frieden & D. Lake (New-York: St. Martin's Press, 2000), p. 100
  31. ^ פרט לקולוניות של בריטניה שנהנו מהעדפות סחר שונות
  32. ^ Lazer D., “The Free Trade Epidemic of the 1860's and Other Outbreaks of Economic Discrimination”, The Economic History Review,Working ,World Politics,Vol.51.B No.4, (July 1999), p. 447-448.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הסכם_קובדן-שבלייה&oldid=37503265"