המהלך החדש בספרות העברית

"המהלך החדש" הוא שמה של תנועה ספרותית שהחלה להתפתח בספרות העברית בסוף שנות השמונים, ראשית שנות התשעים של המאה ה-19, ויצרה שינוי גדול בפואטיקה של הספרות העברית. החידוש בקווי היסוד של התנועה הספרותית החדשה לעומת הסגנון ששלט בספרות ההשכלה הוא, בשימת הדגש על פיתוח פסיכולוגי של הדמויות ותוספת עומק נאטורליסטי לכל המארג העלילתי.^[1]

הרקע להתפתחות "המהלך החדש"

בשנות השמונים של המאה התשע עשרה התעוררה בקרב הסופרים ואנשי הספרות, ובראשם ראובן בריינין, ביקורת שלילית על מה שהם כינו דלות העומק הפסיכולוגי ורדידות בעיצוב הגיבורים של ספרות ההשכלה. הגיבורים של אברהם מאפו, למשל, כונו "גלמים בלא רוח חיים" אשר פועלים כביכול כבובות המופעלות על ידי המפעיל-הסופר, ולא על פי מבנה נפשי מתפתח שקיים בסיפור. הדמויות נחלקות לשני חתכים, הצבועים בשני גוונים עיקריים: דמויות "שחורות" שליליות, ודמויות לבנות חיוביות. שני החתכים מייצגים תכונות אנושיות דומיננטיות, בין שליליות ובין חיוביות; רוע מוחלט מול טוב-לב מוחלט, פחדנות מול אומץ לב, בגידה מול נאמנות, יהירות מול צניעות וכדומה. לדמויות אלו לא ניתן למעשה כל כיסוי פסיכולוגי משכנע, או תיאור ריאליסטי של הווייה ביתית יומיומית כלשהי.^[1]

בן-אביגדור ו"ספרי אגורה"

האיש שהיה לא מעט אחראי להתפתחות ה"מהלך החדש" בפועל, הוא בן-אביגדור, (שמו הספרותי של אברהם לייב שלקוביץ) שבעקבות פעולתו הספרותית והמו"לית בוורשה קיבל הזרם הספרותי החדש במה מרכזית. בן אביגדור פרסם, הן במסגרת הוצאת אחיאסף, אותה הוא ייסד וערך תקופה מסוימת, והן במסגרת עצמאית בהוצאת "תושייה" אותה הקים לאחר שפרש מאחיאסף - סדרה של ספרונים שכונו "ספרי אגורה". הסדרה יצאה משנת 1889 ועד שנת 1895, והסיפורים, בלווית כמה מאמרים שכתב וגילויי דעת שהקדים לספרונים, הפיצו את עקרונות הכתיבה של המהלך החדש.^[2]

בשנת 1891 פרסם בן אביגדור את הספרון: "לאה מוכרת הדגים" שעסק באישה ענייה וקשת יום, המוצאת את פרנסתה כתגרנית בשוק הדגים. כמבוא לסיפור פרסם שלקוביץ מאמר בשם: "אל חובבי שפת עבר", שהיווה מעין גילוי דעת ספרותי על חסרונותיה של הספרות בת זמנו.^[3]^[4] הסיפור, שהיה עמוס בדיאלוגים, העביר את שפת ההווי העממי השוררת בשוק, כולל השחיתויות של הפקידים והמעבידים.

במאמר המלווה את הסיפור, ממליץ הסופר והמוציא לאור, בן-אביגדור, לעדת הסופרים, להתמקד בתמונות מחיי העם ובתיאורי הווי ריאליסטיים. הוא ניסח ארבעה עקרונות, שיש לעקוב אחריהם בכתיבה הריאליסטית:

התוכן - שיקוף המציאות היומיומית, על כל היפה והדוחה שבה.
המבנה - עלילה ליניארית מסתברת ולא מפותלת מדי, כעלילות ששלטו בספרות ההשכלה
הדמויות - עיצוב פסיכולוגי של הדמויות על כל המורכבות של נפש האדם
הלשון - שחרור השפה מהמליצה ששלטה בעידן המשכילי, ויצירת לשון עברית יומיומית ואותנטית.

בן אביגדור ביקש להסיר מהספרות העברית את לשונה המליצית המטיפה, ואת היותה חסרת גיבוי של הוייה אמיתית, ולהוריד אותה אל המציאות היומיומית, אל "שוק הדגים". סביב בן-אביגדור התלכדו כעשרים סופרים שנודעו בהמשך כקבוצת "המהלך החדש". יצירתם התמקדה בתיאורים ריאליסטיים של חיי היהודים, במתחים החברתיים בין המעמדות, בהתרפקות מחודשת (בניגוד לספרות ההשכלה המקובלת) על המסורת, בטיפוח הנושא הארוטי, וכדומה. סיפוריהם של אנשי המהלך החדש אמנם לא הצטיינו מבחינה אמנותית, אך הם היוו מעין שלב מעבר בין ספרות ההשכלה הלוחמת לספרות דור התחייה, שהייתה כבר יותר מורכבת.^[3] הייתה זו קבוצה צעירה ברובה (הם כונו גם "הצעירים"), שיצאה כנגד קבוצה וותיקה ומבוססת - מעין מרד ספרותי שחוזר ומופיע מדי דור או שניים בהיסטוריה של חקר הספרות.^[5]

הבולט בין סופרי המהלך החדש, מלבד בן-אביגדור, היה ישעיהו ברשדסקי בספרו: "באין מטרה". מלבדם היו בקבוצה זו: ראובן בריינין, עזרא גולדין, ישראל חיים טביוב, דוד ישעיהו זילברבוש, אז"ר ואחרים.^[6] הסופרים דבורה בארון ויוסף חיים ברנר החלו אמנם את דרכם במסגרת הזרם של המהלך החדש, אך בהמשך דרכם הספרותית חרגו ממנו והתפתחו מחוצה לו. גם אורי ניסן גנסין כתב ברוח הזרם החדש.

התקבלות "המהלך החדש" על ידי הביקורת

רוב התגובות לפרסומי המהלך החדש לא היו אוהדות, וזאת בלשון המעטה. אחד העם, שהיה העורך של כתב העת "השילוח", (גם הוא בהוצאת "אחיאסף") פרסם כבר בגיליונו הראשון של כתב העת את דעתו כנגד פרסום יצירות ספרותיות שיש להן ערך אסתטי-אמנותי בלבד, ללא קשר כלשהו לעניין היהודי. ברור, אפוא, שהוא היה נגד המהלך החדש.^[7]. גם לאחר שעזב את עריכת "השילוח" ויוסף קלוזנר החליף אותו, ועודד את הספרות כאמנות, ואף פרסם את יצירותיהם של אנשי המהלך החדש - כתב אחד העם, לאחר עשר שנים, מאמר נוקב בגנותה של הספרות העברית והתפתחויותיה המאוחרות. המאמר, שגם נקרא: "אחר עשר שנים", והתפרסם ב"לוח אחיאסף" ביכה את ניוונה והתפתחותה של הספרות לכיוונים לא רצויים, כאשר קיומן של "חברות ספרותיות" שמחייבת את היוצרים לעבוד על פי תכתיבים קבוצתיים, רק תורמת לדיכוי היצירה האישית.^[8]

אפרים גרשון דיינארד כתב במאמרו: "עת לדבר": "הנני קורא ספר חדש או מכתב עתי, וטרם קראתיו אגישהו לאפי, ואני מרגיש ריח שקר, עזות, חוצפּה, או סכלות עתיקה צבועה בששר מליצת אץ קוצץ לפי רוח העת, ולזאת יקראו "מודרני" "המהלך החדש" הסגנון החדש, העברי החדש, עד כי לא נשאר עוד באמתחתם שם חדש אף בעד "השקר החדש", וכשהוא לעצמו הוא ההומבוג העתיק בנעלים חדשים, רק אין איש אשר יקראהו בשמו הנכון. והעם, הצאן ילך אחריהם מבלי דעת כי רועיו הרעים ינהלוהו לגיא תפתה"^[9] וזוהי רק דוגמה אחת מני רבות למאמרים שהתפרסמו בגנות המהלך החדש.

לעומתם, כמובן שסופרי המהלך החדש דיברו בשבחו, והיו גם מעטים מחוץ למעגל הסופרים המדוברים, שהצטרפו למחנה האוהדים. יוסף קלוזנר למשל, כתב בשנת 1900 בעיתון "הצפירה" מאמר בשם: "ישן וחדש; הרהורי ספרות", ובו הוא מאשים את כל מבקרי "המהלך החדש" בכך שהם שמרנים החוששים מחידושים ודבקים בישן ובמוכר להם. "אל תאמרו 'הימים הראשונים היו טובים מאלה', כי לא מחכמה דברתם זאת, כי אם מזקנה"^[10]. גם נחום סוקולוב, עורך הצפירה, אירח בעיתונו את הסופרים הצעירים מחבורת המהלך החדש, ובכך נתן במה חשובה לפרסומיהם.

לקריאה נוספת

ניצני הריאליזם בסיפורת העברית (קובץ סיפורים), ההדיר והוסיף מבוא והערות: יוסף אבן, מוסד ביאליק, 1993
דן מירון, בודדים במועדם; לדיוקנה של הרפובליקה הספרותית העברית בתחילת המאה העשרים, עם עובד, 1987

קישורים חיצוניים

מידע על המהלך החדש בקטלוג הספרייה הלאומית
זעליג גליקסמאנן, הערה קלה, המליץ, 19 בספטמבר 1900
משה קליינמן, "המהלך החדש והמהלך הישן", המגיד, 17 במאי 1900
חיים דב הורוויץ, רגשות סופר עברי, הצפירה, 10 בדצמבר 1900
גצל קרסל, אבי "המהלך החדש" בספרות ואבי המו"לות העברית המודרנית, מעריב, 31 ביולי 1964
הלל ויס, "סיפורת ריאליסטית בדוחק", דבר, 17 באוגוסט 1973
אפרים דיינרד, משגי עורים, תרע"ט, באתר אוצר החכמה
ישראל יהודה מרגלית, המהלך החדש בספרות העברית החדשה והפולמוס מסביב לה, עבודת גמר, עם הערות של פרופ' יוסף קלוזנר, תש"ד/ 1943, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ ¹ ² דן מירון, בין חזון לאמת: ניצני הרומן העברי והיידי המאה ה-19, מוסד ביאליק, 1979, עמ' 80, 100, 305
^ ארנה גולן, בעבותות הביקורת, הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 64
^ ¹ ² אבנר הולצמן, הסיפור העברי הקצר בראשית המאה העשרים, עמ' 12 - 15
^ ראו מנוחה גלבוע, המהלך החדש ומחוצה לו בספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"א, בנספח לספרה מופיע המאמר של בן-אביגדור "אל חובבי שפת עבר"
^ שלומית שלהב, "בן אביגדור וסופרי אגורה - המהלך המו"לי והמסחרי", סדן, כר' 4, אוניברסיטת תל אביב, עמ' 281
^ מנוחה גלבוע, המהלך החדש ומחוצה לו בספרות העברית, מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"א, עמ' 7
^ ראו "תעודת השילוח" בערך השילוח (כתב עת)
^ אחד העם, "אחר עשר שנים", באתר פרויקט בן-יהודה
^ אפרים דיינרד, "עת לדבר", זכרונות בת עמי, חלק א., באתר פרויקט בן-יהודה
^ יוסף קלוזנר, "ישן וחדש (הרהורי ספרות)", הצפירה, באתר עיתונות יהודית היסטורית, ‏16 ביולי, 1900

[:0-1] ¹ ² דן מירון, בין חזון לאמת: ניצני הרומן העברי והיידי המאה ה-19, מוסד ביאליק, 1979, עמ' 80, 100, 305

[2] ארנה גולן, בעבותות הביקורת, הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 64

[:2-3] ¹ ² אבנר הולצמן, הסיפור העברי הקצר בראשית המאה העשרים, עמ' 12 - 15

[4] ראו מנוחה גלבוע, המהלך החדש ומחוצה לו בספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"א, בנספח לספרה מופיע המאמר של בן-אביגדור "אל חובבי שפת עבר"

[5] שלומית שלהב, "בן אביגדור וסופרי אגורה - המהלך המו"לי והמסחרי", סדן, כר' 4, אוניברסיטת תל אביב, עמ' 281

[:1-6] מנוחה גלבוע, המהלך החדש ומחוצה לו בספרות העברית, מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"א, עמ' 7

[7] ראו "תעודת השילוח" בערך השילוח (כתב עת)

[8] אחד העם, "אחר עשר שנים", באתר פרויקט בן-יהודה

[9] אפרים דיינרד, "עת לדבר", זכרונות בת עמי, חלק א., באתר פרויקט בן-יהודה

[10] יוסף קלוזנר, "ישן וחדש (הרהורי ספרות)", הצפירה, באתר עיתונות יהודית היסטורית, ‏16 ביולי, 1900

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]