הם יגיעו מחר

הם יגיעו מחר (נקרא גם "המוקש השביעי") הוא מחזה ישראלי מקורי מאת נתן שחם. המחזה עלה על במת התיאטרון הקאמרי בראשית 1950 והיה לאחר משלושת המחזות החשובים של סופרי דור תש"ח (יחד עם "הוא הלך בשדות" של משה שמיר ו"בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון) ולאחת מאבני הפינה של התיאטרון בישראל. המחזה, המעצב את דמות הצבר, דן באירועי מלחמת העצמאות, מהווה דוגמה למחזאות הישראלית העברית, המקורית, האקטואלית והרלוונטית, המציבה דילמות מוסריות ודנה בהן.

הדמויות

הדמויות מוצגות בשם פרטי ובתפקיד הצבאי (אך לא בדרגה צבאית), ללא שם משפחה ולפיכך ללא הקשר מסורתי, או משפחתי גלותי. ההגדרה העצמית של הדמויות היא דרך תפקידן הצבאי.

• ג'ונה המ"מ - שמו האמיתי: יונה אוורבוך
• אלכס, קצין מודיעין גדודי
• אבי, מ"מ 2
• נוגה, אלחוטאית, אחותו של אבי ואהובתו של ג'ונה
• שלמה, חייל
• אורי, חייל
• בומה, מ"פ התגבורת
• שני שבויים ערבים

ג'ונה ואבי הם שני המפקדים המופקדים על הפלוגה ומייצגים שני טיפוסים מנוגדים: אבי מייצג קצין המהווה דמות-אב לחייליו, הוא מתחשב, שקול ומוסרי ומבקש למצוא פתרונות זהירים. ג'ונה, מנגד מייצג קצין קשוח, סמכותי ואדיש לסבל הזולת, המוכן לקחת סיכונים ואף לחצות קווים אדומים.

נוגה היא האשה היחידה במחזה, אחותו של אבי ואהובתו של ג'ונה. היא מוצגת כסטריאוטיפ נשי בחברה צבאית-גברית (באחת הסצנות היא מכינה קפה למפקדים) ונוגה, ללא דעה משלה, בין דעותיהם של אבי ושל ג'ונה.

עלילה

העלילה מתרחשת כולה ב"משלט" ללא שם, בניין נטוש על ראש גבעה שסביבה זרוע שדה מוקשים שהונחו על ידי כוחותינו. פלוגת החיילים נמצאת במקום על מנת להגן עליו, תוך מילוי פקודה להישאר במקום: "כאן מרכז העולם... ואתה אינך קיים אלא כדי לכבוש את הגבעה הזו ולהתבסס בה עד שתקבל פקודה אחרת". אחזקת הגבעה אינה הרואית ולא מעורבים בה לא לחימה ולא מעשי גבורה. המלחמה מוצגת כמצב שברובו הוא סטטי ובעיקר מפחיד מאוד ומאיים. האיום נובע ברובו מהמוקשים סביב ולא מן האויב.

בראשית המחזה נהרג חייל בשם יקי שנע בין מקום כיתתו למפקדה שעל הגבעה ועלה על מוקש. ברקע מתברר כי האוכל במקום יספיק לכל היותר לשלושה ימים ושלפלוגה לא נותרה כמעט תחמושת.

החייל שנבחר לקבור את יקי, שלמה, נשבר ומסרב לחזור לכיתתו מרוב פחד. תמונה זו מציגה ומחדדת את ההבדל בין ג'ונה הקשוח והפורמליסט לבין אבי, האבהי והרך, המסכים ללוות אישית כל חייל דרך שדה המוקשים. הקונפליקט בין השניים מתחדד על רקע חוסר הבהירות מי מהם הסמכות העליונה במקום.

מגיע מברק ובו ידיעה שבומה עומד להגיע למוצב עם תגבורת (מכאן שמו של המחזה: "הם יגיעו מחר").

הגעת התגבורת חיונית, אך ג'ונה חושש שבומה יסרב להגיע לגבעה אם יידע שהשטח זרוע מוקשים. יתרה מזו, כל מוקש שמתפוצץ (תוך הרג חייל) מפחית למעשה את הסכנה מכל השאר. לפיכך מחליט ג'ונה לא לגלות לבומה שהשטח ממוקש. נוגה מגלה שחברהּ לשעבר, אפריים, שהוא גם ידיד-נפש של אבי, הוא חייל בפלוגת בומה והיא חוששת לחייו.

כאשר אלכס, קצין המודיעין, נהרג בסיור תוקף אבי את ג'ונה ודורש לדעת מדוע לא יצא הוא לסיור בעצמו ושלח אחר להיהרג תחתיו. לאחר מכן מגיע מכתב מאשתו של אלכס המבשר שנולדה לו בת.

בומה מגיע ולא נמסר לו על המוקשים. בשיחת המפקדים מתברר שאפריים לבסוף לא הצטרף אל הכוח. אז מגלים גם שנוגה נעלמה. כיוון שלא ידעה שאפריים לא בא, היא הלכה לחפש אחריו, תוך שהיא עוברת בשדה המוקשים. אבי ממהר לצאת אחריה אך ג'ונה לא מאפשר לו. לאחר מכן נכנס החייל אורי ומודיע שנוגה נהרגה.

בסוף המחזה מקבלים החיילים פקודה להתפנות מן הגבעה.

במחזה המקורי, שהוצג במלואו רק ב-1972, עולות בעיות מוסריות נוספות, הנוגעות לשני השבויים הערבים שמחזיקה הפלוגה. ג'ונה מבקש להשתמש בשבויים כ"גלאי מוקשים", דבר הפותח ויכוח מוסרי על "טוהר הנשק" בינו ובין אבי. לבסוף השבוי הצעיר והגאה נורה בעת שהוא מנסה להימלט והשבוי הזקן והמתרפס עולה על מוקש ונהרג.

הפקות

הצגת הבכורה של המחזה הייתה בתיאטרון הקאמרי ב-1 בפברואר 1950 בבימויו של יוסף מילוא עם תפאורה של משה מוקדי. המחזה הועלה שנית בגרסה ארוכה יותר ב-1972 (הצגת הבכורה של החידוש התקיימה ב-3 במרץ) בבימויו של יוסף מילוא עם תפאורה משל אריה נבון.

ב-1990 עובד המחזה לדרמת טלוויזיה בערוץ הראשון בבימויו של שמואל אימברמן.

לכבוד חגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל ב-2008, הפיק בית הספר לתיאטרון בית צבי גרסה של המחזה בבימויו של אילן שטרום.

לקריאה נוספת

• בן עמי פיינגולד, תש"ח בתיאטרון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001

קישורים חיצוניים

• הם יגיעו מחר בפורטל תיאטרלי
• דף ההפקה בבית צבי