הלך מטורף

(The Mental Traveller, Blake's Manuscript c. 1803)

הלך מטורף (באנגלית: The Mental Traveller) היא פואמה משנת 1803, שחיבר המשורר הבריטי ויליאם בלייק. הפואמה מהווה חלק מלקט שירים שבלייק לא הוציא לאור בשם "כתב יד פיקרינג". היצירה נכתבה באופן המצביע על כך שהיא יועדה להיקרא ישירות מהאוסף.

הפואמה מדברת בצורה כללית על נסיעה ונדודים בין מצבים שונים מבחינה תודעתית במוח האדם, בדומה לנסיעה וירטואלית במין מערבולת או סחרחרת, המסמלת מעבר בין עולמות שונים. מעבר זה הוא מעבר רוחני מבחינה עקרונית ובלייק מדבר פה על ההיסטוריה הרוחנית של המין האנושי כחוויה שאנו, בני האדם, עוברים במהלכה. ניתן לתאר היסטוריה זו גם כהיסטוריה בעלת מאפיין של יחסים מעגליים. יחסים אלו מציבים ביצירה את החברה בכללותה אל מול רעיון החירות בדמות גבר ואישה המזדקנים ומצעירים לסירוגין, זה מול זה, בניגוד תמידי.

רקע

בלייק השאיר את כתב היד של היצירה כפי שהוא, ללא ביצוע עבודות חריטה וללא כוונה להדפיסה ולהוציאה לאור. היצירה היוותה חלק מ"כתב יד פיקרינג" (The Pickering Manuscript), אוסף בן 10 שירים, ללא איורים, אשר 8 מתוכם היו עותקים במצב קריאה סביר, בלא שבלייק יצטרך לנסח ולתקן טקסט של אחד מהשירים. מאחר ששירים אלו נכתבו ללא חריטה ואיור, הם הועתקו למחברת כתב היד כדי שייקראו מתוכה. כתב היד נרכש על די ב. מ. פיקרינג (B. M. Pickering), ב-1866, ולכן כתב היד קיבל את שמו הנוכחי. הפואמה פורסמה לראשונה ב-1863, בכרך השני של הספר "חיי ויליאם בלייק, פיקטור איגנוטוס", אותו חיבר אלכסנדר ג'ילכריסט , בעמ' 98-102, על ידי דנטה גבריאל רוסטי, כשאחיו ויליאם מייקל רוסטי כותב דברי פרשנות.

היצירה תורגמה מאוחר יותר כמה פעמים. בספטמבר 1925, המגזין הצרפתי Navire התמקד בבלייק וכלל סדרה של תרגומים לשירתו שחוברו על ידי אוגוסט מורל ואני הרביו. במסגרת סדרת תרגומים זו תורגמה הפואמה, לצרפתית, בשם Le Voyageur mental. לאחר מכן, הנוסע המנטלי תורגם לספרדית על ידי פבלו נרודה, ופורסם ב-1935 ב"חזיונות בנות אלביון והנוסע המנטלי מאת ויליאם בלייק" (Visiones de las hijas de Albión y El viajero mental, de William Blake).

היצירה

הירש מעריך שהפרשנות הטובה ביותר לפן האוניברסלי של הפואמה היא זו שניתנה על ידי ויליאם מייקל רוסטי, אחת מהמוקדמות ביותר, משנת 1863:

"The Mental Traveller indicates an explorer of mental phænomena. The mental phænomenon here symbolized seems to be the career of any great Idea or intellectual movement—as, for instance, Christianity, chivalry, art, &c.—represented as going through the stages of—1. birth, 2. adversity and persecution, 3. triumph and maturity, 4. decadence through over-ripeness, 5. gradual transformation, under new conditions, into another renovated Idea, which again has to pass through all the same stages. In other words, the poem represents the action and re-action of Ideas upon society, and of society upon Ideas."

היצירה "הנוסע המנטלי" מצביעה על אדם החוקר את הפנומנולוגיה המנטלית, השכלית-תודעתית. התופעה המנטלית המדוברת פה, מסמלת את התפתחותו של כל רעיון רחב היקף או תנועה אינטלקטואלית. ניתן להביא כדוגמאות את הדת הנוצרית, תופעת האבירות, האמנות וכו'. באופן כללי ניתן לדבר על התפתחות רעיון כבעל 5 שלבים של התפתחות: 1. לידה. 2. מצוקה ורדיפה. 3. ניצחון ובגרות. 4. שקיעה דרך בשלות-יתר. 5. שינוי הדרגתי, תחת סיטואציה חדשה, לכיוון רעיון חדש אחר שבאופן שחוזר על עצמו חייב לעבור את כל אותם שלבים. במילים אחרות, הפואמה מייצגת את פעולתם ופעולתם מחדש של רעיונות על החברה ושל החברה על רעיונות.

ישנם 26 בתים ביצירה. הבית הראשון מכניס את הקורא לעולם המטריד ואפילו טרגי של השכל או הרוח. הבית הראשון מדבר על "ארץ הגברים וארץ הנשים", אשר השוני המיני ביניהם מסמל את "ההבדל בין סוגים שונים של רעיונות רוחניים":

I traveld thro' a Land of Men
A Land of Men & Women too
And heard & saw such dreadful things
As cold Earth wanderers never knew (lines 1–4)

"נוודי הארץ הקרה" הישנים את "שנת ניוטון", השרויים בטרדות העולם החומרי-פיזי, "אינם מודעים להיסטוריה הרוחנית הטרגית של האדם" אותה רואה המשורר. המשורר מכנה את עצמו "צופה מהר האולימפוס על רוח האדם".

הבית השני מסביר את ההבדל בין שני העולמות. פה ה"תינוק נולד בשמחה/ אשר נולד בסבל". מצב זה מנוגד למצב הטבעי הראשון. כך שהרעיון, אשר נהגה תחת תנאים של סבל וכאב, נולד בהתלהבות. דיימון (Damon) מחשיב רעיון זה כרעיון החירות.

For there the Babe is born in joy
That was begotten in dire woe
Just as we Reap in joy the fruit
Which we in bitter tears did Sow (lines 5–8)

יש כאן פרפרזה על הנאמר בתהילים קכ"ו, פסוק ה': "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה-- בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ". הבית השלישי הוא ההתחלה של הסיפור הראשון. "אם האדם הוא שרירי וחזק, הטבע המחזיק מעמד, השורד, אזי הוא נמצא תחת כנפי השליטה והאיסור של מוסדות החברה הקיימים (האישה הזקנה)". בלייק, במסגרת "הנוסע המנטלי" ופואמות נוספות, חוזר על ההסתמכות האליזבתנית על מטאפורה, במיוחד כשהוא אומר:

And if the Babe is born a Boy
He's given to a Woman Old
Who nails him down upon a rock
Catches his Shrieks in Cups of gold (lines 9–12)

ה"אישה הזקנה" מסמלת את האדמה, העולם הנפול העתיק, המתנגד לרעיונות החדשים . אך תכליתו של התינוק הזכר שזה עתה נולד, היא לחדש את העולם, הוא מסמל רעיון רוחני או דתי חדש. כך ש "האישה הזקנה מהווה למעשה את רעיון הרדיפה הדתית ובנוסף לכך את הרדידות והשחיתות. רדיפת התינוק מעלה על נס את רדיפת פרומתאוס, ישו ודיוניסוס, מאחר שהאישה הזקנה "שורטת אותו על גבי ראש הצוק" ובבית הרביעי "קושרת שלשלאות ברזל סביב ראשו", "מנקבת הן את כפות ידיו והן את כפות רגליו", ו"חותכת את לבו החוצה":

She binds iron thorns with around his head
She pierces both his hands & feet
She cuts his heart out at his side
To make it feel both cold & heat (lines 13–16)

בבית החמישי, "אצבעותיה סופרות כל עצב/ כפי שקמצן סופר את כספו". כשהאישה הזקנה נצלבת, היא יכולה להירפא. וו. מ. רוסטי פירש זאת: ככל שמתפתח הרעיון, מבנה החברה הישן מתגבש למבנה חברתי חדש (האישה הזקנה נהיית צעירה)

Her fingers number every Nerve
Just as a Miser counts his gold
She lives upon his shrieks & cries
And She grows young as he grows old (lines 17–20)

בבית 6 "המטרה הושלמה", העולם לכאורה בדרך לגאולה, ו"גן העדן הארצי הגיע לאדמתנו".

Till he becomes a bleeding youth
And She becomes a Virgin bright
Then he rends up his Manacles
And binds her down for his delight (lines 21–24)

בית 7. עכשיו הרעיון נהיה חופשי ודומיננטי. הרעיון מתאחד עם החברה בסוג של נישואים:

He plants himself in all her Nerves
Just as a Husbandman his mould
And She becomes his dwelling place
And Garden fruitful Seventy fold (lines 25–28)

בית 8. "בהדרגתיות, הוא מזדקן ונחלש והוא חי רק בזכות האוצרות הרוחניים שנצברו בימי צעירותו. הפרוטגוניסט "נודד סביבותיו", בלי שום אמונה בתחושת מטרה כלשהי, הוא איבד את האידיאל שלו (הרעיון):

An aged Shadow soon he fades
Wandring round an Earthly Cot
Full filled all with gems & gold
Which he by industry had got (lines 29–32)

בית 9. בעצב רב, הוא מביט בכל אוצרותיו: עדיי נשמתו, וזהב לבו, אשר מהווים תוצאה של פעילותו היצירתית. כנראה, בלייק מתכוון, בנוסף לכך שתכשיטים אלו הם פרי עבודת לבו. שורות אלו מתייחסות, כך נדמה, לפרטים ביוגרפיים על בלייק, ואולי זהו "הבור העמוק של העצבות" אשר בלייק רשם במכתב לג'ורג' קמברלנד ב-2 ביולי 1800:

And these are the gems of the Human Soul
The rubies & pearls of a lovesick eye
The countless gold of the akeing heart
The martyrs groan & the lovers sigh (lines 33–36)

בית 10. "רעיונות אלו משרתים המון מטרות של הטוב הפרקטי, וכלפי חוץ הרעיון נמצא במצב המשגשג ביותר, גם כשהמיץ יוצא מכל שורשיו". עבודות האמנות שלו הן "בשרו ויינו" והוא מאכיל אחרים מזון רוחני זה, את "הקבצן והרש" או אפילו גם את "הנוסע בדרכים":

They are his meat they are his drink
He feeds the Beggar & the Poor
And the way faring Traveller
For ever open is his door (lines 37–40)

בית 11. וו. מ. רוסטי ממשיך: "הילת הסמכות והמסורת, או היוקרה, הנסובה אל מול הרעיון, האידיאל, מיוצגת על ידי התינוקת הזורחת, הנולדת על האח".

His grief is their eternal joy
They make the roofs & walls to ring
Till from the fire on the hearth
A little Female Babe does spring (lines 41–44)

כפי שדיימון מצהיר, "מתוך יכולת ההארחה שלו (האש שעל האח), נולדה החלוקה שלו, התינוקת". התינוקת מסמלת את חוסר הסובלנות, "הכנסייה המזויפת, המסתורין של בבל", אותה מכנה לרוב בלייק רחב. (הדמות התנ"כית) הירש מציע פרשנות אחרת. ברגע שהתינוקת חסרת השם נעלמת, "מפני שהפרוטגוניסט לא מוטרד מבעיות הארץ", הוא רואה "כורח טרגי וחסר משמעות במעגל ההיסטורי של רעיונות אנושיים דתיים". כך שהתינוקת מסמלת רעיון רוחני "הנולד מתוך חורבותיהן של תקוות ארציות", ואין לכך שום קשר עם האישה הזקנה.. הבית ה-12 מבהיר ש"היא כולה עשויה מאש יצוקה, תכשיטים וזהב" ושום דבר ארצי יכול לגעת בתינוקת אשר "צמחה מתוך האש של השכל היצירתי"

And she is all of solid Fire
And gems & gold that none his hand
Dares to stretch to touch her Baby form
Or wrap her in his swaddling-band (lines 45–48)

בית 13. יוקרה זו מייבשת את הרעיון עצמו, ומתקשרת לאינדיבידואל מסוים, המנצל את הכבוד תודות לרעיון עצמו (כפי שאנו רואים למשל במקרה של מוסד האפיפיורות, המלוכה ועוד). הרעיון מואפל על ידי יוקרתו שלו עצמו, המשיג לעצמו אדם בעל חיים ונשמה".

But She comes to the Man she loves
If young or old or rich or poor
They soon drive out the aged Host
A Beggar at anothers door (lines 49–52)

בבית 14, האדם חסר הבית, הזקן הדומע, נודד שוב, אבל כבר לא סביב החורבות הישנות של עריסתו. הוא נודד הרחק הרחק, בגלות, תר אחר אמונה חדשה שתחדש אותו ("עד שהוא יזכה בבתולה חדשה"):

He wanders weeping far away
Untill some other take him in
Oft blind & age-bent sore distrest
Untill he can a Maiden win (lines 53–56)

בית 15. הירש מציע שהבתולה היא התינוקת שגדלה כבר, ו"בהתחבקות הראשונה שלהם, הרעיון הארצי, הישן, נעלם באופן מוחלט" (הקוטג', הגן והיופי הקסום שלו, נעלמים לפני מראה עיניו).

And to allay his freezing Age
The Poor Man takes her in his arms
The Cottage fades before his sight
The Garden & its lovly Charms (lines 57–60)

בתים 16-17. גברים אחרים, "האורחים על האדמה", גם נעלמו מפני ש"עינו המשתנה משנה הכל". בדרך דומה, עינו של בלייק, השתנתה בגלל "הדיכאון המטופש" שלו, והוא התוודה לפני קמברלנד: "אני נחבאתי... אני מזניח את חובתי כלפי כל חבריי". כל חושיו שונו והוא יכול היה לראות רק "מדבר שחור מסביב":

The Guests are scatterd thro' the land
For the Eye altering alters all
The Senses will themselves in fear
And the flat Earth becomes a Ball

The stars sun moon all shrink away
A desart vast without a bound
And nothing left to eat or drink
And a dark desart all around (lines 61–68)

וו. מ. רוסטי מסביר שבבית 18, הרעיון הישן "חוזר לינקות" ו"הופך לרעיון חדש, המשפיע על קהילה חדשה, ותחת תנאים משתנים".

The honey of her Infant lips
The bread & wine of her sweet smile
The wild game of her roving Eye
Does him to Infancy beguile (lines 69–72)

בית 19. מוקסם מיופייה וממיניותה, הוא "אוכל ושותה" את "הלחם והיין", של חיוכה ועיניה, כך שהוא "נהיה צעיר יותר ויותר מיום ליום":

For as he eats & drinks he grows
Younger & younger every day
And on the desart wild they both
Wander in terror & dismay (lines 73–76)

בית 20. אבל הזוג אינו ביחד, היא "כמו האייל הפראי", בורחת הרחק. בעוד הוא מחפש אותה. "חרדתה נוטעת עשב פראי", והיא "מצורות אהבה שונות מתפזרת", כך שהיא "מרגע לרגע נהיית לא כנה" והופכת להיות "מפלרטטת בצורה לא ישרה"

Like the wild Stag she flees away
Her fear plants many a thicket wild
While he pursues her night & day
By various arts of Love beguild (lines 77–80)

בית 21. הם נכנסים לנבכי האהבה הסוררת, חסרת המוסר, "במקום שמשוטטים אריה-הזאב וחזיר הבר". למרות זאת, דבר זה הופך את העולם ליותר ראוי למחיה.

By various arts of Love & Hate
Till the wide desart planted oer
With Labyrinths of wayward Love
Where roams the Lion Wolf & Boar (lines 81–84)

בית 22 מחזיר אותנו לחלק הראשון של הנושא. הרעיון מתחיל בכיוון חדש - הוא כמו תינוק שנולד; החברה שעליה הוא פועל היא חברה זקנה - היא כבר לא בתולה נאה, היא אישה מבוגרת.

Till be becomes a wayward Babe
And she a weeping Woman Old
Then many a Lover wanders here
The Sun & Stars are nearer rolld (lines 85–88)

בית 23. בית זה את "המימוש הרגעי של האידיאל הנשי". תחום רוחני זה של בלייק המדמה את עצמו לרועה צאן בבית זה נקרא בעולה .

The trees bring forth sweet Extacy
To all who in the desart roam
Till many a City there is Built
And many a pleasant Shepherds home (lines 89–92)

הסיום הוא מלא בדימויים השליליים של שירתו של בלייק משנת 1790. בבתים 24-25 הרעיון נראה כל כך חדש ולא רגיל, כך שזה נראה מקרוב, שהרעיון מעורר תדהמה רבה. התינוק שזה עתה נולד מזעיף פניו ומפחיד, מה שמתאים לאופיו המדכא של הסדר האוריזני

But when they find the frowning Babe
Terror strikes thro the region wide
They cry the Babe the Babe is Born
And flee away on Every side

For who dare touch the frowning form
His arm is witherd to its root
Lions Bears Wolves all howling flee
And every Tree does shed its fruit (lines 93–100)

בית 26. לבסוף, "הוא חוזר להיות התינוק שוב והיא האישה הזקנה", ו"הכל נעשה כפי שאמרתי". "כל מי שמעז לגעת בתינוק הזעוף ייענש", למעט האישה הזקנה ה"ממסמרת אותו על הסלע". אבל כל זה הוא רק חלק מהמעגל אשר יחזור על עצמו שוב ושוב.

And none can touch that frowning form
Except it be a Woman Old
She nails him down upon the Rock
And all is done as I have told (lines 101–104)

וו.מ. רוסטי מסכם: אין אף אחד שמסוגל להתמודד עם הרעיון ולפתח אותו באופן מלא, למעט החברה הזקנה אשר איתה הוא בא במגע. בתחילה, החברה יכולה להתמודד עם הרעיון באופן ראשוני רק באמצעות סילופו, שדרכו (כמו במקרה הקודם, בפתיחת השיר) הרעיון חייב לקבל מרות עד לניצחון הסופי. המסקנה של הירש היא, כי בעולה פנתה לכמורה, כיוון שהיא הייתה צריכה לעשות זאת, מפני שהאידיאל הרוחני תמיד קורס לתוך מדינת דת.

פרשנות לשיר מאת ויליאם בטלר ייטס

בספר הפרשנות בן 3 הכרכים ליצירותיו של ויליאם בלייק, עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת (The Works of William Blake: Poetic, Symbolic and Critical, 1893) מובאת גישתו הפרשנית של ייטס באשר לשיר:

"הנוסע המנטלי מהווה בו-זמנית הן מיתוס סימבולי של השמש והן סיפור המתאר גלגול נשמות. השיר מייצג גם חזון של זמן ומרחב, אהבה ומוסר, דמיון וחומרנות. באופן דומה לשאר הסמלים המיניים השיר מאגד לתוכו שלוש משמעויות ובמרומז משמעות רביעית. לשיר יינתן פירוש נפרד מנקודת המבט של כל זואה (חיה ביוונית), פירוש עבור אוריזן (Urizen), פירוש עבור לובה (Luvah), עבור תרמאס (Tharmas) ועבור אורת'ונה (Urthona). לא יהיה זה קשה לקורא עבורו הסימבוליזם של בלייק כבר לא מהווה מסתורין מבלבל, להתחקות אחר המשמעויות הללו. כמו ברוב הפסקאות הסתומות האחרות, בלייק מעניק לנו בשיר זה, רמזים אין-ספור באילו דפים לחפש אחר נרטיב מקביל הנמצא ב"ספרי הנבואה". רמזים, השופכים אור וחושפים את המשמעויות הנסתרות בשיר. רמזים אלו יימצאו לפעמים בתמונה המוצעת, ולפעמים במילים מנחות או מונחים טכניים סימבוליים אשר הרעיון העומד מאחוריהם לא מפורט בשיר עצמו, אלא במקום אחר ביצירותיו של בלייק.

הארץ בה "הנוסע המנטלי" נודד, נמצאת בתוך כל אחד מאיתנו. הגברים והנשים הם למעשה ”אהבות, ילדי מחשבתנו, ההולכים בתוככי עורקינו” ("ירושלים", לוח מס' 38, שורה מס' 33). אחד מהאיורים הרבים ליצירתו של יאנג, "מחשבות לילה", בספרו של אדון ביין, אשר צוירה בצבעי מים, מתאר את לובה (Luvah) וואלה (Vala) בשעה שהם "יורדים לתוככי הלב האנושי". הגבר והאישה שבשיר זה, הם, בין היתר, לובה וואלה. בארץ זו דרות ”נשים מתרבות, ההולכות בגאווה, המולידות תחת עצים ירוקים, בהנאה, ללא כאב, מפני שמזונן הוא דם השבויים” ("ירושלים", לוח מס' 68, שורה מס' 37).

אם התינוק הוא רגש נפשי, שמחת תינוק המייצגת את הצלם האנושי, או אז הוא ניתן לאשת הצללים חסרת השם, אישה, שבצלמה העתיק, מאחדת את התכונות של רחב (Rahab), תרצה (Tirzah), גואנדולן (Guendolen), אניון (Enion), ואלה (Vala) ושאר הדמויות הנשיות האחרות במיתולוגיה של בלייק. האישה היא בעצם האהבה, "הצדף הארצי" (Mundane Shell), כאשר היא "מובאת לאור יום, בגאוות יופי צנוע" ("ירושלים", לוח מס' 22, שורה מס' 17). הוא קשור לסלע, העשוי דם ("ירושלים", לוח מס' 83, שורה מס' 56) הנהפך לסלע קשה ואטום, העוטה כל דבר צמחייה ("ירושלים", לוח מס' 67, שורה מס' 5). הטבע הנשי גומע לתוכו את האהבות, אותן מסמלים בני ירושלים, דן וגד (שורה מס' 22, שם). האהבות הללו, הן למעשה, צלם האנוש, הרחמים, החמלה, השלום והאהבה, אשר עתה חבליה קשורים או ממוסמרים לסלע ("ירושלים", לוח מס' 67, שורה מס' 44) או לגבעולי הצמח ("ירושלים", לוח מס' 67, שורה מס' 44 - לוח מס' 68, שורה מס' 9).

לכידתן של היללות בספלים, מהווה את אחד מסוגי הספורט של משחקי האהבה אשר נפוצים בקרב דורכי הגת ביקב של לובה (Luvah). דורכי הגת הללו משמשים כדמויות אנוש של עשבים - כך מזוהות דמויות כ"סלע", "דם", "נקבה", "ירק" ("ואלה", לילה 9, שורה מס' 768 ו"מילטון", לוח מס' 24, שורה מס' 38). כל זה גם שייך למלחמה (שמו האחר של היקב), אויבה של האמנות ומכאן של האדם. הוא מתקשר להפרדה בין הזכרי לנקבי וביניהם לבין האדם ("ירושלים", לוח מס' 90, שורה מס' 14). כשהסכין עורפת את הראש זוהי הכחשה ("ירושלים", לוח מס' 67, שורה מס' 24). היא עורפת את הנצח בקרב אלו אשר נכנעים לה תחת הפילוסופיה האפיקוריאנית של העץ של אלביון ("ירושלים", לוח מס' 67, שורה מס' 13). כשהסכין מפלחת את הלב, זוהי אהבה הנדחית באכזריות של קדושה הלוקחת את הבשר מהקורבן ובוחנת את גפיו של העולל ("ירושלים", לוח מס' 68, שורה מס' 57). אם כן, "האשה הזקנה" פועלת על "שמחת התינוק" כפי שאלביון ותרמאס פועלים כשהם במצב המוסרי של תמותה ושגיאה ("ירושלים", לוח מס' 22, שורה מס' 20 ו"ואלה", לילה 1, שורה מס' 46).

הדברים הללו מראים מיהו התינוק שעל הסלע. אך האישה הופכת להיות צעירה ואילו התינוק זקן, בהתאם לחוק האומר שהמעניש מתמזג עם רוחו של הקורבן ("ירושלים", שורה מס' 14).

כשהתוצאה היא כשהם נמצאים באותו גיל, אזי הם מחליפים תפקידים והוא הופך להיות אורק ברגע שאורק שחרר עצמו לחופשי מאשת הצללים חסרת השם ואף כבש אותה. כשהוא מזדקן, עושר נשמתו מורכב ממצבור חיוכיו ובכיותיו. אך הוא זכר, וגם נפש והדברים הללו משמחים אחרים, כשהוא "מלמד ברון" - כפי שהביטוי הנדוש אומר - מה שהוא "למד בסבל".

מהלהבה הנפשית שלו, צורה של יופי מתחילה ללבלב, הגורמת להנאה לבן אדם אחר. הוא, כמו טיריאל (Tiriel), מודח, לאחר ששחק את אונו הגברי - רוצה לומר, הנפשי. דבר זה היווה חלק מאמונתו של בלייק במציאותן של ישויות שכליות העשויות לגרש את יוצרן מעולמו שלו. עתה, זהו מעשה ידיו של השכל אשר סיים את עבודתו כדי ליהנות מאחר, כשישות שכלית אחרת נהנית משלו ("בעת זריעה, למד; בעת קצירה, חנך; בחורף, הפק הנאה" - "נישואי העדן והשאול", פתגם ראשון).

האורחים המנטליים, אשר עליהם הוא כבר לא חושב יותר, נידפים ומתפזרים ברוח. יש לציין, שאך ורק ראשו, הוא זה שריכז אותם. הקוטג' שלו נעלם (האם זה נכתב בפלפהאם? השווה את הביטוי הנוגע ל"ארץ השטוחה" הנהפכת לכדור, לביטוי המופיע במכתבו של מר באט, ספטמבר, 1801).

מה שהתרחש הוא זה: האדם נכנס למצב של מוסריות, כאשר הצמחייה משוכה למטה באמצעות אהבה גופנית. בנוסף, האהבה המנטלית החלישה אותו כיוון שאשת הצללים ונשים נוספות משכו למטה את ארבע הזואות (החיות, ביוונית) ואת הנשמות כדי לחיות דורות של בני תמותה.

כרגע, לידה מנטלית חדשה תופסת את מקומה. תינוק נולד. התינוק חייב להימסר ולהיות נתון לחוקיו העתיקים של "הצדף הארצי". גולגונוזה (Golgonooza) נבנית על סלעים ("ירושלים", לוח מס' 53, שורה מס' 17) ואם הרעיון אמור להיכנס למצב של אושר מושלם, הוא חייב להיכנס למצב של חיי בן תמותה (האמת חייבת להיות אדם/זכר) ("ירושלים", לוח מס' 69, שורה מס' 31 ולוח מס' 86, שורה מס' 42).

אם כך, המחשבות והחושב אותן מתמוססים אחד בתוך השני, יצירות האמנות וחוויית האהבה מהווים את השערים דרכם המנטלי עובר לאישי והאישי למנטלי.

ההקשר של השיר ביחס ל"חזון" ייטס

ייטס, בספרו "חזון", אשר אותו הוא הוציא לאור בשנת 1925, כלל דיון נוסף על השיר, כשהוא בא להסביר את "המערכת" שלו לפי התנועה הניגודית של הג'ייר הספירלי (Spiral Gyre). מודל זה, משמש את ייטס לתיאור מחזוריות היסטורית בת כ-אלפיים שנה ולתיאור מחזוריות של גלגולי נשמות סובייקטיביים ואובייקטיביים (Antithetical and Priamry).

מובאת כאן הפרשנות של ייטס לשיר, בהתאם ל"מערכת" האזוטרית-מטאפיזית המוסברת בספרו "חזון" (1925, כרך א', עמ' 133-134):

בלייק, ב"נוסע המנטלי", מתאר מאבק, מאבק החוזר על עצמו באופן תמידי בין גבר לאישה וכשהאחד מזדקן, האחר הופך לצעיר. ילד נמסר לאישה זקנה ו:

” אצבעותיה סופרות כל עצב
כשם שקמצן סופר את זהבו
היא חיה מצווחותיו ובכיותיו
והיא צומחת צעירה כשהוא מזדקן
עד שהוא נהפך לנער מדמם
והיא הופכת לבתולה צחורה
או אז את אזיקיו הוא תולש
ומכופף אותה להנאתו ”

אם כן, הוא בתורו נהפך ל"צל זקן", כאשר הוא נדחף מדלת ביתו, בו ”מן האש שבאח, נקבה זעירה אכן מלבלבת”. הוא אנוס לנדוד ”עד שהוא יוכל בעלמה לזכות” ואז הכל חוזר על עצמו פעם נוספת:

” דבש שפתיה כתינוק
הלחם והיין של חיוכה המתוק
חית הציד הפראית
של עינה הנודדת
אכן מתעתעת בו
בחזרתו לינקות
......

עד שהוא, לתינוק סורר
נהפך
והיא לאישה זקנה ובוכיה ”

כאשר אדווין ג'יי אליס ואני סיימנו לחבר את הספר הגדול על הפילוסופיה של ויליאם בלייק (עבודותיו של ויליאם בלייק: פואטיקה, סימבוליזם וביקורת, The Works of William Blake: Poetic, Symbolic and Critical, 1893), הרגשתי שלא הייתה לנו הבנה של השיר הזה. הסברנו את פרטיו, שכן הם מופיעים במקום אחר, בשיריו או בציוריו. אך לא את השיר בכללותו, לא המיתוס, החזרה המתמדת לאותו הדבר; לא מה שהניע את בלייק לכתוב אותו; אבל כאשר הבנתי את החרוטים הכפולים, אני הבנתי גם את השיר. האישה והגבר הן שתי ספירלות מתחרות (Gyres), הגדלות אחת על חשבון השנייה. אך באשר לבלייק, זה לא מספיק לומר כי הספירלה האחת היא יופי והאחרת היא חוכמה. משום שהוא תופס את המאבק הזה כמאבק המתרחש בכל יחסי האהבה - אם בין האלמנטים של פרמנידס - "האהבה הסוררת" של אריסטו, או בין גבר לאישה - המאלצת כל אחד, לפי תורו, להיות עבד ועריץ.

גם ב"מערכת" שלנו, זהו עיקרון ראשי האומר שכל דבר המופרד מהדבר הנגדי לו - וניצחון הוא הפרדה - "מכלה את עצמו החוצה". קיומו של האחד תלוי בקיומו של האחר.

בלייק ואשתו קתרין, חתמו ב-1789 על מסמך המאשרר את הקמתה של הכנסייה השווידנבורגיאנית, אחיו נשאר שווידנבורגיאני עד לסוף חייו, חברו פלקסמן (Flaxman) היה שווידנבורגיאני ואף אדם מלומד ביותר. לכן, קיימת גם אפשרות שבלייק גילה בקרב שותפיו לאמונתו הדתית ידע על ספירלות ומערבולות. ידע שהתקבל משווידנבורג עצמו, אף על פי שבאותו זמן הוא לא היה נגיש בדפוס. או מהצד השני, אותם יצורים אשר העניקו ידע זה כפי שהוא מופיע ב"יומן הרוחני" של שווידנבורג, העבירו ידע זה גם לבלייק.

נושאים

לדברי דיימון, המוקד העיקרי בתוך השיר הוא התפתחותה של החירות. בלייק מתאר איך החירות נוסדת וקורסת באופן מחזורי. הזקנה בתוך השיר מייצגת את החברה, ההפך לחירות. היא צולבת את החירות, דבר הדומה למה שקורה לדמותו של בלייק אורק (Orc (Blake)). אבל החירות אכן משתחררת וחוברת אליה וביחד הם מסוגלים ליהנות מהשפע הקיים. עם זאת, הם חובקים ילד, המייצג את כנסיית השווא, רעיון הדומה לדמותו של בלייק רחב.

סטיבנסון מציע כי השיר פועל במחזוריות של קונפליקטים בין המינים הגורמת לבעיות רבות. באופן כללי, השיר מלא בעירוב של דעות מנוגדות המונע את הקורא אותו מלהיצמד רגשית לאיזשהי נקודת מבט. לעובדה זו יש סימוכין כיוון שהמבנה הדקדוקי של השיר כולל בתוכו מילים שהן גם בעלות לוגיקה לשונית ומהצד האחר מילים שהן לא. הבלדות של כתב-יד פיקרינג, על פי נורתרופ פריי, נועדו "כדי לחקור את היחסים בין תמימות וניסיון במקום להציג רק את הניגוד ביניהם כפי ששני התחריטים עושים. רעיון זה נכון ביותר לגבי "הנוסע המנטלי" ו"מופתי התום".

תגובת המבקרים

דנטה גבריאל רוסטי, אשר הוציא לאור לראשונה את "הנוסע המנטלי" ב-1863, התייחס בהתחלה לשיר כ"חידה חסרת-תקווה" והתוודה שהוא הגיע לנקודה שבה ”הוא חשב למחוק אותו, למרות יופיו האמנותי והפואטי הרם משום חוסר היכולת להבינו”. למרות זאת, וו.מ. רוסטי שכנע את אחיו לכלול את השיר באוסף, כשהוא נותן את פרשנותו: ”ההסבר הברור כשמש וללא ספק המדויק אשר מודפס עתה, חושף כעת את ערכו המלא של השיר”.

במאמר סקירה משנת 1888, אשר נקרא "תמהונות אישית", אשר פורסם ב"לונדון סטנדרט", הכותב טוען שהשיר "נשמע כמו שירה, אך זוהי עבודתו של אמן הכותב לפי האוזן המוזיקלית שלו עצמו, ומתעלם מחושים אחרים ומהמשמעות הכוללת, כניסיונו הכאוטי הראשוני של טירון לחבר אורטוריה. במקרה האחד, אי הבהירות, נובעת מבליל גדול למדי של רעיונות, ובמקרה האחר הערפול נובע מחוסר כמעט מוחלט ברעיונות כאלה.

במאמר משנת 1922 על המשורר פרסי שלי, הכותב, אשר הזדהה בשם עט ולא בשמו הפרטי, מצהיר: ”אנו למדים יותר על מהות מבנה נשמתו של בלייק מהשירים "הנמר" (The Tiger), "תיבת הקריסטל" (Cristal Cabinet) ו"הנוסע המנטלי" (The Mental Traveller) מאשר אנו למדים מ"ספרי הנבואה" היומרניים שלו. השפה האנגלית, כפי שהיא מובנת ומפותחת על ידי החוקרים, מהווה כלי בעל ערך המשמש להטלת ספק עבור המשורר”.

ב-1990, בירדסול ויו (Birdsall Viault), טען שבלייק: ”הפגין את גאונותו הדמיונית, הרגשנית והמיסטית בשירים כמו "השה" (The Lamb),"הנמר" (The Tiger) ו"הנוסע המנטלי" (The Mental Traveller)”.

כתב היד

• 
  Mental Traveller 1
• 
  Mental Traveller 2
• 
  Mental Traveller 3
• 
  Mental Traveller 4
• 
  Mental Traveller 5

קישורים חיצוניים

• William Blake - Religion and Psychology -The Mental Traveller
• William Blake's poem The Mental Traveller in the context of W. B. Yeats's book A Vision