הלימס של דאקיה
 | |||||||||||||||
| מפת הלימס של דאקיה, דרכים, מוצבים ויישובים | |||||||||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||||||||
| הקמה | |||||||||||||||
| תקופת הבנייה | ?–106 | ||||||||||||||
| מיקום | |||||||||||||||
| מדינה |
 רומניה | ||||||||||||||
| דרכים מסתעפות |
לימס הדנובה, Limes Orientalis  | ||||||||||||||
| קואורדינטות | 47°10′51″N 23°09′34″E / 47.180789°N 23.159411°E | ||||||||||||||
  | |||||||||||||||
הלימס של דאקיה (ברומנית: Dacia Limes) הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו ברומניה הקרוי רשמית "גבולות האימפריה הרומית – דאקיה" (באנגלית: Frontiers of the Roman Empire – Dacia) הכולל 277 אתרי משנה לאורך הגבול ההיסטורי בן כ-1,000 קילומטרים של הפרובינקיה הרומית של דאקיה, הפרובינקיה הרומית היחידה שנמצאה כולה מצפון לנהר הדנובה. הגבול היה פעיל במשך קרוב ל-170 שנים משנת 106 ועד שנת 271, והוא הגבול היבשתי הארוך והמורכב ביותר של פרובינקיה רומית באירופה. לאורך הגבול הייתה רשת של אתרים בודדים מסוגים שונים, כולל מבצרים שבהם שכנו לגיונרים, מבצרים של חיל העזר, חומות עפר, מגדלי שמירה, מחנות ארעיים ומבנים חילוניים. מבצרי ומחנות הגבול נועדו להגן על דאקיה מפני אוכלוסיות "ברבריות", כמו גם להבטיח שליטה בתנועות אנשים וסחורות והבטחת גישה למשאבי זהב ומלח יקרי ערך.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]מהמאה השישית לפנה"ס והלאה הרחיבו הרפובליקה הרומית ואחריה האימפריה הרומית את הטריטוריה בשליטתם לרוחב אירופה וצפון אפריקה. האימפריה הרומית הייתה בשיאה במאה השנייה לספירה ואורך גבולותיה היה כ-7,500 קילומטרים כשלאורכן היא הקימה מגוון של מבני הגנה. קטעים שונים מגבולות אלו, שהמבנים בהם הוקמו בתקופות שונות, הוגדרו אתרי מורשת עולמית כדוגמת הלימס של גרמאניה אינפריור (כיום בגרמניה והולנד) והלימס של גרמאניה סופריור-רייטיה (גרמניה), כביטויים מוחשיים לשאיפותיה של האימפריה הרומית לשלוט בעולם הידוע, תוך יצירת אינטראקציות מורכבות של תרבויות. הלימס של דאקיה הוא קטע הגבול הארוך והמורכב ביותר באירופה ומייצג את הגבול של הפרובינקיה הרומית היחידה מצפון לדנובה. הלימס משתרע עד כ-500 קילומטרים צפונית לדנובה ומתווה את הגבולות המערביים, הצפוניים והמזרחיים של הפרובינקיה.
הדאקים, תושביה הקדומים של דאקיה, היו עם הודו-אירופי. הם היוו איום משמעותי לרומאים. בשנת 87 הם הביסו כוחות רומאים בפיקודו של קורנליוס פוּסקוּס, והדאקים הוציאו אותו להורג בהוראתו של המלך דיוראפאנוס. לאחר ניצחון זה ויתר דיוראפאנוס על שלטונו לטובת המלך דקבלוס (שפירושו אולי "רב העוצמה"). שנה אחר־כך השיגו כוחות רומאים חדשים בפיקוד של טטיוס לולויאנוס יתרון סמלי, אך נאלצו לכרות עם הדאקים שלום עקב תבוסתו של דומיטיאנוס למרקומנים, כך שהדאקים נותרו עצמאיים. יותר מכך, דקבלוס קיבל את התואר "מלך לקוח של רומא" מה שאפשר קבלת הדרכה צבאית, אומנים ואף כסף מרומא.
כדי לשים קץ להסדר המביש מבחינת הרומאים, או שמא מתוך כוונה לשפר את מצבה הכלכלי של האימפריה הרומית, בעזרת השתלטות על האוצר הנודע של דקבלוס, החליט הקיסר טראיאנוס לכבוש את דאקיה ולהשתלט על מכרות הזהב של הדאקים בטרנסילבניה. בשנת 95 דקבלוס איחד את דאקיה תחת שלטונו, אך באיחוד זה לא צבר די כוח להתמודדות עם הצבא הרומי. טראיאנוס הטיל למערכה נגד הדאקים 13 או 14 לגיונות עם קרוב ל-150,000 חיילים. התוצאה של המערכה הראשונה (101–102) הייתה מצור על סרמיסגטוזה (אנ'), בירת דאקיה, וכיבוש חלק מהארץ. המערכה השנייה (105–106) הסתיימה בהתאבדותו של דקבלוס, וכיבוש השטחים שעתידים היו להיות הפרובינקיה הרומית דאקיה טראיאנה. טראיאנוס נקט במדיניות אכזרית בדיכוי המרד, חיסל את האליטה, הרס את המקדשים, הרג רבים מהתושבים, מכר רבים לעבדים, ויישב אוכלוסייה זרה במקומם. תיאור המלחמות הדאקיות מצוי בספריו של ההיסטוריון דיו קסיוס, אך הפרשנות הטובה ביותר למלחמה מצויה על עמוד טראיאנוס המפורסם ברומא. רומא שלטה על דאקיה משנת 106 ועד שנת 271. בתקופה זו בת 170 השנים היה מעבר מהיר מכיבוש צבאי לפרובינקיה. הגנתה דרשה כוח צבאי גדול כדי להרחיק את האיומים ה'ברברים' ולהבטיח גישה למשאבי טבע חשובים כמו זהב ומלח.
השליטה הרומית בדאקיה הייתה לא יציבה. נאמר אף כי הקיסר אדריאנוס שהיה מודע לקושי בשמירת הפרובינקיה, שקל לנטוש אותה ונסוג מהחלטה זו, רק בגלל ההתחשבות בביטחונם של האזרחים הרומים הרבים המצויים בשטחה.
בזמן שלטונו של גליאנוס (256) חצו הגותים את הרי הקרפטים וגירשו את הרומאים מדאקיה, למעט מספר מקומות מבוצרים בין הנהר טימיש והדנובה. האירוע אינו מונצח ברישומים מתקופה זו, וההפסקה הפתאומית בהופעתם של כתובות ומטבעות רומיות בדאקיה אחרי שנת 256, מהווה את התמיכה היחידה בהכרזה של רופיוס פסטוס כי "תחת הקיסר גליאנוס אבדה דאקיה".
הקיסר אורליאנוס (270-275) ניצב מול שורה של אבדות טריטוריאליות. גאליה והיספניה אבדו לאימפריה החל מ-260, הפרתים התקדמו באסיה, והקרפיאנים (אנ') והגותים ערכו מסעות חורבן במואסיה ואיליריה. לכן החליט אורליאנוס לנטוש את הפרובינקיה דאקיה, והורה על נסיגת כל הכוחות והתושבים הרומיים ממנה, כשהדנובה נקבעה כגבול הרומי החדש. על פי ההיסטוריון אוטרופיוס, האזרחים הרומיים מדאקיה יושבו מחדש בעומק מואסיה.
המתקנים הצבאיים והאתרים הנלווים ללימס של דאקיה נעלמו מהעין בימי הביניים והעת החדשה, ורוב האתרים שימשו כשדות מרעה, שדות חקלאיים או יערות, או שהוקמו מעליהם מבנים.
אתר המורשת העולמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר המורשת העולמית כולל 277 אתרי משנה הפזורים לאורך כ-1,000 קילומטרים. אתרי משנה אלו מדגימים את ההקמה, ההתפתחות והתפעול של קטע הגבול המסובך ביותר של פרובינקיה רומית, בפני שטח מגוונים הכוללים יערות הרריים, מישורים פתוחים ונהרות. המצב הצבאי בעקבות הכיבוש של דאקיה חייב לתת מענה הולם לאיומים משתנים במטרה להבטיח את השליטה בפרובינקיה. הלימס של דאקיה מוגדר על ידי רשת של אתרים בודדים מסוגים שונים, לרבות מבצרים של לגיונרים, מבצרם של חיל העזר, חומות עפר, מגדלי שמירה, מחנות ארעיים ומבנים חילוניים. חמישה מבין אתרים אלו נכללים במצודות הדאקיות של הרי אורשטיה, אתר מורשת עולמית סדרתי שהוכרז ב-1999.
הלימס של דאקיה חולק ל-7 מקטעים. מקטע שמיני מורכב מהמחנות הזמניים בהרי שוראנו (אנ') הקשורים למערכה הצבאית של הכיבוש. הלימס מתחיל בדנובה ומתווה קו גבול משם צפונה לתוך טרנסילבניה והרי הקרפטים, ואז מזרחה ודרומה כשהוא כולל את כל הרמה של טרנסילבניה. משם הוא ממשיך דרומה עד הנהר אולט ואז לאורכו עד השפך שלו לדנובה. הלימס של דאקיה מגיע עד הקצה הפנימי של הרי הקרפטים שרובם לא היו כלולים בפרובינקיה הרומית, למעט מכרות הזהב של רושיה מונטנה, אתר מורשת עולמית נוסף שהוכרז ב-2021.[1]
המקטעים בלימס של דאקיה[1]
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קטע 1 (הלימס הדרומי-מערבי) – כולל 17 אתרי משנה (בשלושה מחוזות) מהדנובה כדרך אימפריאלית מבוצרת לכיוון צפון מהנהר עם שני מסלולים מקבילים. המסלול המזרחי הפך לעורק הראשי לאחר שלטונו של טראיאנוס.
- קטע 2 (הלימס המערבי) – כולל 16 אתרי משנה (בשלושה מחוזות), בעיקר מבצרים המסמנים את הגבול מהדרך הקיסרית המבוצרת, שנועדו להגן על אזורים שבהם הופקו מלח וזהב.
- קטע 3 (הלימס הצפוני-מערבי) – כולל 91 אתרי משנה (בשני מחוזות) שיצרו רשת צפופה של מגדלי שמירה ומעוזים שנועדו להגן על האדמות הפוריות ועל הדרך הראשית מהפרובינקיה ואליה.
- קטע 4 (הלימס הצפוני) – כולל 76 אתרי משנה (בשלושה מחוזות) של מגדלי שמירה ומעוזים המקיפים את הרמה הטרנסילבנית ומכרות המלח. אתרים אלו שלטו על הנתיב מזרח-מערב לאורך הנהר סומש.
- קטע 5 (הלימס המזרחי) – כולל 25 אתרי משנה (בשלושה מחוזות) באזור הררי שניצלו את הקרפטים המזרחיים כדי לספק מידה של הגנה טבעית, יחד עם מבצרי חיל העזר סביב מעברי ההרים החשובים ביותר.
- קטע 6 (לימס אלוטאנוס (אנ')) – כולל 17 אתרי משנה (בחמישה מחוזות) במישורים של מונטניה. דרך מבוצרת לאורך הנהר אולט.
- קטע 7 (לימס טרנסאלוטאנוס (אנ')) – כולל 19 אתרי משנה (בחמישה מחוזות) המקשר בחזרה אל הדנובה.
- קטע 8 – כולל 16 אתרי משנה (בשלושה מחוזות) השוכנים לאורך קו הרכס של ההרים. אלו הם מחנות צבא זמניים שהוקמו בזמן הכיבוש הרומי של דאקיה.
רק הקצוות המערביים והמזרחיים של הגבול הדרומי של דאקיה כלולים באתר המורשת העולמית שכן הקטע הדרומי לאורך הדנובה מוצע כאתר מורשת עולמית נפרד על ידי בולגריה, רומניה, קרואטיה וסרביה בשם "גבולות האימפריה הרומית – לימס הדנובה".
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Nomination Text – אתר אונסק"ו (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
