לדלג לתוכן

פרידריך הלדרלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הלדרלין)
פרידריך הלדרלין
Johann Christian Friedrich Hölderlin
דיוקן, סביב 1792
דיוקן, סביב 1792
לידה 20 במרץ 1770
לאופן-אם-נקאר, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 ביוני 1843 (בגיל 73)
טיבינגן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת וירטמברג עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Stadtfriedhof Tübingen עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת טיבינגן, Evangelical Seminaries of Maulbronn and Blaubeuren, אוניברסיטת פרידריך שילר, Tübinger Stift עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה גרמנית, צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי הרומנטיקה של ינה, אידיאליזם גרמני
יצירות בולטות Lied der Freundschaft עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1797–1820 (כ־23 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ המיתולוגיה היוונית, סופוקלס, פינדארוס, גתה, פיכטה, שילר, שלינג, הגל
השפיע על שלינג, הגל, ניטשה, שטפן גאורגה, גאורג היים, גאורג טראקל, בנימין, היידגר, אדורנו
אתר רשמי
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יוהאן כריסטיאן פרידריך הלדרליןגרמנית: Johann Christian Friedrich Hölderlin‏; 20 במרץ 17707 ביוני 1843) היה מגדולי המשוררים בשפה הגרמנית. יצירתו, שהגיעה לשיאה בסביבות שנת 1800 ובה אימץ סגנון עצמאי, שגישר בין הקלאסיקה הוויימארית והרומנטיקה, הרבתה לעסוק בנושאים הלקוחים מן המיתולוגיה היוונית. במשך שלושים ושש השנים האחרונות של חייו שקע בדמדומיה של מחלת נפש, שבמהלכה כתב אך מעט.

בית הולדתו של הלדרלין, בסביבות שנת 1840

פרידריך הלדרלין נולד בשנת 1770 בלאופן-אם-נקאר על נהר נקאר אשר בווירטמברג (באזור שוואביה), בנם של מנהלן במנזר ובתו של כומר, ובכך חלק את המוצא השוואבי והמורשת המשפחתית הכנסייתית עם כמה מענקי הרוח הגרמניים האחרים של אותה תקופה (שילר, פיכטה, שלינג ועוד). בגיל שנתיים התייתם מאביו, וכעבור שבע שנים מת גם אישהּ השני של אמו. זו ייעדה אותו, כמובן מאליו, להיות כומר אוונגלי, ומשום כך למד הלדרלין במוסדות לימוד אוונגליים שונים בווירטמברג.

במהלך לימודיו באוניברסיטת טיבינגן, כמלגאי של המדרשה האוונגלית המקומית (Tübinger Stift), התחבר עם הפילוסופים לעתיד הגל ושלינג. השלושה השפיעו זה על זה, וככל הנראה הפנה הלדרלין את תשומת לבו של הגל לרעיונותיו של הרקליטוס על אחדותם של ההפכים, שאותם פיתח הגל מאוחר יותר למושג הדיאלקטיקה.

בשל אמצעיה הכספיים המוגבלים של משפחתו וסלידתו מן הקריירה בכנסייה החל הלדרלין לעבוד כמורה פרטי במשפחות אמידות. בשנים 1793/4 הועסק כמורה פרטי אצל הסופרת שרלוטה פון קלב, שהייתה מקורבת לגתה, לשילר ולז'אן פול. בשנת 1794 פקד את אוניברסיטת יינה, שם האזין להרצאותיו של פיכטה, ובמהלך שהייתו שם התקרב לגתה, לשילר ולפיכטה עצמו.

בשנת 1796 שימש מורה פרטי בביתו של יאקוב גונטרד, בנקאי מפרנקפורט, ושם הכיר את אשתו סוזטה גונטרד, שהייתה לאהובתו הגדולה. סוזטה שימשה מודל לדמותה של דיוטימה ברומאן המכתבים הנודע של הלדרלין, "היפריון", וכן בפואמה "קינת מנון על דיוטימה".

כאשר נודע לגונטרד על אהבתה של אשתו למחנך של בנם, היה על הלדרלין לעזוב את עבודתו בבית הבנקאי והוא נמלט להומבורג, אל חברו מן הלימודים, איזאק פון סינקלר. הלדרלין היה נתון בקשיים כלכליים גדולים (אפילו כאשר פורסמו כמה משיריו בעזרת מיטיבו שילר) והיה תלוי בתמיכתה הכספית של אמו. כבר אז אובחנה אצלו נטייה חזקה להיפוכונדריה, שהלכה והחמירה לאחר פגישתו האחרונה עם סוזטה גונטרד בשנת 1800. בינואר 1801 נסע לשווייץ ושימש בה מורה פרטי במשך תקופה קצרה.

בתחילת 1802 קיבל משרת מורה פרטי לילדיו של הקונסול וסוחר היין מאייר מהמבורג, שהתגורר אז בבורדו שבצרפת, והוא יצא לשם ברגל, אך שב כעבור תקופה קצרה לשוואביה מסיבה שלא הובהרה. הקורות אותו בדרכו הממושכת חזרה נתונות במחלוקת בין החוקרים. בשובו לשטוטגרט היה כבר במצב נפשי ירוד ומבולבל כל כך, שחבריו בקושי הכירוהו. בחודש זה, יוני 1802, חלו תהפוכות רבות בחייו, אף שלמחקר הביוגרפי חסרים פרטים רבים על תקופה מכרעת זו. לפי אחת הגרסאות המקובלות, הנתמכת בשחזור גאוגרפי המתבסס על שירים שכתב בדרך, הלדרלין המבולבל ואובד העצות יצא מבורדו ברגל "לכיוון יוון", "אל הקווקז", אך מסעו זה נקטע באלפים השווייצריים כאשר הוכה בדרך ומשכורתו מבורדו נשדדה ממנו. הלדרלין איבד את הכרתו למשך יממה לערך, ולאחריה החשיב עצמו כמי שאפולו תקפו - מוטיב שחזר בהרבה משיריו שעקבו למסעו זה. כך שב לשטוטגרט חסר כל ובמצב גופני ונפשי ירוד, ושם נודע לו כי סוזטה גונטרד מתה ביום שבו נשדד והותקף בדרכו.

הלדרלין שב לבית אמו בנירטינגן, והשקיע עצמו בעבודה, ותרגם מיצירותיהם של סופוקלס ושל פינדארוס, אשר שימש מקור השראה לשירת ה"המנונים" שלו. חברו סינקלר השיג לו משרה כספרן בחצר רוזנות הסן-הומבורג, שאותה מימן מכיסו שלו. בתקופה זו, בהומבורג הגיעה שירתו לשיאים חדשים, שרבים מהם עסקו במיתולוגיה היוונית. בשנת 1805 פורסמו "שירי הלילה" שלו, ובהם גם השיר הנודע "מחצית החיים".

מגדל הלדרלין בטיבינגן בו גר הלדרלין בשלושים ושש שנותיו האחרונות

בפברואר 1805 נעצר סינקלר בדוכסות הומבורג במטרה להאשימו בבגידה, לפי דרישת הדוכס פרידריך השני אויגן, דוכס וירטמברג, אלא שהאישום לא צלח. החקירה נגד "עוזרו מווירטמברג", הלדרלין, הופסקה בעקבות חוות דעת של הרופא והרוקח מילר מהומבורג, שהעידה על שיגעונו וטירופו של הלדרלין. משום כך לא הוסגר הלדרלין. באוגוסט 1806 כתב סינקלר לאמו של הלדרלין שלא יוכל עוד לטפל בחברו. ב-11 בספטמבר באותה השנה הועבר הלדרלין, תחילה באמתלה ואחר כך תוך שימוש בכוח, מהומבורג למרפאה בטיבינגן. מנקודת זמן זו, לכל המאוחר, כבר נחשב בעיני כל לחולה רוח. טיבה המדויק של מחלתו לא הוברר מעולם ושנוי במחלוקת, אך הדעה שנשמעה בעבר כאילו היה חולה מדומה איננה מקובלת עוד.

בשנת 1807 הועבר הלדרלין להשגחתו של ארנסט צימר, נגר מטיבינגן וחובב ספרות שהעריץ את ספרו "היפריון". בשלושים ושש השנים הבאות התגורר הלדרלין בביתו של צימר במגדל קטן המשקיף לנהר הנקאר, הנקרא היום "מגדל הלדרלין". משפחתו של צימר סעדה אותו עד מותו בשנת 1843. המשורר הרומנטי הצעיר וילהלם וייבלינגר, שהעריצו, תיאר בכתביו את הלדרלין חולה הרוח. בזכותו שרדו גם שירים וכתבים שכתב הלדרלין בתקופת דמדומיו, רובם תחת שם-העט "סקרדנלי". שירים מחורזים אלה ניחנים בסגנון כמו-ילדותי. גם המשורר אדוארד מריקה תיאר את הלדרלין ברומן החניכה הנודע שלו, "הצייר נולטן", וגם הוא ביקר אצלו בטיבינגן. לפי אחד הדיווחים, השמיד ארנסט צימר רבים מכתביו של הלדרלין מהתקופה שבה התגורר בביתו.

הלדרלין, בדומה לאנשי רוח אחרים בני דורו, היה ממעריציה של המהפכה הצרפתית של שנת 1789. עם עליית נפוליאון היה לחסיד נלהב שלו והיללו באחדים משיריו (בדומה ללודוויג ואן בטהובן, שהקדיש במקור את ה"הרואיקה" לנפוליאון).

בדומה לגתה ושילר המבוגרים ממנו, היה גם הלדרלין מעריץ נלהב של יוון הקלאסית. אלא שתפיסתו של הלדרלין את תרבותה של יוון העתיקה, כפי שהיא מצטיירת מתרגומיו המאוחרים ליצירותיו של סופוקלס, נבדלת באורח ניכר מן התפיסה האידיאליסטית של התקופה הקלאסית שאפיינה את בני זמנו ואת הזרם הקלאציסיסטי בספרות בכלל. רק במאה העשרים התברר כי הלדרלין היה הראשון שזיהה את המאפיינים הלא-קלאסיים, הדיוניסאים והאורפאיים שבתרבות היוונית העתיקה, שאותם שילב בפייטיזם השוואבי ליצירתה של חוויה דתית ייחודית. בעבורו לא היו האלים היוונים דמויות-פסל מיופייפות כפי שהיה מקובל בקלאסיציזם, כי אם דמויות חיוניות וממשיות בעלות נוכחות, פלאיות ונוראיות. כבר ברומאן המוקדם שלו, "היפריון", התקרב לרעיון היווני של הגורל הטראגי, כפי שמתבטא בבית האחרון של שיר־הגורל של "היפריון".

שיריו הגדולים והבשלים היו ארוכים ולרוב חסרי מבנה קשיח של משקל וחריזה. יחד עם ההמנונים, האודות והאלגיות האלה – בהם "הארכיפלג", "לחם ויין" ו"פאתמוס" – פיתח גם צורות קצרות יותר, כמו בשירו הנוגע "מחצית החיים". משנותיו הארוכות במגדל הלדרלין בטיבינגן שרדו כמה שירים מחורזים.

ארכיונו מצוי בספריית המדינה של וירטמברג בשטוטגרט.

שירתו של הלדרלין, הנחשבת היום לאחד משיאי הספרות הגרמנית והמערבית בכלל, נשתכחה זמן קצר לאחר מותו; מחלתו ובידודו גרמו לו להשתכח מלבם של בני זמנו, ועל אף הדפסתם של כתביו עוד בימי חייו, על פי רוב סבלה יצירתו מהתעלמות במהלך המאה התשע-עשרה, והלדרלין נחשב אז רק לחקיין של פרידריך שילר, למשורר רומנטי ומלנכולי. רק בתחילת המאה העשרים, בעיקר בזכות נורברט פון הלינגראת, מאנשי חוגו של המשורר שטפן גאורגה, הלך והתגלה מחדש בכל גדולתו, והקהילה הספרותית עמדה לראשונה על הסגנון הייחודי של יצירתו המאוחרת ושל תרגומיו לפינדארוס.

אף שסגנונו של הלדרלין בסוגת ההמנונים נותר ייחודי בנוף הספרות הגרמנית, השפיעו הצורות הקצרות והפרגמנטריות שלו בצורה עמוקה על השירה הגרמנית, בעיקר אצל שטפן גאורגה, גאורג היים וגאורג טראקל.

בשנת 1868 הלחין ברהמס את שיר הגורל, תוך שהוא מעניק באמצעות המוזיקה פרשנות חדשה לטקסט של הלדרלין.

בתקופת הרייך השלישי נעשה שימוש בוטה וציני בשירתו של הלדרלין לצורכי תעמולה לאומנית, כמו למשל באודה "המוות למען המולדת".

תרגומיו של הלדרלין למחזות "אדיפוס המלך" ו"אנטיגונה" מאת סופוקלס זכו בתחילה לאהדה מצומצמת אך נלהבת אצל אנשי רוח אחדים, למשל אצל הסופרת הגרמנית בטינה פון ארנים. מצד שני, ספגו התרגומים קיתונות של ביקורת מצד פילולוגים וכן מצדו של שילר. רק במאה העשרים זכו להערכה כמודל אפשרי לתרגום פואטי (כך למשל התבסס ברטולט ברכט על תרגומיו של הלדרלין כשעיבד את "אנטיגונה").

להלדרלין הייתה גם השפעה על הפילוסופיה בת זמנו ולאחר זמנו. בזכות שיתוף הפעולה שלו עם סינקלר ועם הגל בפרנקפורט ובבאד הומבורג הונחו היסודות לפילוסופיית הרוח של הגל. הלדרלין אף כתב טקסטים פילוסופיים שונים, שנותרו ברובם קשים להבנה ופרגמנטריים. הוא היה ממבקריה של תורת הידע של פיכטה. תוכן שיריו, ובמיוחד תוכן ההמנונים, שימש מקור לדיונים פילוסופיים מאוחרים יותר, למשל אצל מרטין היידגר ותיאודור אדורנו.

במהלך חייו של הלדרלין התפרסם רק חלק קטן מיצירתו, ורק במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה התפרסמו טקסטים אחדים מהשנים שלאחר 1800. נערכו ניסיונות חוזרים ונשנים להוציא מהדורה מדעית של כתביו בהתבסס על כתבי היד, ומדי כמה עשורים יצאה מהדורה חדשה, שניסתה לקעקע את קודמותיה, וכך עד לשנות השבעים של המאה העשרים. משום כך מצויה יצירתו של הלדרלין במחלוקת אקדמית עד היום, וכל מהדורה מדעית של כתביו סופגת ביקורת רבה בקרב קבוצת חוקרים אחרת. כתוצאה מכך יש לטקסטים רבים שלו מספר גרסאות מקובלות.

תרגומי יצירתו לעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזה על חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1972 החלה הצגת מחזהו של פטר וייס, "הלדרלין", העוסק בחייו של הלדרלין.[3]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משיריו:

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]